דחיית בקשת נאשם בעבירות מס לחזור בו מהודייתו

דרגו את המאמר

בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי, נאשם יכול לחזור בו מהודאתו אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים. במקרה דנן, השופט קבע כי לא התקיימו טעמים שהצדיקו את החזרה מההודאה ועצם העובדה שציפיות הנאשם לעניין העונש כזבו, לא היוותה טעם מיוחד שהצדיק זאת. משכך, בקשת הנאשם לחזרה מההודאה נדחתה.

רקע

במקרה זה, נגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירות מס. כתב האישום הוגש בשנת 2007 ובהקראתו הראשונית בבית המשפט, הנאשם כפר בעובדות. במועד שמיעת ההוכחות, הודיע בא כוחו של הנאשם על רצונו לחזור בו מהכפירה. אז, התביעה ביקשה מבית המשפט להרשיע את הנאשם. בית המשפט התיר לנאשם לחזור בו מכפירתו והנאשם הודה בעבירות האישום הראשון שנגע לעבירות מס. בית המשפט הרשיע את יתר הנאשמים בפרשה, על פי הודיית הנאשם בשמו ובשם החברה הנאשמת אותה הוא ניהל.

לאחר מכן, הנאשם ביקש לדחות את המשך הדיון בעניינו על מנת שיוכל לסלק את מחדליו. כלומר, הנאשם ביקש לשלם לרשויות המס את סכום המע"מ אותו הוא היה חייב בשם החברה בניהולו. להסרת המחדלים הייתה חשיבות רבה לעניין עמדת התביעה בעניינו של הנאשם ועונשו, והדבר היה ברור לשני הצדדים. אז, הנאשם נעלם ולא אותר.

כתוצאה מכך, התביעה נאלצה לוותר על זימונו כעד במשפט נגד נאשם אחר בפרשה. כמו כן, למרות ההסדר שהושג בין הצדדים לעניין פירעון החוב, הנאשם לא פרע את חובו עד הסוף והערבות שהפקיד כבטוחה חולטה על ידי בית המשפט. רק כעבור זמן מה, הנאשם נעצר והוחלט על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים בתיק. אז נשמעה בקשתו לחזור בו מהודייתו.

טיעוני הצדדים

לנאשם היו שני נימוקים לבקשתו לחזרה מהודייתו. ראשית, נטען כי הודייתו של הנאשם התבססה אך ורק על ההסדר העקרוני אליו הגיע עם התביעה. לפי הסדר זה, לו הנאשם היה מסיר את מחדליו בתשלום חובות המס, עמדת התביעה לעניין עונשו הייתה קלה יחסית. לטענת הנאשם, הוא עשה מאמצים רבים להסיר את המחדלים, ואי התייצבותו לדיונים שנקבעו לו נבעה ממאמציו להקדים את השגת הסכום לתשלום החוב, אך הוא לא עמד בכך. על כן, הוא ביקש לחזור לעמדתו הראשונית שבה הכחיש את עובדות כתב האישום.

טענתו השנייה הייתה כי הודאתו בעובדות הייתה הודאת שווא, שנגדה את העובדות בפועל ואת ממצאי בית המשפט בהכרעת דינו של נאשם אחר בפרשה. הנאשם טען כי הוא לא הוציא את החשבוניות הכוזבות אלא היה זה נאשם נוסף, ששלט בעסקי החברה בפועל. הנאשם טען כי הוא החזיק וניהל את החברה הנאשמת עבור הנאשם השני אך לא היה מעורב בביצוע העבירות. לדידו, הסיבה לשתיקתו בנושא זה עד עתה הייתה חששו מהנאשם הנוסף, שהגיע ממשפחת פשע.

מנגד, המאשימה טענה כי לא התקיימו נימוקים מיוחדים בגינם בית המשפט היה צריך להרשות לנאשם לחזור בו מהודייתו על פי סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי.

דיון והכרעה

השופט ציין כי נימוקו הראשון של הנאשם בדבר שינוי עמדתו נבע מטעות בשקלול הסיכויים והסיכונים לעונש. הנאשם הציג טעות זו כפגם שפגע באמינות ההודאה. כלומר, הנאשם למעשה טען כי הודה בעובדות רק עקב אמונתו כי יוכל לעמוד בתשלום חובותיו ולכן היה צפוי לעונש קל. כשהבין כי לא יהיה צפוי לו עונש כזה בשל כישלונו בסילוק החוב, הוא חזר לטענתו המקורית והכחשת העובדות שיוחסו לו. השופט קבע כי לא היה מקום לקבל טענה זו. שכן, היה מדובר בתכסיסנות שלימדה על כך שהנאשם לא הבין את מלוא המשמעות של הודאתו.

גם טענתו השנייה של הנאשם נדחתה על ידי השופט. הוא קבע כי הטענה שההודאה נגדה את אמונתו הכנה של הנאשם בחפותו לא עלתה בקנה אחד עם עובדות המקרה כפי שהתבררו במשפטו של הנאשם הנוסף. השופט ציין כי לא היה כל בסיס לטענת הנאשם בדבר היעדר מודעותו לכלל משמעות ההודאה טרם הורשע. משכך, השופט קבע כי הטענות לא היו יכולות לשמש נימוק לחזרה מההודאה. הוא הדגיש כי עצם העובדה שציפיותיו של הנאשם לעניין העונש כזבו לא הקנתה לו זכות לחזור בו מהודאתו ולפיכך, דחה את בקשת הנאשם.