הסגת גבול לקרקע פלשתינאית פרטית אשר הופקעה לצורכי צבא, האמנם?

דרגו את המאמר

אי הרשעת אדם בעבירות של השגת גבול והיזק במזיד

כתב האישום הראשון ייחס לנאשם 3 עבירות של הסגת גבול, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין. בנוסף, יוחסה לנאשם, באישום השני, עבירת היזק במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

הנאשם התגורר בקרית ארבע בתקופה הרלוונטית, ובסמוך לשכונה היהודית רמת ממרא ("גבעת החרסינה"). כתב האישום במקרה דנן פירט כיצד הנאשם, בשלושה תאריכים שונים, נכנס לשטח חקלאי אשר בבעלות המתלונן, פלסטיני מקומי, וזאת ללא אישור האחרון. נטען כי הנאשם רעה את צאנו בשטח המתלונן. במשך רעיית הצאן, העזים שבבעלות הנאשם אכלו מעצי הזית אשר שייכים למתלונן. המעשה גרם נזק לעצים. בכתב האישום נטען כי הנאשם עשה את כל הנ"ל על מנת להפחיד, להקניט ולהעליב את המתלונן.

במסגרת ההליך הפלילי, הנאשם לא הכחיש שהוא אכן רעה את הצאן בשטח של המתלונן. עם זאת, הוא כפר בטענה כי מעשיו עלו כדי עבירה של הסגת גבול, כמשמעותה בחוק העונשין. כמו כן, הנאשם הכחיש כי נגרם במעשיו נזק למתלונן.
בין הצדדים לא הייתה מחלוקת, כי השטח שבו מדובר הוא שטח מפורז. מדובר בשטח אשר הופקע על ידי הצבא והוגדר כשב"מ - שטח ביטחוני מיוחד. השטח נשוא כתב האישום היה קרקע במרכזה עברה גדר ביטחון של קריית ארבע. לשטח הוצא צו סגירה מאז שהוא נתפס על ידי צה"ל. כמו כן, הוא הוגדר כשטח צבאי סגור.

המדינה טענה כי הקמתה של הגדר, והסגירה של השטח, לא הפקיעו את זכויותיו של המתלונן על הקרקע. נטען כי מהלכים אלה וודאי שלא הקנו לנאשם כל זכות להיכנס לשטח מבלי לקבל לכך את אישור ורשות הבעלים החוקיים.

יסודות עבירת הסגת גבול

סעיף 447 לחוק העונשין מעניק הגנה אשר הינה הגנה עבור המחזיק בנכס בלבד. בעניין זה, הלכה פסוקה היא כי אין רלוונטיות מבחינת הזכויות הקנייניות של המחזיק. דהיינו, לעיתים, בעלים של מקרקעין יכול אף הוא להימצא אשם בהסגת גבול בנכס אשר שייך לו (וזאת כאשר הנכס מוחזק בידי אחר). לאור האמור יש לבחון, האם המתלונן נחשב למחזיק בשטח במקרה דנן, אם לאו.

המדינה טענה כי המתלונן, כנובע מהבעלות על השטח, הוא המחזיק בשטח כדין. כמו כן, המתלונן השכיל להציג מסמכים אשר העידו על זיקתו לחלקה הסמוכה לביתו (החלקה בה עוברת גדר השב"מ). ממסמכי המתלונן עלה כי אביו המנוח של האחרון היה רשום בספרי המס. כמו כן, עלה מהמסמכים כי המתלונן עצמו היה אחד היורשים החוקיים של הקרקע.

חשוב להדגיש כי היות והקרקע לא הייתה מוסדרת, הרישום בספרי המס לא הקנה למתלונן או למאן דהו וודאות באשר לבעלות על השטח הספציפי. אי לכך, חוקרי משטרת חברון ערכו סיור במקום ובסופו נקבע כי המתלונן הוא בעל הזכויות בקרקע.

המתלונן הוא בעל השטח, אך צה"ל הוא המחזיק בשטח

במקרים בהם הצבא מוציא לשטח מסוים צו סגירה כ"שטח ביטחוני מיוחד", עסקינן אפוא בצו אשר מטרתו למנוע מפולשים להיכנס לתחום המגודר. השטח איננו רכוש נפקדים או רכוש ממשלתי. כמו כן, לא הייתה לגביו תכנית מתאר ישראלית. בית המשפט קבע כי במקרה דנן, כל התייחסות אחרת הייתה מקפחת את הזכות של המתלונן ופועלת בניגוד לתכליות של איסור הבנייה בשטח וצווי הסגירה.

על יסוד האמור, נקבע כי לא היה ספק שהמתלונן הוא בעל זכויות בשטח. עם זאת, בליבו של בית המשפט נותר ספק באשר להיות המתלונן "המחזיק בשטח אשר היכול ליהנות מן ההגנה המוקנית מפני הסגת גבול".

ואכן, צו סגירה הוצא בנוגע לשטח מסוים בחלקה. לצידו של צו זה הוצא גם צו תפיסה (לשם הקמת גדר ביטחון על החלקה וביתורה). הבית של המתלונן, וחלקת השדה הקרובה אליו, היו מעברה האחד של הגדר. השטח שבמחלוקת שכן מהעבר האחר של גדר הביטחון. בית המשפט קבע כי מצב עניינים חייב אותו לקבוע כי הצבא הוא המחזיק בשטח, ולא המתלונן. הלכה פסוקה היא כי אדם אינו מחזיק בנכס זולת אם באותה השעה היה לו פיקוח עליו. משמע, בידי המחזיק היו הזכויות והרשות לקבוע מהו השימוש שיעשה בנכס ומי רשאי או איננו רשאי להיכנס אליו.

ואכן, במקרה דנן, גדר השב"מ חצתה את חלקתו של המתלונן. כתולדה מכך, המתלונן לא היה רשאי להיכנס לחלק מחלקתו. בנסיבות אלה, נקבע כי וודאי שלא הייתה בידו של המתלונן הזכות לקבוע מי ייכנס לחלקה ומי לאו. על אף שהמתלונן היה בעל הזכויות בשטח (מכוח החזקה הקדומה של בני משפחתו), בסיטואציה הנוכחית הזכות לקבוע מי היה רשאי להיכנס לשטח נמצאה בידי מת"ק חברון.

המתלונן עצמו נשאל לעניין זה, והשיב כי הוא אינו עושה בשטח שמעבר לגדר דבר, וכי לצורך כניסה לשטח עליו לקבל את אישור המת"ק, ככל אדם. צה"ל, באמצעות מת"ק חברון, היה "המחזיק" בשטח שנמצא מעבר לגדר השב"מ, ומכאן – שלא נעברה עבירת הסגת גבול כלפי המתלונן.