הרשעת אדם שהיכה קטין אשר היה מסוכסך עם בתו

דרגו את המאמר

הרשעת אדם בתקיפת קטין

הנאשם, גבר כבן 45 בעל עבר פלילי, הודה בעבירה של תקיפה סתם - לפי סעיף 379 לחוק העונשין. על פי כתב האישום, הנאשם משך בחוזקה באוזנו של המתלונן, קטין בן 14.5 ותוך כדי כך הוא גרם לנפילתו ארצה. בכתב האישום נטען כי כתוצאה מכך נגרמו לקטין נזקים שונים בפניו.

הרקע להתנהגותו של הנאשם היה נעוץ בסכסוך בין המתלונן לבין בתו. סכסוך זה התדרדר להחלפת כינויי גנאי ותגרת ידיים. המקרה אירע בשטח מוסד הלימודים בו למדו המתלונן ובתו של הנאשם. הנאשם טען בבית המשפט כי הוא הבחין שמצבה הנפשי של בתו נפגע באופן משמעותי ואף מתדרדר בשל הקנטותיהם הרבות חבריה לספסל הלימודים. אי לכך, הנאשם טען כי לא הייתה לו ברירה אלא להעמיד את הילד במקום.

בין הצדדים התעוררה מחלוקת אשר התמקדה בדרך סיום ההליך. בעוד ההגנה עתרה להביא לסיום המשפט הפלילי מבלי להרשיע את הנאשם, התביעה עמדה על כך שהנאשם יורשע ויוטל עליו מאסר.

שירות המבחן היה סבור כי מדובר האירוע במקרה דנן היה ללא ספק "חריג מבחינתו של הנאשם". הודגש כי הנאשם מתנדב באופן קבוע במד"א וזוכה להערכה רבה ושבחים בגין תרומתו לחברה. אכן, הודגש בתסקיר שירות המבחן, עברו של הנאשם כלל שורה של הרשעות פליליות בשל עבירות מרמה, זיוף, רכוש ואלימות. עם זאת, שירות המבחן ציין כי מדובר היה ב"עבירות עתיקות" אשר האחרונה מביניהן בוצעה לפני כמעט 20 שנה. זאת ועוד, הסנגור ביקש לציין כי העבירה המיוחסת למרשו לא הייתה ברף הגבוה מבחינת עבירות האלימות.

שירות המבחן ציין כי הוא התרשם שהנאשם הבין את הפסול בהתנהגותו. זאת ועוד, הנאשם הביע במהלך ההליך הפלילי חרטה על הדרך שבה בחר לנקוט. לאור האמור, והיות והרשעתו של הנאשם הייתה עלולה להביא לפגיעה בפרנסתו, שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעה.

מתי יש מקום להימנע מהרשעה?

הלכה פסוקה היא כי מי שנמצא אשם צריך להיות מורשע בדין. בית המשפט העליון קבע לא אחת כי רק בנסיבות יוצאות דופן, אשר עולה מהן כי לא מתקיים יחס סביר בין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי מהרשעת הנאשם, ניתן ללכת בנתיב האי-הרשעה. מושכלות ראשונים הן כי בבוא בית המשפט לשקול אפשרות של הימנעות מהרשעה, שומה עליו לעמוד גם על הנזק אשר עלול להיגרם לנאשם בגין הרשעתו. מנגד, ברור אפוא כי משמעות ההרשעה הינה גם חיזוק "הרתעה אפקטיבית של עבריינים אחרים ואינטרס הציבורי מהמדרגה הראשונה".

במקרה דנן, בית המשפט קבע כי החומרה העיקרית אשר הייתה נעוצה במעשים נשוא כתב האישום הייתה נקיטה של אלימות יזומה כנגד הקטין, וזאת אגב ניצול הנחיתות הפיזית של הילד ופער הגילאים בין התוקף למותקף. זאת ועוד, הנאשם פעל כאמור כנגד הקטין בגין התגרות בבתו, וזאת למרות שהוכח כי ההתגרות הייתה במקרה הספציפי - הדדית. הנאשם לא פנה לגורמים בבית הספר ובחר לפעול באופן אישי ואלים כנגד הקטין. כמו כן, הנאשם אף לא פנה להורי הקטין על מנת לקבל סיוע מבחינת המעשים המדוברים. בסופו של היום, מעשיו של הנאשם הוגדרו כ"תגובה קיצונית".

הצורך בהרתעה אפקטיבית

בהכרעת הדין נקבע כי לא ניתן להתעלם מהמלצתו של שירות המבחן ומההתרשמות של הגורמים המוסמכים שהרשעת הנאשם יכולה לפגוע בפרנסת האחרון. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי הלכה היא שעמדת שירות המבחן לא מהווה אלא אחד מתוך כלל השיקולים העומדים בפניו בעת קבלת החלטה בנושא כגון דא.

דהיינו, על בית המשפט מוטלת החובה לערוך איזון בין האינטרס הציבורי בהרשעה, ובין הנזק אשר עלול להיגרם למורשע הפוטנציאלי כתוצאה מכך. בנסיבות המתוארות, נוכח חשיבות ערך ההגנה על קטינים, בית המשפט מצא כי משקלו של האינטרס הציבורי במקרה דנן מבחינת הרתעה אפקטיבית של עבריינים פוטנציאלים גבר על האינטרס האישי.

"הרתעה זו נדרשת למען יראו הורים ובוגרים אחרים כי שליחת יד בקטינים עלולה לגרום להרשעה פלילית, ואיננה עניין של מה בכך", נקבע בהכרעת הדין. בית המשפט ציין כי בשל מכלול נסיבות האירוע, עברו הפלילי של הנאשם ועוצמת האלימות, לא היה מקום לקבוע שעסקינן בנסיבות יוצאות דופן (שהיה בהן לכאורה להצדיק הימנעות מהרשעה).