הרשעה בחבלה בכוונה מחמירה שהפכה שוטר לצמח

דרגו את המאמר

כבוד השופט עודד מודריק, הרשיע את הנאשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והפרעה לשוטר עת מילוי תפקידו. השופט קבע כי הודאת הנאשם בדבר ביצוע העבירות הושגה כדין ושהראיות שהיו בשטח חיזקו את החשד כי האחרון נכח בזירת האירוע ונטל חלק בהתרחשות.

רקע

במקרה דנן, הנאשם היה נתון תחת מעצר בית מלא בבית חברו. הנאשם הפר את המעצר ועזב בשעת לילה את הבית, תוך שהוא נוטל רכב גנוב, יחד עם חברו. השניים הגיעו למוסך באזור וביקשו לתקן תקלה ברכב. בעל המוסך איתר את התקלה אך לא יכול היה לתקנה והדריך את חברו של הנאשם כיצד לבצע זאת. במקביל, הגיעה למוסך משטרה.

הנאשם ביקש להימלט אך שוטר נע לכיוונו. הוא דקר את השוטר בעוצמה, אחז בראשו והטיחו אל דופן מכונית סמוכה ורק אז נמלט. הוא נעצר מאוחר יותר. על יסוד האמור יוחסו לנאשם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, גניבת רכב, הפרת הוראה חוקית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגת רכב ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח כדין.

בתשובתו לכתב האישום, הנאשם הודה בשתי עובדות. האחת, שבפרק הזמן המדובר הוא היה נתון במעצר הבית והשנייה שבאותה עת לא היה לו רישיון נהיגה. כל יתר הטענות הוכחשו על ידו. הנאשם טען כי היה לו אליבי. שכן, באותו יום בו התרחשו האירועים הוא שהה במעצר בית וכלל לא הגיע למוסך. כמו כן, הלה טען כי הודאתו הושגה באמצעות חקירה לא הוגנת, שהתבססה על מניעת מפגש עם עורך דין, מעצר בני משפחתו ופרסום שמו ותמונתו. בנוסף, נטען כי החוקרים עשו שימוש באמצעים פסולים כמו אלימות, הפחדה ואיומים, תחבולה בלתי הוגנת ופיתוי. משכך, היה על בית המשפט לפסול הודאה זו.

דיון והכרעה

הדיון התמקד במחלוקת העובדתית בין הצדדים, באשר לשאלה בדבר תוקפם ומשמעותם של חקירות אמצעי התקשורת בהם נעשה שימוש; כשרות הודעות הנאשם; דיות הראיות ומשקלן.

באשר לאמצעי התקשורת, מכשיר הטלפון של הנאשם נתפס על ידי המשטרה ונלקח לחקירה. שופט בית המשפט קבע כי הוכח שהמכשיר היה שייך לנאשם, שהחזיק אותו ביום האירוע. המשטרה הוציאה נתונים ממכשיר זה, והנאשם טען כי הדבר לא היה יכול להתקבל כראיה בבית המשפט. אולם, השופט דחה טענה זו וקבע, כי הדוחות שהוגשו כראיה מטעם המשטרה הוצאו כדין על ידי המורשה לכך ובכפוף למגבלות החוק. כלומר, נמצא כי לא היה פגם שפסל את קבילות הראיות שהוצאו מהטלפון ולא נמצא טעם לשלול את תוקפם.

בנוגע להודאת הנאשם, הלה טען כי הודאתו לא עברה את מבחני סעיף 12 לפקודת הראיות והיה ראוי לפסול אותה על פי דוקטרינת הפסלות ההלכתית. השופט קבע כי חלק מטענותיו של הנאשם לא הוכחו ולא היה בכוחן על מנת להשפיע על קבילות הודאתו. קביעה זו התייחסה לטענת הנאשם על כך ששמו ותמונתו פורסמו על מנת להפעיל עליו לחץ להודות. אולם, הנאשם כלל לא ידע על הפרסום עת הודה, כך שנקבע שלא היה קשר בין הדברים. העובדה שבני משפחתו נעצרו לא השפיעה גם היא, היות ובני משפחתו שוחררו טרם הודאתו. גם טענתו בדבר אלימות נדחתה לאחר שהוכח שהיא הייתה שקרית.

עם זאת, השופט קבע שבחלק מהטענות הייתה אמת עובדתית. למשל, טענת הפיתוי והשכנוע. שכן, הוכח שחוקרת המשטרה השתמשה בשיחת שכנוע במטרה להשיג את הודאת הנאשם. השופט ציין כי החוקרת נדרשה לחקור את העניין ולא לשכנע את הנאשם להודות ולכן מעשי הפיתוי לא היו חלק מתפקידה. כמו כן, נקבע שהחיסיון בין הנאשם לעורך דינו נפגע. לסיכום, השופט קבע כי היו מספר תקלות בהתנהלות החוקרים. עם זאת, נקבע כי הנאשם היה מודע לזכות השתיקה ולזכות היוועצות ושבמהלכי החוקרים לא הייתה השפעה מכרעת על רצונו להודות. משכך, הודאתו לא נפסלה.

החלק האחרון בדיון נגע לדיות הראיות ומשקלן. היות והודאת הנאשם נמצאה קבילה וכך גם ראיות שונות בתיק, הוכח כי טענת האליבי הייתה משוללת יסוד. כלומר, השופט פסק כי בעת ההתרחשויות הנאשם נכח בזירה, בניגוד להכחשתו. בסופו של דבר, התביעה הוכיחה את המעשים שיוחסו לנאשם משכך, הוא הורשע בביצוע העבירות שפורטו לעיל. אולם, השופט ציין כי לא הייתה ראיה לכך שהנאשם גנב את הרכב או נטל חלק בגניבה, ולכן הוא לא הורשע בעבירה זו.