שש שנות מאסר מתוכם שלוש בפועל למי שמכרו דירה לא שלהם

דרגו את המאמר

עסקאות מקרקעין הן מהעסקאות הנפוצות בשוק, אך הן טומנות בחובן לא מעט סכנות, גם בתחום הפלילי. אחד ממעשי המרמה שמתרחשים בעסקאות מסוג זה הוא מכירת נכס על ידי אדם שמתחזה לבעליו ומוכר אותו ללא רשות לאדם אחר. בנוסף לתביעה אזרחית אותה ניתן להגיש בגין הנזק שנגרם עקב המכירה, ניתן להגיש תביעה פלילית בגין ביצוע פשע וקבלת דבר במרמה.

במקרה דנן, הנאשמים הורשעו בקשירת קשר לביצוע פשע וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לאחר שהציגו בפני המתלוננת מצג שווא לפיו הם הוסמכו למכור לה חלק מדירה שהייתה בבעלות אחר. הנאשמים קיבלו מהמתלוננת סכום של 334,000 ₪. לאחר הרשעתם, הציגו הצדדים טיעונים לעונש.

טיעוני הצדדים

המאשים הגיש בפתח טיעוניו את גיליונות ההרשעות הקודמות של הנאשמים. הוא הפנה להצהרת המתלוננת שנותרה חסרת כל בעקבות מעשי המרמה ונאלצה להתגורר בדירה עלובה ששכרה. לטענתו, כפירת הנאשמים, העדר חרטה ופיצוי, ניהול משפט הוכחות ממושך, לצד העובדה שהמרמה בוצעה כלפי אישה מבוגרת, העניקו למעשים משנה חומרה.

התובע התייחס להרשעותיהם הקודמות של הנאשמים שהוכיחו דפוס התנהגות עברייני. משכך, הוא ביקש לגזור עליהם עונש חמור. לטענתו, האינטרס הציבורי חייב לגזור על כל אחד מהנאשמים מאסר ממושך שישקף את חומרת הנסיבות ויבטא את הנזק והסבל שנגרמו למתלוננת. המאשים עמד על דרישה זו חרף הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות. כלומר, המאשים לא התעלם מחלוף הזמן אלא ביקש לייחס לו משקל נמוך.

מנגד, הנאשמים טענו להקלה בעונשם. הם ביקשו לתת משקל מכריע לזמן שחלף, כ-6 שנים מאז ביצוע העבירות. לדידם, היות והפרקליטות השתהתה שלוש שנים בהגשת כתב האישום, היא הייתה מנועה מלהשמיע טענה בדבר חומרת העבירה. כמו כן, נטען לא היה מקום לטעון להחמרה במעשים, רק משום שהנאשמים כפרו במיוחס להם וביקשו להגן על זכותם הלגיטימית לנהל משפט. לבסוף, בית המשפט התבקש להתחשב בעדות המתלוננת שנתפסה כפזיזה וכן במצבם הכלכלי והבריאותי של הנאשמים, שהיה רע.

דיון וגזר דין

לאחר שנשמעו הטיעונים, השופטת עיינה במסמכים, שקלה את הנסיבות השונות והגיע למסקנה כי שיקולי החומרה גברו על הנסיבות המקלות של הנאשמים. על כן, היא הטילה עליהם עונש מאסר של שש שנים. השופטת הדגישה כי בהקשר לעבירות שעניינן היה כלכלי והן נעברו במטרה להפיק רווחים, בית המשפט נטה לפגוע בכיסם של עבריינים אלו. זאת באמצעות הטלת קנס גבוה פי ארבע מטובת ההנאה שהופקה מביצוע העבירה. פגיעה זו הפכה את ביצוע העבירה לבלתי כדאית. משכך, בעבירות כלכליות בית המשפט הונחה לתת משקל בכורה לשיקולי הרתעה. אולם, למרות מעמדו הדומיננטי של שיקול ההרתעה בעבירות כלכליות, בית המשפט התחשב גם בנסיבות האישיות בכל מקרה ומקרה. כתוצאה מכך, העונש איזן בין שיקולי הענישה ובין האינטרס הפרטי מול הציבורי.

במקרה דנן, המתלוננת נפלה קורבן למעשה מרמה שבוצע על ידי הנאשמים, שניצלו תמימותה וחוסר זהירותה. לטענת השופטת, לו המתלוננת הייתה בודקת את העסקה לעומק, מצב זה היה נמנע. אולם, בכך לא היה בכדי להעביר את האשמה עליה, כפי שטענו הנאשמים. גם טענתם בדבר למצבם הכלכלי הקשה, שהניע אותם לפעול כפי שפעלו לא התקבלה. אלא, השופטת הסיקה מכך כי היה מדובר בפשע מתוכנן מראש, לרבות זהות הקורבן.

כמו כן, העובדה ששני הנאשמים הסתבכו בעבר עם החוק נזקפה לחובתם ונתנה משנה חומרה לעבירות במקרה דנן. עם זאת, השופטת פסקה כי הזמן הרב שנדרש לפרקליטות להגיש כתב אישום היווה שיקול לטובת הנאשמים.

בסופו של יום, השופטת נתנה משקל רב לשיקולי ההרתעה עת החמירה עם הנאשמים בעונשם, אך לא הטילה עליהם עונש מרבי, היות והיו מספר שיקולים לקולא אשר הצדיקו הקלה עם הנאשמים. משכך, הוטל על הנאשמים עונש חמור של שש שנות מאסר, מתוכן שלוש לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. עם זאת, בהתחשב במצבם הכלכלי של הנאשמים, השופטת לא החמירה בקנסות או בסכום הפיצוי למתלוננת.