הארכת מעצרם של נאשמים בתרגיל העוקץ הניגרי לפני הסגרה לארה``ב

דרגו את המאמר

השופט האריך את מעצרם של המשיבים, שהואשמו בביצוע תרגיל עוקץ לקשישים בארצות הברית ועקב כך ישראל התבקשה להסגירם לידי ארה"ב. השופט קבע כי המשיבים היו בעלי פוטנציאל להיקבע כברי הסגרה ולכן היה צורך למנוע את בריחתם ולשמור עליהם במעצר.

במקרה דנן, היועץ המשפטי לממשלה הגיש לבית המשפט בקשה להורות על מעצרם של המשיבים למשך עשרים ימים. זאת כדי לאפשר לרשויות ארצות הברית להגיש לרשויות בישראל את בקשת ההסגרה של המשיבים. על פי העובדות, המשיבים היו אזרחי ותושבי ישראל שנעצרו בספטמבר 2008 על ידי המשטרה במדינה.

היועץ המשפטי פנה לבית המשפט בעקבות בקשת ממשלת ארצות הברית, כפי שהוצגה על ידי שגרירה בארץ, להסגיר לידה את המשיבים. הבקשה הוגשה מכוח הוראות סעיף 11 לאמנה בדבר הסגרה בין ישראל לבין ארצות הברית. על פי הבקשה, נגד המשיבים הוגשו שני כתבי אישום בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע הונאה באמצעות דואר ובאמצעים אלקטרוניים. נטען כי המשיבים הקימו והפעילו רשת עבריינות מתוחכמת ורחבת היקף של הונאת קשישים תושבי ארצות הברית במסגרתה הרוויחו 2 מיליון דולר שלא כדין.

על פי שיטת הפעולה של המשיבים, הם עבדו במשרד שהיה ממוקם ברמת גן. לאחר שהשיגו את פרטי הקורבנות בחו"ל, המשיבים התקשרו אליהם והציגו בפניהם מצג שווא לפיו הם זכו בלוטו בסכום גבוה. כדי לקבל את כספי הזכייה היה על הקשישים לשלם תחילה אלפי דולרים כתשלומי מס. אולם למעשה, ההגרלות האמורות מעולם לא התקיימו ואיש מהקשישים לא זכה בסכום כסף. נטען שרבים מהקשישים נפלו קורבן למצגי השווא של המשיבים והתפתו לשלוח להם סכומים גבוהים, מתוך אמונה כי לאחר ביצוע התשלום יקבלו את כספי הזכייה. הכספים שהתקבלו במרמה על ידי המשיבים מעולם לא הוחזרו לקורבנות.

על פי הנטען, המשיבים התחלקו לשתי קבוצות עיקריות: חלקם היו בגדר "המנהלים" וחלקם "אנשי המכירות". בתחילת כל יום עבודה במשרד שברמת גן, אנשי המכירות קיבלו דפים שעליהם הופיעו פרטי ההתקשרות עם קשישים בארה"ב. תפקידם היה לאתר קשישים בעלי אמצעים כספיים, על סמך רשימת טלפונים אותה קיבלו מראש. כאשר הם איתרו קשיש בעל אמצעים, הוא הועבר לאחד ה"מנהלים", שהוצג כשותף במשרד עורכי דין בניו יורק. לאחר העברת השיחה, "המנהל" הסביר לקשיש כי כדי לקבל את הכסף, עליו להעביר תחילה אלפי דולרים עבור הוצאות ומיסים. הקשישים הונחו לשלוח את הכספים בהעברה בנקאית או בדואר ולא לדבר על כך.

המשיבים הצליחו לשכנע יותר ממאה קשישים לשלוח את כספם בדרך זו. לאחר שליחת הכסף לישראל, "מנהל" יצר עם הקשיש קשר, תוך שהוא התחזה לסוכן רשמי של ארצות הברית, ושכנע אותו לשלוח סכומי כסף נוספים לישראל לצורך קבלת ה"זכייה". לרוב הקורבנות פעלו על פי ההוראות שקיבלו, והמשיכו לשלוח את הכספים לישראל. במאי 2008 ה–FBI קיבל מידע אודות המרמה והעבירו למשטרת ישראל שפתחה בחקירה ועצרה את המשיבים.

טענות הצדדים

המבקש ביקש להורות על מעצר המשיבים נוכח העבירות בהם הואשמו ועונשי המאסר שהיו צפויים להם. לדעת המבקש, היה חשש ממשי מפני הימלטות המשיבים מן הדין. בנוגע לחלק מהמשיבים אף היה קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. למעשה, המבקש ביקש להורות על מעצר המשיבים כדי לאפשר לישראל לעמוד בהתחייבויותיה הבינלאומיות ולהעביר את האחרונים לידי ארצות הברית לצורך העמדתם לדין. מנגד, המשיבים טענו כי הייתה אפשרות ואף חובה לשפוט אותם בארץ, בשל העובדה שמעשיהם נעשו בארץ ומבחן הזיקות קישר אותם לישראל ולא לארצות הברית.

דיון והכרעה

השופט ציין כי השאלה הראשונה שעמדה להכרעה הייתה האם היה יסוד סביר להניח כי המשיבים היו בני הסגרה. השאלה השנייה נגעה למעצרם של המשיבים ומידת הצורך בו לשם הבטחת הסגרתם לארצות הברית. באשר לשאלה הראשונה, השופט השיב בחיוב.

הוא פסק שלאור בקשת ממשלת ארצות הברית במהלך המעצר זמני ולנוכח כתבי האישום שהוגשו כנגד המשיבים, היה מקום להניח שהם היו ברי הסגרה. גם בנוגע לשאלה השנייה השופט השיב בחיוב. הוא פסק כי בעקבות ההסכם עם ארצות הברית, והחשש שהובע על ידי המבקשת מפני הימלטות המשיבים, שלא הופרך על ידם, היה צורך במעצרם. לבסוף, בקשת המשיבים לחלופת מעצר נדחתה, היות ולא נמצא כי החלופה תבטיח את הסגרתם לאחר דיון בעניינם. משכך, השופט הורה על מעצר המשיבים למשך עשרים יום, עד לקיום דיון בעניינם כברי הסגרה.