אי הרשעה של נאשם שהואשם בעבירות בגין פרסום תועבה

דרגו את המאמר

אי הרשעת אדם אשר הודה בהחזקת והפצת חומר תועבה

לפנינו כתב האישום אשר במסגרתו מיוחסות לנאשם עבירות בתחום המין. מדובר בעבירות הקשורות באינטרנט - החזקת פרסומי תועבה ובהם דמותו של קטין ופרסום דבר תועבה ובו דמותו של קטין.

במסגרת הסדר טיעון, הנאשם הודה במיוחס לו. על פי הודאתו בהסדר הטיעון, הנאשם הוריד אלפי תמונות וסרטים שהם תמונות תועבה באמצעות תוכנות שיתוף קבצים באינטרנט. בקבצים הופיעו דמויות של קטינים וקטינות אשר נראו כאשר הם מקיימים יחסי מין. כמו כן, בהזדמנות אחת לפחות, הנאשם פרסם חלק מחומר התועבה אשר היה מצוי ברשותו. הנאשם הודה בכך שהוא שיתף באמצעות הרשת אדם אחר בתמונות.

חרף הודאתו המפורשת של הנאשם, בית המשפט קבע כי עדיין עלו בליבו ספקות באשר לשאלה האם נעברה עבירה כלשהי במעשי הנאשם. אכן, לא הייתה יכולה להיות מחלוקת כי הקבצים הכילו חומרי תועבה אסורים (כהגדרת "חומרי תועבה" בסעיף 214 לחוק העונשין). עם זאת, בית המשפט ציין כי הגדרותיהם של המונחים "מחזיק" או "המפרסם", לאו דווקא התקיימו על פי עובדות כתב האישום במלואן.

מהי החזקת חומר תועבה?

על מנת להכריע את הדין בעניינו של הנאשם, בית המשפט נדרש לפרש את המונח "החזקת חומר תועבה". ראשית, הודגש כי הפעולות בהן נקט הנאשם נעשו בביתו, כאשר הוא יושב בחדר פרטי וצופה במחשבו האישי. שנית, לא הוכח כי מישהו נפגע ממעשיו של הנאשם וזאת למרות ש"לא היה ניתן להתעלם מהפגיעה בבגירים ובקטינים המצולמים". בית המשפט מצא כי מעשיו של הנאשם לא עלו כדי פגיעה ישירה אלא פגיעה עקיפה. וזאת היות ובהעדר ביקוש - אין היצע. עם זאת, השופט לא התעלם מכך שהנאשם לא קיים קשר ישיר עם מכיני חומר התועבה (העבריינים העיקריים) אשר העלו את החומרים הנ"ל לרשת הכסף בעבור כסף.

כיום, החוק הישראלי איננו מטיל איסור על צפייה פרטית בחומרי תועבה. האיסור בחוק נוגע להחזקת החומרים, פרסומם או הצגתם (וכמובן הפקתם). במקרה דנן, בית המשפט קבע כי העובדה שהנאשם הוריד סרטונים פוגעניים באמצעות הרשת למחשבו האישי לא הפכה אותו למחזיק חומר תועבה מבחינת האיסור הקבוע בחוק. נקבע כי הנאשם, כאשר הוא הוריד את הקבצים למחשבו האישי, לא היה כ"מחזיק חומר תועבה" ככל שהדברים נוגעים לחוק העונשין.

הודגש כי מקורם של הסרטונים והקבצים היה אצל שרת אחר (או מספר שרתים) שספק רב אם מיקומו בישראל בלבד. צוין כי הצפייה בחומרים בלבד איננה אסורה, וכך גם הגלישה לאתרים פורנוגראפיים ברשת האינטרנט. המדינה לא השכילה להוכיח שהנאשם העביר את החומרים המדוברים לאחרים ונראה גם כי חלק מהקבצים היו למעשה הפניות למיקומים שונים ברשת (ולא החזקת החומר על הכונן במחשב).

בית המשפט קבע כי הנאשם גם לא פרסם את חומר התועבה בציבור. על מנת להרשיע את הנאשם בעבירה של פרסום חומר תועבה, המדינה הייתה צריכה להוכיח שהאחרון העלה את הקבצים לרשת ואפשר צפייה בהם לציבור הרחב. במקרה דנן, המדינה לא הוכיחה את האמור. הנאשם אמנם חשף את החומרים לאדם אחד נוסף, אך לא היה בכך כדי פגיעה באדם זה. על מנת להרשיע אדם בפרסום חומר תועבה, אין די בהוכחת הפרסום. יש להוכיח גם שהאדם שנחשף לחומר נפגע ממנו. יתרה מכך, בית המשפט ציין גם כי ספק אם פרסום לאדם אחד בלבד עולה כדי "פרסום" מבחינת עבירת "פרסום חומר תועבה".