נטל הראיה בשאלת אי מסוגלות לעמוד לדין

דרגו את המאמר

בית המשפט קבע כי נטל הראיה להוכחת אי מסוגלת לעמוד לדין, מבחינה דיונית, כמו גם מבחינה נפשית, מוטל על הנאשם. קביעה זו התבססה על העובדה כי טענת אי מסוגלות נכללה במסגרת טענות ההגנה המקדמיות בהן נדרש רף הוכחה גבוה. להלן דוגמא למקרה כאמור. כנגד הנאשם במקרה דנן הוגש כתב אישום שייחס לו שתי עבירות של גניבה בידי מורשה, שתי עבירות זיוף, שתי עבירות של קבלת דבר במרמה ושתי עבירות של שימוש במסמך מזויף, אותן ביצע במהלך עבודתו כמנהל חשבונות.

טענת הצדדים

הנאשם טען כי הוא לא היה מסוגל לעמוד לדין. הוא הציג חוות דעת מטעם פסיכיאטר שקבע כי הנאשם סבל מהפרעות נפשיות שונות עקב פציעה קשה שנגרמה לו בעבר בעת פעילות מבצעית. הפסיכיאטר קבע כי הנאשם היה בריא בנפשו בעת ביצוע העבירות, אך טען כי הוא לא היה מסוגל לעמוד לדין עקב מצבו הנפשי הירוד, כושר שיפוטו הפגום וחוסר הבנתו את המציאות. כמו כן, נטען כי הנאשם לא היה מסוגל לעקוב באופן עקבי ורציף אחר ההליך המשפטי, ולא היה יכול להתגונן כראוי. הוא הוסיף וקבע כי היה קיים ספק סביר באשר למסוגלותו של הנאשם לשאת בעונש.

בחוות דעתו של פסיכיאטר אחר נקבע כי בזמן ביצוע העבירות שיוחסו לנאשם הוא היה בריא מבחינה נפשית. הנאשם הבין שהוא נמצא בהליך משפטי, שהיה לו עורך דין ואף היה עמו בקשר, ואת מהות האשמה שיוחסה לו. על כן, הפסיכיאטר קבע כי הנאשם היה מסוגל לעמוד לדין וחזר על קביעה זו לאחר עיון בחוות הדעת הנגדית.

המאשימה טענה שלא היה מקום לקבוע כי הנאשם לא היה מסוגל לעמוד לדין. לדידה, חוות דעתו של הפסיכיאטר מטעם הנאשם התבססה רק על דבריו ותשובותיו לשאלות שהוצגו לו, כאשר האחרון הוא שבחר על מה לענות וממה להימנע.

דיון והכרעה

הודגש שבין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי הנאשם היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות. אלא, השאלה הייתה האם הנאשם היה מסוגל לעמוד לדין. שאלה זו עסקה במצבו הנפשי של הנאשם במועד הדיון ולא במועד ביצוע העבירה.

במסגרת בחינת מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין, בית המשפט בדק האם הוא היה מסוגל לתפקד כראוי כדי להתגונן נגד האשמה ולהעריכה כנדרש; האם הוא היה מסוגל להבין את מהות הליכי המשפט ויכול היה לעקוב אחריהם ואחר מצבו כנאשם. אולם, בכך לא הסתיימה הבדיקה ובית המשפט נדרש לבחון האם חוסר המסוגלות נבעה ממחלת נפש.

שאלה נוספת בה הצדדים דנו עסקה בנטל ההוכחה של חוסר המסוגלות של הנאשם לעמוד לדין ומה הייתה מידתו של נטל זה. לגביה נקבע כי זו הייתה טענת הגנה. משכך, הנאשם נדרש לשאת בנטל להוכחתה. לעומת זאת, מידת ההוכחה לא הייתה ברורה וטרם הוכרעה במשפט. קרי, לא היה ברור האם הנאשם יכול היה להוכיח קיומו של ספק סביר בדבר העדר כשירותו לעמוד לדין, או שמא הנטל היה גדול יותר ועליו היה להוכיח זאת במבחן מאזן הסתברויות.

לבסוף, נפסק שהנאשם נחשד כמי שזייף מחלתו עוד טרם הגשת כתב האישום נגדו. הבדיקות גילו הפרעות שונות, אך בסיכומן הודגשה נטייה להגזמה מצד הנאשם בהצגת הפרעות בריכוז, זיכרון, ויכולת תפקוד. בית המשפט קבע כי בחוות דעתו של המומחה מטעם הנאשם היה בכדי לבסס ספק מסוים ביכולתו של הנאשם לעמוד לדין. אולם, עצם קיומו של הספק לא הטה את הכף לטובת הנאשם, לפי מאזן ההסתברויות. שכן, היה צורך לשכנע את בית המשפט שחוות הדעת עוגנה כראוי לא רק בבדיקה קלינית, אלא גם בחומר רפואי שהיה קיים לגבי הנאשם ולהסיק מכך מסקנות סבירות. במקרה דנן, נקבע שהרושם היה שונה. לכן, בקשתו של הנאשם שלא להעמידו לדין נדחתה ונקבע כי לא היה מקום להפסקת ההליכים נגדו.