גרימת מוות ברשלנות של קטין מסיג גבול ואחריות בעל מקרקעין בפלילים

דרגו את המאמר

בעל מקרקעין חייב לנהוג בזהירות ולדאוג למנוע תאונות שעלולות להתרחש במקרקעין שבבעלותו. חובה זו חלה לא רק כאשר בעל המקרקעין מאפשר את כניסתם של אחרים למקרקעין שלו, אלא גם כאשר מדובר במסיגי גבול. כפי שנראה להלן, האחריות יכולה להיות לא רק במישור האזרחי אלא אף במישור הפלילי.

עובדות המקרה היו כדלהלן; מושב שיתופי קיבל רשות להכשיר שטח חלקה המצוי בתחום המושב לשם עיבודים חקלאיים. האישור כלל גם מתן רשות למושב לחפור בחלקה בור עמוק, לטמון בו את הקרקע שאינה מתאימה לעיבוד חקלאי, ולכסות את שאר הבור על מנת ליישר את החלקה. המושב ביצע את חפירת הבור באמצעות קבלן, אבל העבודות הופסקו לאחר שהבור נחפר ולפני שהוא כוסה. הסיבה להפסקת עבודתו של הקבלן הייתה שהמושב היה מעוניין להיכנס להסכם שיתוף פעולה עם מועצות מקומיות נוספות, במטרה להקים פרויקט ביוב משותף כאשר הבור היה צריך להיות חלק מהפרויקט. פרויקט זה "נתקע" במשך שנים.

לאחר הפסקת חפירת הבור באמצעות הקבלן, הבור נשאר נטוש וללא אמצעי הגנה סבירים שימנעו מאנשים להגיע למקום, ובמיוחד ילדים. הבור אותו יצר הקבלן היה בור בעל דפנות תלולות ובעומקים משתנים של 15 מטר ויותר מתחת לפני השטח. בגלל הימשכות הפרויקט, הבור התחיל להיות מוקד משיכה לאנשים שונים ובמיוחד ילדים. וכך קרה שבחודש נובמבר 1996, נכנסו לשטח הבור שלושה ילדים בני 13 לערך.

הילדים התחילו לחפור מנהרות שונות בדפנות הבור, ואחד הילדים נכנס לתוך מערה אותה יצר בדופן הבור. לאחר זמן קצר, הדופן התמוטטה על הילד שנקבר מתחת לחול ונהרג. המושב וחלק מבעלי התפקידים הבכירים בו, הועמדו לדין בגין גרימת מוות ברשלנות. בית המשפט המחוזי הרשיע את המושב ואת הבכירים, ואלו ערערו על ההרשעה לבית המשפט המחוזי.

מסוכנותו של הבור

המושב טען כי הבור היווה מחפורת שרבים כמותה יכולים היו להיווצר באופן טבעי ולכן היא לא היוותה סיכון ספציפי. לכן, לטעמו, בית משפט השלום טעה כאשר קבע כי הבור היווה מקום מסוכן, דבר שהיה צריך להגביר אות חובת הזהירות של המושב ולגרום לו "להתייחס בצורה רצינית יותר לאיומים" שנשקפו לאנשים שנכנסו למקום. בית המשפט המחוזי דחה את טענתם של המורשעים, וקבע כי מחפורת מסוג זה הייתה ללא ספק מקור משיכה לילדים בגלל שהיא מיוחדת ואינה רגילה.

מעדויות שהוצגו בפני בית המשפט, וצילומים ממקום האירוע, עלה בבירור כי הבור היה עלול לגרום לפגיעה גופנית לאלו המתקרבים אליו ולסביבתו. חפירת בור מסוג זה איננה רגילה והיא לא מהווה חלק מסיכוני היומיום הרגילים. אי לכך, נקבע כי המושב היה צריך לנקוט אמצעי זהירות ספציפיים שימנעו פגיעות אפשריות, פגיעות שהתרחשו במקרה זה.

המושב היה מודע למסוכנות הבור

בית המשפט קבע כי לא רק שהמערערים לא היו יכולים לטעון שהבור לא היה מקום מסוכן מעצם טבעו, אלא אף מההסכמים שהמושב כרת עם אנשים שונים בנוגע לטיפול בבור עלה כי הוא היה מודע לכך שבמידה והבור יישאר פתוח, הוא יהווה סכנה בטיחותית. כך לדוגמא, בהסכם ההרשאה שנכרת בין המושב לבין מנהל מקרקעי ישראל, הופיע סעיף בו המושב התחייב ליישר את פני השטח לאחר הכרייה וזאת להנחת דעתו של המנהל. כמו כן, המושב התחייב לשאת בכל נזק שיגרם לצד ג' במידה והכרייה תגרום לפגיעה כלשהי. בית המשפט קבע כי לנוכח הוראותיו של ההסכם, המערערים ידעו (או לכל הפחות היה עליהם לדעת) כי הבור עלה כדי סיכון אפשרי.

גם ההסכם שנכרת בין המושב לקבלן לשם ביצוע הכרייה, כלל תנאים דומים. המושב דרש מהקבלן לבצע ביטוח צד ג' לכל נזק שיגרם כתוצאה מהעבודות. מכאן, בית המשפט הסיק כי המושב היה מודע למסוכנות הבור, ולא ניתן להגיד כי הבור לא היווה סכנה ברורה אשר חרגה ממגוון הסכנות היומיומיות.

השלכת העובדה שהילד שנהרג היה מסיג גבול

בית המשפט ציין כי למרות שבמקרה זה הילד שנפגע היה מסיג גבול, בית המשפט העליון פסק לא פעם שעל בעל מקרקעין חלה החובה להבטיח את שלומם של ילדים גם כאשר אלו מסיגי גבול. הדגש הינו על כך שמדובר בילדים, ואין לסייג את חובת הזהירות רק בשל העובדה שהילדים הינם מסיגי גבול. לסיכום, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והשאיר את ההרשעה של גרימת מוות ברשלנות על קנה.