הרשעה בעבירות הריגה, מעשה פזיזות ורשלנות בכלי ירייה

דרגו את המאמר

הריגה או גרימת מוות ברשלנות?

כתב האישום במקרה דנן ייחס לנאשם הריגה - עבירה בניגוד לסעיף 298 לחוק העונשין. על פי כתב האישום, הנאשם שירת בתקופה המדוברת כלוחם מג"ב. כחלק משירותו במשטרה, הוא החזיק נשק מסוג 16-M. בספטמבר 2007, אחיו של הנאשם התחתן. האח ביקש מהנאשם לשמור על מתנות החתונה ולהכניס מחסנית לנשקו לשם כך. הנאשם עשה כאמור, הכניס מחסנית לנשק ושם את הרובה מתחת לכרית.

למחרת, הנאשם ושניים מחבריו ביקשו לצאת ביחד לבילוי משותף. החבורה נפגשה בבית הנאשם וזה התרברב בפני חבריו בנשקו. בשלב מסוים, הנאשם התלוצץ מול חבריו כי הוא יירה באחד מהם. אי לכך, הוא כיוון את הנשק, דרך אותו ונקר. היות והייתה מחסנית ברובה, כדור נפלט מבית הבליעה וגרם למותו של החבר (שנורה מטווח קצר). אופן השתלשלות האירועים היה מוסכם על הצדדים. המחלוקת בבית המשפט נסבה סביב סיווג העבירה - האם מדובר בהריגה או שמא עסקינן בגרימת מוות ברשלנות?

שינוי עדות לאור יסודות עבירת ההריגה

הנאשם מסר, במסגרת חקירתו במח"ש, כי הוא לא זכר במהלך האירוע שהוא הכניס מחסנית לנשק. עם זאת, הנאשם הדגיש כי הוא היה מודע לכללי הבטיחות בנוגע לשימוש בנשק ולמרות זאת הוא לא בדק האם המחסנית הייתה ב"הכנס". כאשר הנאשם העיד בפני בית המשפט, הוא שינה את גרסתו וטען כי הוא היה סבור שהנשק "פרוק". בית המשפט בחן את טענותיו של הנאשם וקבע כי האחרון ידע בעת האירוע שהמחסנית נמצאת בתוך הנשק. הודגש כי שינוי גרסתו של הנאשם במועד מאוחר יותר הראה שהאחרון דווקא היה ער לכך שישנה מחסנית ברובה. בית המשפט ציין כי הנאשם פעל כאמור, ככל הנראה בעצת עורכי דינו, וזאת על מנת למלט עצמו מהרשעה בהריגה.

בית המשפט קבע כי הנאשם התרשל בכך שהוא לא בדק כלל את הנשק בטרם הוא ביצע את הירי, וזאת חרף היותו חייל אשר היה מודע היטב לסיכון הטמון בשימוש בנשק. אי לכך, בית המשפט קבע כי פזיזותו של הנאשם הייתה יכולה להיות מסווגת לפי ס' 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין. דהיינו, פזיזות הבאה לידי ביטוי בקלות דעת אשר גרמה לנטילת סיכון בלתי סביר מבלי לשקול את אפשרות גרימת התוצאות המדוברות. השופטים ציינו כי אין ספק שהנאשם לא נותר אדיש לתוצאות הטראגיות של מעשיו.

האם הנאשם היה מודע?

הטענה המרכזית אשר נטענה על ידי ההגנה הייתה כי התביעה לא הוכיחה "מודעות של הנאשם" ביחס לרכיבי היסוד הנפשי של עבירת ההריגה. דהיינו, ב"כ הנאשם טען כי התביעה לא הוכיחה שמרשו ידע שהנשק חמוש במחסנית. בית המשפט דחה את טענות ההגנה וקבע כי נסיבות המקרה הצביעו על כך שהנאשם ידע על המחסנית אך פעל מתוך פזיזות שגרמה לתוצאה הטראגית.

למעשה, הנאשם הודה בחקירה בפני מח"ש כי הוא הכניס את המחסנית לנשק בשל בקשת אחיו ובעת האירוע הוא למעשה "שכח" את העניין. אי לכך, בית המשפט קבע כי הנאשם ידע גם ידע שהמחסנית נמצאת בנשק, ופעולתו בוצעה בפזיזות וחוסר מחשבה. מקל וחומר כאשר עסקינן בלוחם מג"ב המכיר היטב את כלי הנשק ואשר עבר קורסי הכשרה מתאימים. אי לכך, בית המשפט קבע כי מעשיו הפזיזים של הנאשם הצדיקו את הרשעתו בהריגה (ולא בגרימת מוות ברשלנות).