הרשעה בביצוע עבירות מין על בסיס עדות מתלוננת קטינה
| דרגו את המאמר |
|
פעמים רבות, כאשר עבירת מין עומדת על הפרק, העדות העיקרית לביצוע המעשים הינה עדותה של המתלוננת. בשל אופי ביצוע המעשים, בדרך כלל גם אין הרבה ראיות חיצוניות ולכן בית המשפט נדרש להכריע למי להאמין, למתלוננת או לנאשם.
להלן דוגמא למקרה כאמור. הנאשם במקרה זה היה גבר בן 67, נכה צה"ל, עיתונאי לשעבר ועורך בכיר באחד העיתונים היומיים. כתב האישום שהוגש בעניינו כלל ארבעה אישומים של בעילה אסורה בהסכמה ואישום אחד של ביצוע מעשה מגונה. הנאשם כפר לכל אורך המשפט בביצוע המעשים המיוחסים לו, וכך התנהל משפט ארוך של הוכחות ודיונים.
המעשים המתוארים בכתב האישום
הנאשם הכיר את המתלוננת בת ה-14, והתפתח ביניהם קשר אישי. במקרה הראשון, הנאשם הזמין את הקטינה להצגה. במהלך ההצגה הוא התחיל ללטף את ידיה וירכיה. בסיום ההצגה, הנאשם הציע להסיעה לבית סבתה בגבעתיים, וזו נעתרה לבקשתו. כאשר השניים הגיעו למקום חשוך, הנאשם ביקש מהמתלוננת להוריד את החגורה, נישק אותה על פיה ואז התחיל ללטף את איבר מינה תוך שהוא מחדיר את אצבעו. לאחר ביצוע המעשים הללו, הנאשם החל למצוץ את שדיה של המתלוננת.
כתב האישום תיאר כי הנאשם ביצע את המעשים בשלוש הזדמנויות שונות נוספות. באחד האירועים שהתרחש בביתו, הוא ביקש מהקטינה לשבת עליו תוך כדי שהיא ללא חלק עליון והוא מלטף אותה. לאחר ביצוע הליטופים הוא הזמין אותה לחדרו, ביקש ממנה להתפשט ולפסק את רגליה, ולאחר מכן התחיל לנשקה בכל הגוף ולהחדיר את לשונו לאיבר מינה.
האישום החמישי מתייחס למתלוננת בגירה, אחותה של המתלוננת הקטינה. על פי האישום, הבגירה הגיעה לביתו של הנאשם לצורך קבלת הדרכה, ייעוץ והכוונה בכתיבה עיתונאית. לאחר שנכנסה לביתו של הנאשם, כתב האישום מתאר כי הנאשם חיבק את המתלוננת, נישק אותה בלחי וניסה לנשקה בפה, למרות שזו סירבה. בהמשך, ניסה ללטף אותה ולהגיע לשדיה אבל נכשל.
תגובתו של הנאשם לכתב האישום
כאמור, הנאשם כפר בכך שביצע את העבירות. הוא הסכים לכך שאכן הלך עם הקטינה להצגה והיא שהתה אצלו בבית, אבל טען כי לא ביצע את המעשים המיניים שיוחסו לו. גם במהלך עדויותיו במשפט טען כי הדברים לא היו ולא נבראו וכי כל כולם פרי המצאתה של הקטינה ואחותה.
הכרעת בית המשפט
בית המשפט ציין כי במקרה הנוכחי עמדה בעיקר גרסתו של הנאשם אל מול גרסתן של המתלוננות בצירוף ההתכתבויות ברשת האינטרנט שהיו בין הצדדים. הגרסאות היו סותרות לחלוטין אבל בית המשפט העדיף את גרסתן של המתלוננות וזאת בעיקר על פי העיקרון לפיו צריך לבחון מי הפיק יותר תועלת מהמעשים כלומר, למי היה מניע חזק יותר לבצע את המעשים. נראה כי למתלוננות או למי ממשפחתן לא היה כל מניע הגיוני לטפול אשמה מסוג זה על הנאשם. לכך גם ניתן לצרף את הראיות הנסיבתיות כפי שיתוארו בהמשך.
מן העדויות שהוצגו בפני בית המשפט עלה כי היחסים בין הקטינה לנאשם חרגו מיחסים אפלטוניים בין שני אנשים. ההתכתבויות בין הצדדים היו בשעות לילה מאוחרות. מההתכתבויות עלה כי הנאשם ביקש מהמתלוננת לדאוג לכך שההתכתבויות ביניהם יישארו חסויות ואף אחד לא יוכל לגלותן. כמו כן, שיחות הטלפון שנוהלו בין השניים היו בעת היעדרותה של אשתו מהבית. מההתכתבויות עלה גם שהנאשם ציין בפניה של המתלוננת על רצונו לקיים עם הקטינה יחסי מין.
בחקירותיו, הנאשם הציג גרסאות שאינן הגיוניות. כמו כן, עלה "פער לא מוסבר" בין הגרסאות אותן הנאשם נתן במשטרה לבין עדויותיו בפני בית המשפט. במהלך הקלטות החקירות במשטרה, הנאשם ענה בקלות על השאלות הניטראליות אבל כאשר נשאר על דברים מהותיים באשר לאישומים נגדו, הוא שתק והרבה לטעון כי "הוא לא זוכר מה אירע בדיוק באירוע הנטען". לעומת זאת, בעת עדותו בפני בית המשפט, הנאשם הציג פרטים רבים ובצורה מדויקת, למרות שהמשפט התנהל מספר שנים לאחר חקירות המשטרה. בית המשפט מצא גם בכך חיזוק לעדויותיהן של המתלוננות. לסיכום, בית המשפט הרשיע את הנאשם בארבע עבירות של בעילה אסורה בהסכמה ועבירה אחת של מעשה מגונה.
