מחיקת כתב אישום בגין הזכות לשימוע

דרגו את המאמר

השופט קיבל את בקשת הנאשם למחיקת כתב האישום נגדו. זאת היות ולא קוימה הוראת סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ובכך נפגעה זכותו של הנאשם לשימוע. נקבע שהפגיעה הצדיקה את ביטול כתב האישום.

האירוע בגינו התלונה הוגשה התרחש באפריל 2006. מספר חודשים לאחר מכן הנאשם נחקר במח"ש. בשנת 2008 הוגש נגדו כתב אישום ובו שני אישומים שייחסו לנאשם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפה בנסיבות מחמירות. טרם הגשת כתב האישום, הנאשם קיבל הודעה לפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי בדבר העברת התיק למחלקת תביעות. לאחר קבלת ההודעה, הנאשם הגיש בקשה לסגירת התיק עקב חוסר אשמה. בקשתו התקבלה והנאשם קיבל הודעה על סגירת התיק.

כעבור למעלה משבעה חודשים הוא קיבל הודעה לפיה הוגש ערר על ההחלטה לסגור את התיק ושהוא התקבל. משכך, הוגש בשנית כתב אישום. בקשתו של הנאשם להימנע מפתיחת ההליכים נדחתה בטענה כי לא לוותה בכל הסבר או הוכחה ולפיכך לא היה מקום לקבלה.

טענות הצדדים

הנאשם ציין את השלשלות האירועים וטען כי הוא לא זכה למימוש זכות השימוע על פי דין. כמו כן, נטען כי הנאשם לא פירט את טענותיו במכתבו האחרון היות וסבר כי הגיע לו שימוע טרם הגשת כתב אישום. לדידו, התנהלות מחלקת התביעות בפרשה פגעה בו ובזכותו לשימוע, שהינה זכות בסיסית במסגרת עקרון ההליך ההוגן.

המשיבה התנגדה לבקשת הנאשם. לטענתה, במקרה זה כלל לא קמה לנאשם זכות שימוע אלא חובת יידוע בלבד. אף על פי שחובת היידוע לא קוימה כנדרש, הסעד לאי קיומה לא היה יכול להתבטא בביטול כתב האישום. המשיבה הוסיפה שגם אם למבקש הייתה קיימת זכות שימוע, היא כלל לא נפגעה. שכן, הוא מיצה בזמנו את זכותו, טרם הגשת הערר.

לעניין פנייתו של הנאשם בבקשה לחזרה מהגשת כתב האישום, המשיבה טענה כי השיבה לפנייה באופן מנומק ומאז לא הוגשה כל פנייה נוספת. לטענתה, התנהלות בפרשה הצביעה על נכונותה לשמוע את הנאשם ולבחון את טענותיו בלב פתוח. מאידך, לו כתב האישום היה נמחק לאחר שהוגש כדין, הדבר היה פוגע ביעילות המערכת ומוביל להתמשכות ההליכים.

דיון והכרעה

השופט ציין כי לא הייתה כל מחלוקת בין הצדדים כי חובת הידוע לא קוימה כדין. המחלקות נסבה על פרשנות הסעיף שמורה על היידוע. הסנגור ביקש לפרשו כמקנה זכות שימוע בגין העבירות, בעוד המשיבה סברה כי היה מדובר בזכות יידוע בלבד. השופט פסק כי במקרה דנן, לאור פרשנות הסעיף המסמיך, קמה חובת לשימוע ולא רק ליידוע, כטענת המשיבה.

כלומר, במקרה זה, איזון האינטרסים חייב מתן משקל יתר לזכותו של הנאשם להליך הוגן, בו היו נשמעות טענותיו בפני רשות התביעה בעודו מוגדר חשוד בלבד. זאת לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה, כאשר הנאשם קיבל מכתב שיידע אותו על סגירת התיק וכעבור שבעה חודשים קיבל מכתב שיידע אותו על הערר שהוגש וקבלתו. נוסף על כך, בטרם הנאשם הספיק להגיב, הוגש נגדו כתב אישום על עבירות שביצע לפני כשנתיים וחצי. במצב דברים זה, נקבע שלא התקיימה זכותו של הנאשם ליידוע ואף לא התקיימה זכותו לשימוע.

לא זו אף זו, נפסק שהשתלשלות מערכת האירועים הובילה לפגיעה באמון הציבור במערכת התביעה. בנוסף, היה צריך להביא בחשבון את העובדה שהליך היה בראשיתו. הנאשם טרם השיב לכתב האישום והמשיבה הייתה יכולה להגיש אותו מחדש לאחר קיום השימוע, ובמידה והדבר היה ראוי וצודק.

השופט ציין כי הזכות לשימוע אינה זכות מוחלטת ובית המשפט רשאי לשקול בכל מקרה ומקרה האם ניתן לרפא את הפגמים שנפלו באי הענקתה באמצעים חמורים פחות מביטול כתב האישום. זאת תוך שקילת זכות הנאשם להליך הוגן אל מול הפגיעה באינטרס הציבורי. אולם, לא היה זה הדבר במקרה דנן בו הנסיבות לא הותירו כל מקום לספק כי הפגם היה חמור ומהותי עד כדי כך שהוביל לביטול כתב האישום כנגד הנאשם. זאת על מנת לאפשר לו למצות את הליך השימוע ולהתגונן באופן הוגן.