החלטה בשאלה עקרונית בנוגע לבקשת עצור לשחרור זמני לחתונה

דרגו את המאמר

השופט החליט כי לבית המשפט סמכות עקרונית לפסוק בבקשת עצור לשחרור זמני. זאת מכוח עקרון החירות ומתוך חשש להפליית עצורים על ידי שירות בתי הסוהר, במידה והסמכות תוקנה להם. לאחר קביעה זו, השופט הורה על שחרור ממעצר של עצור שביקש להשתחרר לרגל חתונת אחותו, אך שלל את שחרורו של אח אחר לרגל אותו אירוע, בשל רמת המסוכנות שנשקפה ממנו.

במקרה דנן, הוגשו שתי בקשות לעיון חוזר של שני אחים, אשר היו עצורים עד תום ההליכים וביקשו לצאת מהמעצר לרגל חתונת אחותם. המבקשים ביקשו שחרור בערובה לשעות ספורות בלבד. בית המשפט העליון הורה על שחרור אחד מהמבקשים לחלופת מעצר - מעצר בית ואזיק אלקטרוני. עם זאת, עדין היה צורך לדון בבקשתם להשתתף בחתונה.

טענות הצדדים

המשיבה הגישה תגובתה וטענה כי ההליך הנכון במקרה זה היה פנייה לשירות בתי הסוהר על מנת לדון בבקשה לגופה, ובמקרה של דחיית הבקשה, המבקשים היו יכולים לעתור כנגדה ולהעמידה לביקורת על פי סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב - 1971. המבקשים טענו כי הסמכות לדון בשאלה הייתה מסורה לבית המשפט.

דיון והכרעה בהחלטה

השופט ציין כי שאלת הסמכות לדון בבקשות לשחרור קצר מועד נדונה לא אחת בפסיקה. בית המשפט העליון פסק, באחת מהפרשיות המרכזיות בעניין, כי החלטה זו מסורה לשיקול דעתו של הממונה על החזקת העצור, דהיינו, שירות בתי הסוהר. אולם, גם לבית המשפט מסורה הסמכות במקרים מסוימים. השופט הזכיר פסקי דין מאוחרים יותר ואת גישותיהם השונות וטען כי לשיטתו, שאלת הסמכות לדון בבקשת עצור להשתחרר באופן זמני צריכה הייתה להיבחן במישור הערכי, דרך חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

חוק זה שינה את מערך הזכויות הפליליות כל שכל החלטה שמתקבלת בהקשרו של עצור מסוים על ידי רשויות אכיפת החוק, צריכה לכלול את עקרון כבוד האדם כחלק מהשיקולים. על כן, נקודת המוצא שונה בתכלית, היות ומדובר בעצור בשונה ממקרה של אסיר שדינו נגזר כבר. במקרה הראשון, עקרון החירות ומניעת שלילתו עומד בראש סדר העדיפויות, בעוד שחירות האסיר כבר נשללה. מכאן, שכל עוד יש אפשרות לשחרר את העצור תוך הבטחת מטרות מעצרו, מחובתו החוקית של בית המשפט לעשות כך.

השופט התבסס על ניתוח זה וחיזק זאת לאור העובדה ששירות בתי הסוהר הוא שהיה ממונה על קבלת ההחלטה, אך הוא לא שם בראש סדר העדיפויות את עקרון כבוד האדם וחירותו, ולא הבחין בין עצור לאסיר. עקב זאת, זכויות העצור לא נשמרו. על כן, השופט פסק שהיה זה נכון לקבוע כי הסמכות לדון בבקשת השחרור הייתה מסורה לבית המשפט שהורה מלכתחילה על המעצר. מסקנה זו התבקשה גם מטעמים של הקפדה על שוויון בין העצורים ומניעת הפליה של המשיבה כלפיהם.

מקרה זה, השופט החליט לדחות את הבקשה בנוגע לאחד מהאחים ולאשר את בקשת האח השני. הדחייה התבססה על העובדה שהמבקש הצטייר בתור העבריין העיקרי בפרשה. נשקפה ממנו מסוכנות גבוהה ביותר, בתור מי שהיה בקשר עם פורצים שונים ברחבי העיר והזמין התפרצויות על מנת לגנוב רכוש ולסחור בו בשלב מאוחר יותר.

כתב האישום ייחס לו מספר אישומים בגין ביצוע עבירות רכוש שונות וביניהן התפרצות, קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות נוספות. השופט קבע כי היו קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה באישומים שבכתב האישום ואף היו קיים חשש להימלטות מהדין. משכך, השופט סבר כי לא היה ניתן לתת אמון במבקש ברמה שנדרשה לשחרורו, גם אם הוא היה זמני ובקשתו נדחתה.

באשר למבקש השני, כתב האישום ייחס לו תפקיד משני אך פעיל בקשר הפלילי. הוא הואשם בפחות אישומים מאשר אחיו ולא הואשם בקשירת קשר לביצוע התפרצויות ובביצוע התפרצות לדירה. גם למבקש זה היה עבר פלילי בעבירות רכוש, ובנוסף הוא השתמש בסמים. השופט קבע כי נשקף ממנו חשש להמשך הפעילות הפלילית אם ישוחרר. אולם, לא נקבע ואף לא נטען על ידי המשיבה, כי נשקף ממנו חשש להמלטות מהדין. משכך, השופט החליט להיעתר לבקשה ולאפשר את השחרור הזמני של המבקש מהמעצר, תחת פיקוח של ערב והפקדת ערבות בבית המשפט.