החלטה בעניין הפרת תנאי שחרור המהווה עבירה כשלעצמה

דרגו את המאמר

כאשר בית המשפט דן בבקשת הפרקליטות לעצור אדם עד תום ההליכים, הוא צריך לקבל שתי החלטות. ההחלטה הראשונה, נוגעת לשאלת נחיצותו של המעצר. החלטה שנייה נבחנת רק לאחר שבהחלטה הראשונה בית המשפט קובע כי יש הצדקה למעצרו של האדם. בהחלטה השניה, בית המשפט צריך להחליט האם ניתן להסתפק באמצעי שמידת פגיעתו פחותה, ובמקום המעצר לצוות על חלופת מעצר.

לאחר שבית המשפט קובע חלופת מעצר, הוא יכול להוסיף תנאים מסוימים לשחרורו של החשוד. מקרה מעניין מתרחש כאשר אחד התנאים שבית המשפט מבקש להשית על החשוד, הינו תנאי שהוא עצמו יכול להוות עבירה משל עצמה. זה בדיוק המקרה שיתואר להלן, בו המדינה ביקשה מבית המשפט לחלט ערבות שנתן המשיב, כאשר הוא שילם ערבות זו כנגד שחרורו ממעצר עד תום ההליכים בתנאים.

המשיב לבקשה זו נכנס לישראל שלא כחוק. הוא נתפס ובמסגרת הבקשה לעצור אותו עד תום ההליכים, בית המשפט החליט לשחרר את המשיב בערבות תחת תנאים מסוימים. אחד התנאים לשחרורו מהמעצר, היה כי הוא לא יכנס לתחומי ישראל ללא אישור שהיה כדין. המקרה היחיד שהותר לו להיכנס לישראל, נגע לאפשרותו להגיע לבית המשפט לשם ניהול הליך העמדתו לדין.

לאחר מספר חודשים, המשיב שוב נכנס לישראל שלא כדין, ואז הוא נעצר שוב. המשיב הורשע בבית המשפט בגין שתי הכניסות לישראל, והוא כבר סיים לרצות את עונש המאסר שלו בגין ביצוע העבירות. במסגרת ההליך הנוכחי, הפרקליטות מבקשת לחלט את הערובה ששילם המשיב, לאחר ששוחרר בתנאים בעקבות מעצרו הראשון. אם ננסה לתאר את המצב בקצרה, אז נגיד כי המשיב הפר את אחד מתנאי השחרור בכך שביצע פעולה המהווה עבירה בפני עצמה, עבירה עליה הוא כבר הואשם והורשע.

סמכות בית המשפט להטיל תנאים מגבילים

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) מאפשר לבית המשפט להוסיף תנאים שונים לשם שחרור העצור. בין התנאים האפשריים ניתן למצוא "איסור כניסה לאזור, לישוב או למקום בארץ", כמו גם "איסור המשך עיסוק הקשור בעבירה". למרות שבמקרה זה ניתן לבחון את האיסור שהוטל על המשיב במסגרת שני התנאים הללו, נכון יותר יהיה לומר כי האיסור שהוטל על המשיב, יכול להיכנס למסגרת "איסור כניסה לאזור...". מכאן אנו למדים שהתנאי שבית המשפט קבע כתנאי לשחרור בערבות, התקבל כדין ובסמכות.

בית המשפט שואל את עצמו, מדוע בכלל לקבוע תנאי שחרור שהוא איסור על נאשם לעבור עבירה? הרי ממילא קיים האיסור לעבור עליה! התשובה היא שבית המשפט רוצה לפעמים לחדד מסר מסוים. מובן כי במצב זה, כאשר החשוד מפר את תנאי השחרור, הוא גם מבצע עבירה בפני עצמה. במצב דברים זה, הדעה היא שיש להימנע מנקיטת הליך כפול כנגד הנאשם. כלומר, יש להימנע מלהעניש את החשוד דרך שתי מסגרות שונות, ביצוע העבירה והפרת תנאי שחרור.

במסגרת החקיקה הפלילית, ניתן למצוא הרבה פעמים את הגישה כי אין להטיל על האדם ענישה כפולה בגין אותו מעשה. בית המשפט קובע כי גם במקרה זה, על פי הגישה הכללית, לא ניתן גם להעניש את המשיב על המעשה שעשה, וגם לחלט את הערבות בגין ביצוע אותו המעשה.

לסיכום, למרות שכניסתו השניה של המשיב לישראל, הפרה למעשה שתי הוראות חוקיות (איסור ביצוע עבירה ותנאי מתנאי השחרור), בית המשפט נמנע מלהענישו בגין כל אחת מההוראות בנפרד. המשיב כבר נענש וישב במאסר בגין כניסתו השניה לישראל, לכן אין לאפשר למדיה לחלט את הערבות שהוא שילם.