שלוש שנות מאסר ופיצוי למתלונן הוטלו על זורק החזיז במלחה

דרגו את המאמר

השופטת השיתה שלוש שנות מאסר על נאשם שהורשע בעבירות חבלה, שיבוש מהלכי משפט ואיומים. השופטת שקלה בהחלטתה את חומרת מעשי הנאשם אל מול הנסיבות המקלות שהיו בתיק וקבעה כי לא היה מקום לקבל את המלצת תסקיר שירות המבחן המקל.

במקרה דנן הוגשו כנגד הנאשם שלושה כתבי אישום שונים. הוא הודה בעובדות המקרים ועקב כך הורשע בעבירות שונות. כתב האישום הראשון ייחס לנאשם ולחברו מספר עבירות בגין זריקת חזיז באולם ספורט בירושלים, ובגין אירועים שנלוו לזריקה. על פי העובדות, הנאשם הגיע להיכל הספורט בלווית חבריו לאחר שנהג ללא רישיון בתוקף.

הוא הביא עמו חזיז, שהיה עטוף בנייר והובא מתוך כוונה לפוצצו במהלך המשחק. הנאשם הצליח להסתיר את החזיז מפני המאבטחים ונכנס עמו ליציע העליון. הוא צפה במשחק עם חבריו ודקות ספורות לפני סיום, החליט לזרוק את החזיז. הוא הצית אותו והשליכו למגרש. מאבטח שהיה במקום הבחין בחזיז, הרים אותו ופינה אותו מהמגרש. בעודו מחזיק בו, החזיז התפוצץ ופגע במאבטח באורח קשה והמשחק הופסק. הנאשם הודה בעובדות אלו והורשע בעבירות של מעשה פזיזות ורשלנות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונהיגה ללא רישיון בתוקף.

בכתב האישום השני נטען כי לאחר שהנאשם וחברו נעצרו ונחקרו בחשד לביצוע המעשה הראשון, הם שוחחו ביניהם ותיאמו גרסאות. בין היתר, הנאשם וחברו השתמשו בטלפון נייד שהוברח לתא המעצר. הנאשם הודה בכך והורשע בעבירות של שיבוש מהלכי משפט. באשר לאישום השלישי, על פי העובדות בהן הנאשם הודה הוא הורשע בעבירה של איומים, לאחר שאיים על עיתונאים שנכחו בבית המשפט בדיון על מעצרו.

טיעוני הצדדים לעונש

המאשימה עמדה בטיעוניה על ההשלכות החמורות של האלימות במגרשי הספורט ועל הפגיעה במאבטח ובמשפחתו, הן בהיבט בפיזי והן בהיבט הנפשי. המאשימה ביקשה לייחס את מלוא החומרה למעשי הנאשם, שכן לא היה ניתן לראות בהם "מעשה קונדס". עוד נטען שלא היה מקום לתת משקל להמלצת שירות המבחן להשית על הנאשם עבודות שירות ומאסר על תנאי. זאת היות וההמלצה לא שיקפה את שיקולי הגמול וההרתעה שהתחייבו מהמקרה. לבסוף, המאשימה ביקשה להטיל על הנאשם עונש מאסר ממושך ומרתיע.

בא כוחו של הנאשם טען מנגד כי למרשו לא הייתה כל כוונה לפגוע וכי היה מדובר במעשה פזיזות ורשלנות שהיה מצוי ברף הנמוך של הענישה. הוא ציין כי הפגיעה של המתלונן נבעה לא מעצם זריקת החזיז אלא מהעובדה שהוא הרים אותו מהרצפה. לחלופין, לכל הפחות, היה מדובר בצירוף של מספר גורמים פרט להתנהגות הנאשם. בא הכוח עמד על כך שהנאשם הודה במעשיו בעת החקירה המשטרתית והביע חרטה כנה ואמיתית. בנוסף, לנאשם לא היה עבר פלילי והליך זה הטביע בו חותם לעד.

דיון והכרעה

השופטת ציינה כי האירוע הנידון דחף לחקיקת חוק לאיסור אלימות בספורט, תשס"ח – 2008. החוק קבע רשימת חפצים שהכנסתם לאירועי ספורט אסורה, ובכללם חומרי נפץ, סכינים, אולרים וכד'. למעשה, החוק שיקף את המציאות הקשה בספורט הישראלי, שהיה רווי אותה עת בתופעות של אלימות. מכאן, שהמעשה בו הנאשם הודה לא היה נדיר אלא, היה מדובר בתופעה חברתית רחבה וקשה שפגעה פגיעה ממשית בהנאה הספורטיבית.

השופטת קבעה שלנסיבות אלו לכך הייתה השפעה משמעותית על חומרת העונש שהוטל על הנאשם. שכן, ההרתעה לא הייתה רק כנגד הנאשם, אלא היה מדובר בהרתעת רבים. השופטת דחתה את טענת ההגנה לפיה הנאשם לא העלה בדעתו שמישהו היה עלול להיפגע מהצתת החזיז והשלכתו.

גם הטענה בדבר חלוקת נטל האשמה על המתלונן נדחתה. נקבע כי הנאשם גילה בהתנהגותו זלזול בשלמות גופם של אחרים ויצר סיכון עת השליך את החזיז לעבר המגרש. הזלזול בא לידי ביטוי גם כאשר הנאשם נהג ללא רישיון בדרכו למשחק; איים על עיתונאים והחדיר לתא המעצר טלפון נייד בניגוד למותר ותיאם גרסאות עם חברו ובכך הביא לשיבוש הליכי משפט.

למרות זאת, השופטת לא התעלמה מהשיקולים לקולא: הודאתו המיידית של הנאשם, גילו הצעיר והיעדר עבר פלילי. עם זאת, לנוכח הנסיבות השופטת דחתה את המלצת שירות המבחן והטילה על הנאשם שלוש שנות מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. כמו כן, הוא חויב בתשלום פיצוי כספי למתלונן בסך של 150,000 ₪.