הכרזת בר-הסגרה בישראל על עבריין שנמלט מארה``ב

דרגו את המאמר

השופט הכריז על המשיב, שנמלט בזמנו מארצות הברית טרם מוצו כל ההליכים הפליליים נגדו, כ"בר – הסגרה". השופט קבע כי גם אם חלף הזמן ממועד ביצוע העבירות לבין מועד הבקשה, האשמה הייתה מוטלת על הנאשם. שכן, הוא נמלט בכוונה תחילה לישראל במטרה שלא לרצות את מלוא עונשו, ומשכך, היה ראוי להסגירו.

במקרה דנן, הוגשה עתירה במרכזה עמדה בקשת המדינה להכריז על המשיב כ"בר - הסגרה" מכוח סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד - 1954. ארצות הברית היא שפנתה למדינה בבקשה זו, בשל רצונה לגזור את דינו של המשיב בעבירות בגינן הורשע שם בעבר. המשיב היה פסיכולוג ועובד סוציאלי, כשעיקר עיסוקו היה טיפול בילדים ונוער והוגשו נגדו שני כתבי אישום בגין מעשי סדום והתעללות מינית בקטין.

בשעתו, התנהל בין המשיב לבין רשויות התביעה בארצות הברית משא ומתן, עד שהוסכם כי הראשון יודה בביצוע עבירה של התעללות מינית בשני האישומים. התביעה ויתרה על שאר סעיפי האישום והסכימה להמליץ לבית המשפט להשית על המשיב עונש מאסר של 75 חודשים בגין כל אחד מהאישומים. בהתאם להסדר זה, המשיב הודה באישומים והסדר הטיעון אושר. על הנאשם הושתו לבסוף 120 ימי מאסר בפועל ו-10 שנים מאסר על תנאי. התביעה ערערה על גזר דין זה והערעור התקבל. משכך, גזר הדין בוטל והתיק הוחזר לערכאה הראשונה על מנת לקבוע מחדש את העונש. לאחר מכן, המשיב נמלט לישראל, נרשם כעולה וקיבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. אז ארצות הברית ביקשה להסגיר לידיה את המשיב, לשם ריצוי גזר הדין.

טענות הצדדים

המדינה, שיוצגה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, ביקשה להיענות לדרישת ממשלת ארצות הברית. נטען שהמשיב הורשע בביצוע עשרות מעשים מגונים בקטינים ובביצוע מעשי סדום. המשיב השתתף בתוכנית שיקום ועבר טיפולים מקצועיים במשך שנים רבות, אך חזר לסורו שוב ושוב. כלומר, היה מדובר בעבריין מין סדרתי והיה צורך למצות עמו את הדין.

המשיב טען כי בעבר הוגשה בקשת הסגרה דומה לבקשה שהוגשה במקרה דנן, אך המדינה דחתה אותה. זאת היות והעבירות שיוחסו לנאשם אז לא נכללו באמנת ההסגרה שבין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית. כיוון שכך, בית המשפט היה צריך לדחות גם את הבקשה הנוכחית על הסף.

לגופו של עניין, המשיב התנגד לכל בקשותיה של ממשלת ארצות הברית וטען כי היה פער משמעותי בין עשרות התלונות שיוחסו לו בתחילת ההליך המשפטי, לבין מיעוט העבירות בהן הורשע לבסוף. עוד נטען שבית המשפט היה צריך להיזהר מפני ביצוע "רצח אופי" לנאשם, שהיה אדם מבוגר וחולה שחזר בתשובה והרבה להתנדב ולעזור לילדים.

דיון והכרעה

השופט קיבל את בקשתו של היועץ המשפטי לממשלה והורה על הסגרת המשיב לארצות הברית. הוא דחה את טענתו של המשיב באשר לדחיית התביעה על הסף וקבע כי לא היה דמיון למקרה השני. לגופו של עניין, נקבע כי החוק שאפשר את הסגרתו של המשיב לידי ארצות הברית חל במקרה זה, בניגוד לטענת המשיב. כמו כן, הבקשה הוגשה כדין, היא הייתה חתומה על ידי גורם מוסמך וכך גם כל הנספחים שצורפו.

יתרה מזאת, המשיב טען כי הוא ריצה כבר את עונשו בארצות הברית, שכן הוטלו עליו חודשי מאסר בפועל והוא ישב בכלא. השופט דחה טענה זו וקבע כי אמנם המשיב ריצה את ארבעת חודשי המאסר, אך ההליכים בעניינו לא הסתיימו וגזר הדין לא היה סופי. בנוסף, הוא הפר את עונש המבחן שהוטל עליו בארצות הברית בכך שלא שמר על קשר עם קצין המבחן ונפגש עם אחד מקורבנות העבירה.

המשיב הוסיף וטען כי יצא מארצות הברית כאדם חופשי ובלי שהוצאה נגדו פקודת מעצר. הגשת הבקשה להסגרה, לאחר שחלפו שנים ארוכות מביצוע העבירות, הייתה נגועה בחוסר תום לב. השופט ציין כי מבחינה עובדתית, המשיב אכן עזב את ארצו כאדם חופשי. אולם, בעובדה זו לא היה בכדי להשליך על תקפות בקשת ממשלת ארצות הברית. זאת היות והמשיב ידע כי לא יעמוד בחובתו להתייצב בבית המשפט לדיון בעניינו. משכך, גם אם חלפו שנים רבות ממועד ביצוע העבירות למועד בקשת ההסגרה, המשיב הוא שהיה אשם בכך, עת נמלט ממדינתו בעיצומם של ההליכים המשפטיים נגדו. בסופו של דבר, השופט קיבל את בקשת המדינה והכריז כי המשיב היה בר - הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה.