שוד קשיש אלים נגמר במוות, מהו גזר הדין?

דרגו את המאמר

14 שנות מאסר לנאשם שהורשע בהריגת קשישה תוך כדי שוד

הנאשם הורשע על פי הודאתו בהריגה, שוד וניסיון לקבל דבר במרמה. על פי כתב האישום, כאשר הנאשם הבחין במנוחה, קשישה ילידת 1926, הוא מיד גמל בליבו לשדוד את תיקה. הנאשם עקב אחרי המנוחה, וכשהבחין שאין איש ברחוב, אחז בכוח בתיק ומשך אותו. כתוצאה מהכוח שהופעל על ידי הנאשם לצורך חטיפת התיק, המנוחה נפלה ונחבלה קשה בראשה.

הנאשם נמלט עם התיק ולאחר מכן עשה ניסיונות, שלא צלחו, למשוך כסף באמצעות הבנקט ובאמצעות כרטיס האשראי שנמצאו בו. המנוחה פונתה לבית חולים, שם נפטרה למחרת (כתוצאה משבר בגולגולת שמאל, ודימומים פנימיים שנגרמו לה בשל הנפילה). לאחר כחודש, הנאשם עקב אחר קשישה נוספת, וחטף ממנה את תיקה באופן דומה.

בית המשפט קבע כי יש לראות בחומרה רבה את מעשי הנאשם. האחרון ניצל את חולשתן ופגיעותן של שתי הקשישות וזאת על מנת לחטוף את תיקיהן, בהכרעת הדין הודגש כי הנאשם הסתמך על כך שהקשישות לא יכולות להתנגד ו/או לרדוף אחריו. "הנאשם בחר בקפידה את קורבנותיו, ארב להן, עקב אחריהן ובחר את העיתוי המתאים לשדוד אותן", טענה התביעה. 

בשנים האחרונות, נראה שהקשישים הפכו לטרף קל לכל אלה המחפשים לשדוד את רכושו של הזולת, תוך אדישות וקהות לפגיעה הקשה בקורבנותיהם. שוד הקשישים, שהפך כאמור לתופעה נפוצה, מטיל על אזרחי המדינה המבוגרים מורא ופוגע קשות בחייהם, בגופם, בעצמאותם ובחירותם. אי לכך, הלכה פסוקה היא כי בית המשפט חייב "לשמש מגן לאותם חסרי ישע, ולתרום תרומתו בניסיון למנוע עבריינות זו על ידי ענישה הולמת, שיהיה בה כדי להרתיע".

המגמה בפסיקת בית המשפט העליון הינה להחמיר בענישתם של שודדי קשישים הנוקטים באלימות כלפיהם. החמרה זו באה לידי ביטוי בגזירת עונשים חמורים הנמדדים בשנים רבות של מאסר.

במסגרת גזר הדין דנן, בית המשפט קבע כי נכונותו של הנאשם לכוון את מעשיו דווקא כנגד קשישים הייתה כעדות לתפיסתו המוסרית הקלוקלת. בהיבט זה, נקבע בגזר הדין, לא היה מנוס מגזירת דין לפי רף ענישה גבוה ומחמיר.

הריגה ללא כוונה, אך עם זדון

בית המשפט דחה את גישת ב"כ הנאשם לפיה ניתן להקל ראש בתוצאה הקשה, מאחר והנאשם לא התכוון לגרום למות המנוחה (ועל כן ה"זדון" במעשיו שהביאו לתוצאה זו הינו זניח). הנאשם הודה, והורשע על פי הודאתו, בעבירות שאמנם אינן נושאות עמן אות קלון של "רצח" אך הזדון בהן רב הוא ביותר – מות המנוחה נגרם כתוצאה ישירה של עבירת השוד, שהיא עבירה חמורה כשלעצמה.

הודגש כי הנאשם ביצע את המעשים כאשר הוא היה ללא ספק לסיכון המקופל בהם. בית המשפט קבע כי יסוד נפשי זה הוא ה"זדון בהתגלמותו". בגזר הדין נקבע כי לאחר שהנאשם הודה בעבירת ההריגה ובעובדות כתב האישום, מתוך אינטרס ברור להימנע מהרשעה בעבירת הרצח ומעונש מאסר העולם שנושאת היא בחובה – לא היה ניתן לקבל במסגרת הטיעונים לעונש את הטענה כי היסוד הנפשי במסגרתו הוא ביצע את העבירות נעדר זדון.

מנגד, בית המשפט לא מצא לנכון להחמיר בענישת הנאשם לכדי ענישה מקסימלית. מעשיו של הנאשם לא היו תוך כדי אכזריות ברוטאלית בלתי נסבלת, וזאת למרות שהם הביאו בסופו של היום למותה של המנוחה. כמו כן, התביעה לא השכילה להוכיח שהנאשם "ידע שהמנוחה נפלה ונחבלה בראשה בשל האירוע". אי לכך, בית המשפט קבע כי העונש הראוי לגזור על הנאשם במקרה זה היה 16 שנות מאסר בפועל (ו-14 שנות מאסר על תנאי).