עניינו של כלוא במסגרת ביקורת שיפוטית לפי חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים

דרגו את המאמר

ביקורת שיפוטית על מעצרו של לוחם בלתי חוקי על פי צו כליאה

המדינה הגישה במקרה דנן בקשה לקיום ביקורת שיפוטית בכפוף לסעיף 5 לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים. מדובר בעניינו של משיב אשר הודה והורשע בביצוע עבירות ביטחוניות. אי לכך, הוא נדון ל-5.5 שנות מאסר. עם סיום המאסר, הוצא צו כליאה כנגד המשיב וזאת בהתאם לסעיף 3(ב)(1) לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 3(ב)(1) לחוק קובע כי במקרים בהם יש לרמטכ"ל "יסוד סביר להניח כי כלוא הוא לוחם בלתי חוקי, אשר שחרורו יפגע בביטחון המדינה", הוא יכול להמשיך את כליאתו באמצעות צו כליאה. החוק מוסיף וקובע בסעיף 5 כי יש לקיים ביקורת שיפוטית לאחר המעצר בעניינו של הכלוא. בסיטואציות אלה, בית המשפט הינו בר סמכות לקבוע האם אכן התקיימו במקרה שלפניו התנאים אשר מנויים להמשך צו הכליאה, אם לאו. במידה ובית המשפט מוצא כי התשובה לכך הינה שלילית, הוא יבטל את צו הכליאה.

במקרים בהם ניתן צו כליאה, הכלוא מובא לפני שופט מחוזי, אחת לחצי שנה מיום הוצאתו של הצו. במידה ובית המשפט מוצא כי שחרורו לא יפגע בביטחון המדינה, או כי מתקיימים טעמים מיוחדים אשר יש בהם כדי להצדיק את שחרורו, הוא רשאי לבטל הצו.

מן הכלל אל הפרט

במקרה דנן, בית המשפט קבע כי ראשית היה עליו לבדוק האם כליאתו של המשיב עלתה בקנה אחד עם הגדרתו כלוחם בלתי חוקי לפי סעיף 2 לחוק. סעיף 2 קובע כי "לוחם בלתי חוקי" הינו אדם אשר נמנה על כוח שביצע נגד מדינת ישראל פעולות איבה או נטל חלק בפעולות איבה שבוצעו כנגד המדינה (וזאת כל אימת שלא התקיימו לגביו תנאים שהקנו לו מעמד כשל שבוי מלחמה במסגרת המשפט הבינלאומי ההומניטארי ובהתאם לאמנת ז'נבה).

במקרה דנן, בית המשפט קבע כי עצם הרשעתו הקודמת של המשיב קיפלה בתוכה את החלופה הראשונה שבסעיף 2 הנ"ל. משמע, ההרשעה הקודמת הוכיחה כי המשיב הינו אדם אשר לקח חלק בפעולות מלחמה כנגד המדינה וכי הוא איננו שבוי מלחמה. כעת, בית המשפט נדרש לתנאי שבסעיף 3(ב)(1) לחוק. כלומר, לשאלה האם שחרורו של המשיב יביא לפגיעה בביטחון המדינה (באופן אשר יש בו כדי להצדיק הוצאת צו כליאה). לשם כך, בית המשפט בחן את תכלית החוק ואת המידע אשר הובא לפניו בעניינו של הכלוא הספציפי.

הלכה פסוקה היא כי התכלית המרכזית בבסיס החוק לכליאתם של לוחמים בלתי חוקיים יונקת מהצורך לקדם את המאבק הלאומי בגורמי טרור אשר הכריזו על מדינת ישראל מלחמת חורמה. חוק זה נועד על מנת למנוע את חזרתם של פעילים בארגונים עוינים למעגל הלחימה.

במקרה דנן, הסנגור טען כי מרשו כבר "לא רלבנטי ברצועת עזה". נטען כי בשל חלוף הזמן, נמצאים ברצועה "אנשים עדכניים יותר". עם זאת, בית המשפט לא קיבל את הדברים. נקבע כי עצם העובדה שישנם מחבלים גדולים יותר ומעודכנים יותר ברצועת עזה, לא הייתה יכולה להעיד על העדר מסוכנות מצד הכלוא.

מעצר מנהלי לעומת מעצר בכוח חוק כליאת לוחמים בלתי חוקיים

בנוסף למעצר מכוח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, ניתן לעצור אדם גם באמצעות הליכי מעצר מנהלי. למרות שגם המעצר המנהלי הוא מעצר מניעתי, דיניו שונים, מאחר ומטרותיו שונות. המשותף לסוגי המעצרים הוא שלילת חרותו של אדם. קיומן של אפשרויות אלה הינה קשה ביותר, וזאת בשל העדר משפט מלא והוגן. כמו כן, במקרים מסוימים, עולה לצד מעצר מנהלי תחושה של פגיעה בצדק ובעשייתו, במיוחד במקרה של החוק הנידון בפרשה זו, לאור אי הגבלת התקופה מראש בעת מתן הצו, אלא בכפוף לביקורת שיפוטית.

על בסיס החומר המסווג שהוצג בפניו, בית המשפט הגיע למסקנה כי היה בסיס מוצק לחשד בדבר מסוכנותו של המשיב, ושחרורו כעת יכול היה לפגוע בביטחון המדינה. על כן, נקבע כי התמלאו התנאים שבסעיף 3 לחוק. לפיכך, ולאור העובדה שהייתה זו הביקורת השיפוטית הראשונה, מיד לאחר מתן הצו,  בית המשפט קבע את המשך מעצרו של הכלוא, וקיום ביקורת שיפוטית נוספת כעבור 4 חודשים.