בעל מתעלל יורשע בגרימת מוות ברשלנות לאחר התאבדות אשתו

דרגו את המאמר

"למרבה הצער, מעשי אלימות והתעללות בבני משפחה הפכו זה מכבר לתופעה רווחת מדאיגה בתוכנו. על בתי המשפט להחלץ במלוא כוחם למאבק כנגד התופעה הפסולה והמתפשטת הזאת, ובדרך זו גם להגן על הקורבנות שהם לרוב נשים מוכות. תרומת בתי המשפט לביעורן של תופעות כאלה יכולה להתבטא בהכבדת העונש על נאשמים שנמצאו אשמים במעשים כאלה. הטלת עונשי מאסר מוחשיים וממושכים טומנת סיכוי - מה להרתעת העבריינים שלא יחזרו לסורם ולהרתעת עבריינים בכוח" (ע"פ 3783/98 פלוני נ' מדינת ישראל).

בית המשפט הרשיע אדם בגרימת מוות ברשלנות לאחר שהתעללות נפשית, פיסית וכלכלית באשתו גרמה לאחרונה - ברגע של ייאוש - לקפוץ אל מותה מחלון דירתם המשותפת. הנאשם והמנוחה היו נשואים אך נישואיהם לא היו מאושרים כלל וכלל. למעשה, במשך שנים הכה הבעל את אשתו ונהג כלפיה באלימות ברוטאלית.

באחד הימים, הבעל הגיע לביתו וביקש מאשתו את משכורתה אך האחרונה סירבה לו. משלא הסכימה האישה כאמור, הפליא בה הבעל את מכותיו. הפעם הייתה האישה סבורה כי "הגיעו מים עד נפש" ופנתה להגיש תלונה במשטרה. הבעל גילה אודות התלונה במשטרה ודרש מאשתו לבטל את התלונה לאלתר.

האישה אכן ביטלה את התלונה אך בכך לא זכתה היא למזור. הנאשם החל להתפרע בדירה, תוך שהוא הורס רהיטים וקורע את וילונות הבית. האישה, כתוצאה מהתנהגותו האלימה של בעלה, קפצה מהחלון אל מותה. בעקבות האירועים הוגש כנגד הבעל כתב אישום בגין עבירות של הריגה ואלימות. בסופו של היום, בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם בגרימת מוות ברשלנות וגזר עליו עונש מאסר של שנתיים בפועל. הבעל הגיש ערעור על הכרעת הדין לבית המשפט העליון.

הנאשם טען - לא יכולתי לדעת שהאישה תקפוץ מהחלון

הנאשם טען כי אין להרשיע אותו בגרימת מוות ברשלנות וזאת מחמת שלושה טעמים. ראשית, הוא הורשע בתחילה בהריגה וכל התגוננותו הייתה מבוססת על עבירה זו. לטענתו, הוא לא התכונן להתגונן מפני גרימת מוות ברשלנות ולכן לא קיבל הוא את יומו בבית המשפט. הנאשם טען גם כי עדויות המנוחה הינן עדויות שמיעה שאינן קבילות. בנוסף, המערער טען כי התאבדותה של המנוחה הייתה מעשה רצוני מצידה אשר לא הייתה לו שליטה עליו.

בית המשפט דחה את טענותיו של המערער, אחת לאחת. לגבי עבירת גרימת מוות ברשלנות, בפסק הדין נכתב כי היסוד העובדתי העומד מאחורי גרימת מוות ברשלנות ובין הריגה הינו זהה. למעשה, השוני היחידי בין עבירות אלו הוא ביסוד הנפשי (שכן בהריגה מדובר בנאשם אשר צפה את התוצאה ואילו בגרימת מוות ברשלנות הנאשם לא צפה את התרחשות האירוע, או לא יכול היה לצפות). 

הרשעה בהריגה תתאפשר אפוא לאחר הוכחה כי הנאשם צפה את אפשרות המוות על יסוד ראיות נסיבתיות מספיקות, לכל הפחות להוכחת מודעות למוות בכוח. במקרה דנן, בית המשפט קבע כי הנאשם התגונן כנגד הרשעתו בהריגה תוך כדי שהוא טוען שלא ניתן היה לצפות את התאבדותה של המנוחה. דהיינו, הוא התגונן למעשה גם כנגד גרימת מוות ברשלנות (אך לא בהצלחה יתרה).

בנוגע לקבילות טענות המנוחה, בית המשפט קבע כי ראיות אלו הינן קבילות בהתאם לסעיף 10(2) לחוק הראיות. סעיף זה קובע כי עדות אדם הינה עדות קבילה, גם במידה והוא איננו נוכח במשפט, וזאת במידה ומדובר בראיה העוסקת במעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי שניתן לראות בה חוליה בשרשרת הנסיבות.

מבחינת הקשר הסיבתי, בית המשפט קבע כי תגובתה של המנוחה להתעללות של הבעל, בכך שהיא קופצת אל מותה מחלון דירתה, הייתה יכולה להיות צפויה שכן לא מדובר בתגובה חריגה מצד נשים מוכות. לעניין זה, בית המשפט התייחס למחקרים הרבים שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, המצביעים על קשר סיבתי של ממש בין התאבדות נשים להתעללות פיסית ונפשית.