הרשעה בעבירות רצח בכוונה תחילה וסוגיית יסוד הכוונה בעבירה זו

דרגו את המאמר

הרכב השופטים הרשיע פה אחד נאשם שרצח את אשתו לשעבר ברצח בכוונה תחילה. השופטים טענו כי הנאשם גיבש בלבו את ההחלטה להמיתה עת חנק אותה ברכבו ולא הרפה, למרות תחינותיה. הנאשם תכנן את מעשיו, שנבעו מרצון לפגוע במנוחה ובהיעדר קינטור מצדה. משכך, התקיימו יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה והנאשם הורשע.

העבירות שיוחסו לנאשם במקרה דנן היו רצח בכוונה תחילה וכליאת שווא. הנאשם היה נשוי במשך 32 שנים. אשתו התגרשה ממנו בשנת 2007. לאחר הגירושין, הנאשם סבל מבדידות וייאוש וביקש לשכנע את אשתו לחזור אליו. בשנת 2008 הגיע הנאשם עם רכבה של אשתו לשעבר ז"ל לחניון תת קרקעי מתחת לביתה. הוא התקשר אליה, היא ירדה לחניון, נכנסה לרכב ושוחחה עם הנאשם. הוא ביקש ממנה להתלוות לביתם המשותף, אך היא סירבה והחלה לצאת מהרכב. אז, הנאשם אחז בידה והחזירה לרכב בכוח. בשלב זה החל ויכוח קשה בין הצדדים במהלכו המנוחה הטיחה בנאשם דברים קשים.

מכתב האישום עלה כי בזמן הויכוח הנאשם החליט לרצוח את המנוחה. הוא לפת אותה בגרונה והחל לחנוק אותה. היא ניסתה להלחם, בעטה לכל עבר והתחננה שיפסיק, אך הנאשם המשיך בחניקה, עד שהמנוחה איבדה את הכרתה. אז, הנאשם השכיבה במושב הרכב והחל לנסוע לכיוון ביתם המשותף. במהלך הנסיעה הנאשם שוחח עם מספר אנשים בטלפון אך לא חשף את מצב המנוחה. כאשר הגיע לבית, הוא הזעיק אמבולנס אך הצוות הרפואי שהגיע למקום נכשל בניסיונות ההחייאה. בשל מעשים אלו הוגש כתב אישום כנגד הנאשם.

טענות הצדדים

לטענת המאשימה, הנאשם המית את המנוחה בדם קר, ללא התגרות ומתוך הבנה ומודעות למעשיו ולתוצאותיהם. מנגד, הנאשם טען כי למרות הגירושין, היחסים בינו לבין המנוחה היו תקינים והשניים דאגו איש לרעהו. הנאשם הודה בכך שהגיע לביתה של המנוחה ביום המוות ובעובדה שבין השניים נערכה שיחה ברכב, במהלכה הוא אף עיכב אותה.

אולם, לטענתו, הוא איבד את קור רוחו במהלך השיחה, עת הפכה לויכוח. בהיותו במצב זה, הוא חנק את המנוחה בצווארה כדי להשתיקה. לדידו, החניקה לא הייתה חזקה וכעבור זמן קצר מאוד הוא הרפה ממנה והשכיב אותה על הכיסא, משום שחשב כי היא לא חשה בטוב. הוא נשאר עמה ברכב מתוך תקווה כי מצבה ישתפר, ובמשך הנסיעה גילתה המנוחה סימני חיים ואפילו דיברה מעט.

לטענת הנאשם, מעשיו הכניסו אותו למצב של פחד, לחץ ובלבול ולכן המשיך לנסוע ולהסתובב איתה, בתקווה שמצב המנוחה ישתפר. כשנוכח שאין שיפור, התקשר הנאשם לחברו שהיה חובש קרבי. כאשר הגיע האמבולנס נעשו ניסיונות החייאה ואז הסתבר שהמנוחה הלכה לעולמה. הנאשם הודה כי חנק את המנוחה, אך טען כי לא עשה זאת מתוך רצון להמיתה וכי לא צפה את מותה.

דיון והכרעה

השופט ציין כי מעדויות בני המשפחה עלתה תמונה לפיה במהלך חיי הנישואין היו בין בני הזוג חיכוכים ואי הסכמות, אך אלו לא הגיעו לכדי אלימות פיזית. לאחר הגירושין, המנוחה החלה לחיות את חייה ואילו הנאשם הפך לאדם מריר. עם זאת, השניים שמרו על קשר, ועזרו איש לרעהו. הנאשם לא הסתיר את רצונו לשוב ולהתאחד עם אשתו והוא דיבר בעניין זה עם בני המשפחה. פניותיו החוזרות ונשנות למנוחה לא הועילו ולכן הנאשם החל לפנות לגורמים שונים כגון מיסטיקנים וכו', על מנת שיסייעו לו להחזיר את המנוחה.

השופט קבע כי מבחינת עדותו של הנאשם בבית המשפט ובמשטרה, עלתה תמונה של אדם שניסה להציג את עצמו כחלש, מבולבל ונטול זיכרון. הנאשם הרבה לשתוק והתקשה במסירת פרטים מהותיים באשר לאירוע, למרות שהודה בו. לדבריו, הוא לא זכר מה קרה ומדוע, אך אמר כי הושפל על ידי המנוחה ולכן רצה להשתיקה.

אולם, התרשמות השופט הייתה כי הנאשם היה אדם מניפולטיבי, שניסה להציג עצמו כחלש אך למעשה זכר פרטים רבים על האירוע. השופט ציין כי הנאשם הודה בחניקת המנוחה וכי החניקה היא שגרמה למותה. אולם, הנאשם טען שלא רצח בכוונה תחילה את המנוחה, מאחר ולא התקיים יסוד הכוונה הדרוש להרשעה בעבירה זו.

במקרה זה לא הייתה מחלוקת באשר לקיומם של רכיב הכנה והיעדר הקנטור שהינם חלק מיסודות העבירה בה הנאשם הואשם. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה בשאלת הרכיב השלישי - ההחלטה להמית. מחד, הנאשם אהב את המנוחה, רצה בקרבתה וביקש שתשוב לחיות עמו. מאידך, בשיחה האחרונה בין השניים התפתח ויכוח והמנוחה הטיחה בנאשם עלבונות. בין השניים התפתחה אלימות והנאשם לפת את צווארה של המנוחה בשתי ידיו ולחץ. השופט פסק כי הנאשם פגע במנוחה במקום רגיש במיוחד - הצוואר, הוא עשה זאת באמצעות חניקה בעוצמה משמעותית ולאורך זמן מה כאשר האחרונה התנגדה ונלחמה על חייה. הפגיעות היו קשות וגרמו למותה תוך דקות ספורות.

נפסק כי משך החניקה והתנגדות המנוחה העניקו לנאשם נקודות זמן נוספות בהן התגבשה ההחלטה להמית. חיזוק לכך נמצא בעובדה שהנאשם לא הפסיק את החניקה חרף תחינת המנוחה. גם התנהגותו לאחר מותה העידה על התגבשות ההחלטה, עת נמנע מלהזעיק עזרה ולא עשה דבר כדי לעזור ולסייע לה. משכך, הגיע השופט למסקנה כי רכיב ההחלטה להמית הוכח בוודאות, כמו יתר רכיבי העבירה והנאשם הורשע בעבירה של רצח בכוונה תחילה.