האם ניתן לבחון שחרור לחלופת מעצר בשלב בו מוגשת הצהרת תובע?

דרגו את המאמר

המשטרה עצרה את המשיב, בעל עסק בשוק מחנה יהודה, וזאת בשל חשדות בדבר איומים כלפי עובדי ציבור, מעשי מרמה וזיוף מבחינת מכירת ביצים שהוברחו מהרשות הפלסטינית.

מעצרו של המשיב הוארך ביום 18.5.09 בשבעה ימים. אז, התקיים בבקשת המדינה דיון נוסף בנוגע להארכת המעצר. המדינה טענה כי היה מקום להאריך את המעצר בשל חשש לשיבוש החקירה. חרף כך, בית המשפט הורה לשחרר את המשיב למעצר בית מלא ל-11 ימים (בכפוף להפקדה כספית וערבות).

משטרת ישראל ביקשה להורות על עיכוב שחרורו של המשיב. בית המשפט נעתר לבקשתה של המשטרה ועיכב את ביצוע החלטתו עד אשר תתקבל החלטה בערר. הדיון בערר התקיים באותו יום. במהלך הדיון, השופטת קבעה כי יש להאריך את המעצר עד ל-25.5.09. ביום זה, נערך בבית משפט השלום דיון אשר במהלכו המדינה הגישה "הצהרת תובע". דיון זה התקיים תחת גדרו של סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכות אכיפה-מעצרים).

בית משפט קמא הניח, היות ולא נטען אחרת, כי הייתה קיימת תשתית ראייתית חזקה שהספיקה במקרה דנן בכדי לבסס לכאורה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. עם זאת, כבר בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי, נאמר כי יהיה ניתן לאיין את המסוכנות אשר נשקפת מהמשיב על ידי חלופת מעצר. אי לכך, בית המשפט הורה על שחרור האחרון למעצר בית מלא (תוך מתן ערבויות).

המסגרת הדיונית

המדינה טענה כי כאשר מוגשת הצהרת תובע, ההצרה חוסמת למעשה כל אפשרות לדון בחלופת מעצר. נטען כי במקרים כגון דא, בית המשפט "חייב" להורות על מעצר החשוד עד לקיום דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

עם זאת, מנגד, סעיף 17(ד) לחוק המעצרים קובע כי כאשר יש לשחרר עצור אשר חקירתו הסתיימה, וזאת כל אימת שהתובע לא הצהיר שעומד להיות מוגש כנגדו כתב אישום. כמו כן, גם במקרים כגון דא, על בית המשפט להשתכנע כי יש עילה להאריך את המעצר עד תום ההליכים. בית המשפט הדגיש במקרה דנן כי בסעיף 17(ד) לא קיימת הוראה שאין אפשרות לקיים דיון כלל, לרבות דיון בעניין חלופת מעצר.

על בית המשפט מוטלת החובה לבחון דרך פוגענית פחות להשגת מטרות המעצר

בהלכת בית המשפט העליון, מפי השופטת ארבל, נקבע שלמרות כי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים אינו מתייחס לצורך של בחינת חלופת מעצר, נוכח העובדה כי מדובר עדיין בשלב מתקדם יחסית, בו כבר חומר הראיות מצוי בידיה של התביעה, ובנוסף לנוכח העובדה שקיימת בסעיף 17(ד) התייחסות למעשה לדרישה ראייתית ולקיומה של עילת מעצר, מתבקש כי בית המשפט יעסוק גם בשאלת המסוכנות.

ואכן, סעיף 21 לחוק צריך ויכול לשמש כמעין נקודת מוצא לעניין זה. נקודת מוצא זו הינה כמקור השראה על מנת לערוך את הבחינה השיפוטית על פי סעיף 17(ד) לחוק. במילים פשוטות, בית המשפט בוחן האם אין לכאורה דרך פחות פוגענית אשר באמצעותה ניתן להגשים את מטרותיו של המעצר. כפועל יוצא מכך, בית המשפט קבע כי היה ניתן בהחלט לבחון את האופציה לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר.

לסיכום,

במקרים בהם קמה עילת מעצר כנגד אדם עובר להגשת כתב אישום, מוטלת על בית המשפט החובה לבחון לעומק אפשרות של שחרור העצור לחלופת מעצר בכדי להפחית את הפגיעה בחירותו של מי אשר טרם הורשע בדין. מקל וחומר מי שטרם הוגש כתב אישום נגדו.

המדינה טענה גם כי בית משפט קמא לא בדק לגופה את חלופת המעצר. סנגורו של המשיב ענה על כך שמעצם נסיבות המקרה, בשעה שבשוק נמצאים באופן תדיר פקחים ושוטרים, הרי שלא היה חשש מפני מסוכנות בזירה זו. כמו כן, בדיון התברר כי צו הפסקת עיסוק מנהלי ניתן לגבי חנותו של המשיב בשוק מחנה יהודה. הצו היה אמור לפוג כשבועיים לאחר הדיון. בית המשפט פסק כי חלופת מעצר למעצר בית מלא הייתה החלופה הראויה במקרה דנן, וזאת בין השאר לאור טענותיו של הסנגור לפיהן החשדות בתחילת המעצר היו חמורות באופן משמעותי מאשר מהחשדות בבקשה האחרונה אשר הייתה עניינה של ההחלטה.