המתלוננת נזכרה באונס לאחר שנים - זיכרון מודחק או התיישנות?

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 1.0 מתוך 5

בית המשפט העליון קבע כי יש לזכות אב מהרשעתו באונס בתו וזאת לאחר ערעור שהוגש על ידו על פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי. הרשעתו של האב באונס הבת התבססה בעיקר על זיכרונותיה של האחרונה בדבר האירועים שקרו בין אביה לבינה כ-20 שנה עובר להגשת התלונה. המתלוננת, אשר הגישה תלונתה בגיל 26, טענה כי אביה אנס אותה בין הגילאים 4 עד 10. תלונתה התבססה על זיכרונות אשר שבו אליה, לטענתה, מספר שנים לפני הגשת התלונה.

בעקבות התלונה, הגישה הפרקליטות כתב אישום כנגד האב בגין אונס. על פי כתב האישום, נהג האב להתקלח עם ביתו והורה לה בזמן המקלחת לבצע מעשים מיניים. כמו כן, נטען בכתב האישום כי האב צפה בחברת בתו בסרטים פורנוגרפיים וביצע בה מספר מעשים מגונים אגב הצפייה בתכנים אלו.

בנוסף, הבת התלוננה כי האב אנס אותה שלוש פעמים כאשר הייתה בת תשע. הבת טענה כי רק בגיל 18, כאשר ניצלה מניסיון אונס מצידו של חבר של אביה, החלו זיכרונות הילדות המודחקים לשוב אליה.

בעקבות כך, פיתחה המתלוננת בעיות אכילה והחלה לסבול מדיכאון חריף. חברה של המתלוננת המליצה לה ללכת לרב אשר קורא בעיניים. רב זה אמר למתלוננת כי ניסיון האונס מצד חברו של אביה לא היה הניסיון הראשון. לאחר מכן, שאל הרב את המתלוננת על ילדותה והאחרונה ענתה כי אין לה כל זיכרונות ילדות.

הנערה פיתחה, כאמור, הפרעות אכילה קשות. אי לכך, הופנתה היא בהמלצת חברה של הוריה ללכת לרב אשר הינו קורא במזוזות. גם רב זה טען בפני המתלוננת כי אביה פגע בה ועל כן היא חייבת להימלט מן הבית. האב טען כי אין ממש בהאשמות אלו ומעולם לא הרים הוא יד על מנת לפגוע בבתו. לטענתו, בתו סובלת מזיכרונות מדומים אשר הושתלו במוחה על ידי מטפלים דוגמת הקורא בעיניים והקורא במזוזות.

בית המשפט המחוזי מרשיע - בית המשפט העליון מזכה

בית המשפט המחוזי קבע כי יש להרשיע את האב בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. עם זאת, האב זוכה ממרבית העבירות מחמת התיישנות. האב הורשע רק במקרי האונס אשר להם טענה המתלוננת בגיל 19. האב הגיש ערעור על הכרעת הדין לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון קבע כי היות ומדובר במקרה אונס המבוססים על זיכרונות עמומים, לא ניתן לקבוע שאכן תאריך התרחשותם הינו מדויק. ספק זה עמד לצידו של האב והאחרון זוכה מחמת התיישנות גם מעבירות אלו.

בפסק הדין נכתב כי זיכרונות מודחקים הינם קבילים במסגרת הליכים משפטיים. עם זאת, במקרה דנן, כאשר הרשעתו של אדם התבססה בעיקר על עדות יחיד המבוססת על זיכרונות מודחקים מעין דא, ישנו ספק משמעותי בדבר אשמתו של האב באירועים. כמו כן, יש לציין כי סימני המצוקה מהן סבלה המתלוננת החלו לקבל ביטוי רק לאחר ניסיון האונס מצד חברו של האב. לפני כן, חרף המעשים הנטענים כלפי אביה של המתלוננת, לא ניכרו אצלה כל סימני מצוקה.