מאסר בפועל למטפל אלטרנטיבי בגין עבירות מין בקטינה

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

עבירות מין שמבוצעות בקטינים ומעשים מגונים בפרט, נתפסים בעיני בית המשפט כעבירות חמורות שיש להשית בגינם עונשים מרתיעים וקשים, במטרה למנוע את הישנותם. על כן, בית המשפט גזר שש שנות מאסר בפועל ופיצוי כספי בסך של 25,000 ₪ על מטפל אלטרנטיבי שביצע מעשה מגונה בקטינה.

הנאשם הורשע על פי הודאתו בשתי עבירות של בעילה אסורה בהסכמה של קטינה, עבירה של מעשה מגונה, עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ועשר עבירות של הפרת הוראה חוקית. הודאתו ניתנה במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים במסגרתו כתב האישום המקורי תוקן לקולא. כל אחד מהצדדים הציג את טיעוניו לעונש ועל כך היה הדיון בעניין.

טענות הצדדים

המאשימה הדגישה את חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם. לטענת המאשימה, אמנם מצבה של המתלוננת לא היה טוב כאשר פגשה בנאשם ולכן היא הגיעה אליו מלכתחילה, אך העובדה שהלה קיבל את אמונה ונוצרה אצלה תלות בו, החריפה את מצבה. המאשימה הוסיפה כי התנהגות הנאשם העידה על חוסר הפנמה ואי לקיחת אחריות. הנאשם אמנם הודה במיוחס לו, אך לא הביע חרטה אמיתית על מעשיו. בשל חומרת העבירות, המאשימה סברה כי היה ראוי להטיל עונש מאסר בפועל שיהלום את כל העבירות. כמו כן, המאשימה ביקשה להשית על הנאשם פיצוי כספי עקב ההוצאות הרבות שהוטלו על כתפי משפחת המתלוננת.

לטענת הסנגור, הנאשם לא פגע במתלוננת בצורה אקטיבית. הנאשם ציין כי היחסים בינו לבין המתלוננת הושתתו על אמון. על כן, לאורך כל הטיפול הוא העדיף לא לבגוד באמון שהמתלוננת נתנה בו. לדידו, אמנם לא היה מדובר ברומן, אך הייתה זו מערכת יחסים אינטנסיבית שהתבססה על הבנה. הנאשם היה מוכן להשקיע במערכת זו, והיו לו כוונות נוספות מלבד סיפוק מיני.
סנגור הנאשם טען כי הנאשם הודה והורשע בהזדמנות הראשונה. הנאשם לא ניהל הוכחות או התווכח על עובדות שונות והיה מקום לתת משקל לזמן השיפוטי שנחסך. את הודאתו היה צריך לראות כלקיחת אחריות והבעת חרטה, היות והנאשם הבין את העבירות בהן הורשע וחומרתן. הנאשם ציין, כי לעולם לא יחזור לטפל ולמד את הלקח.

כמו כן, לנאשם לא היה עבר פלילי ועד למקרה דנן מעולם לא הסתבך עם החוק. מנגד, היו לו מטופלים רבים, לרבות ילדים, והוא מעולם לא סטה מהערכה שניתנה לו כמטפל. המעשים לא נעשו מתוך ניצול, אלא מתוך אמונה שהיה בהם כדי לשרת את הטיפול ומתוך העובדה שהנאשם פיתח רגשות וסבר שהם הדדיים. לטענת הסנגור, היה צריך להטיל עליו עונש בהתאם לנסיבות ולא בהתאם לטענות המאשימה.

דיון והכרעה

השופט שמע את טענות ועדי הצדדים, עיין בראיות השונות וקיבל לבסוף את עמדת המאשימה באשר לעונש. השופט ציין כי לנגד עיניו עמדו מעשיו החמורים של הנאשם, אשר לא היוו עבירה בודדת או מעידה חד פעמית אלא היה מדובר במסכת של מעשים חמורים ואסורים, שחזרו לאורך תקופה. זאת כאשר הנאשם ניצל את החיבה והאמון שהמתלוננת, שהייתה קטינה בזמן ביצוע העבירות, רכשה לו. הנאשם ניצל את תפקידו כמטפל, תוך הפרת אמונם של הורי המתלוננת שבטחו בו.

אמנם, הנאשם, לא ניהל הוכחות, הודה בהזדמנות הראשונה וחסך זמן שיפוטי יקר, אך לא היה בכך על מנת להפחית מחומרת מעשיו. כמו כן, אמנם לא היה לו עבר פלילי, אולם הוא חרג מהאמון שניתן בו כמטפל ואף נהג בזלזול ברשויות אכיפת החוק. בהתאם למדיניות הענישה במעשים מסוג זה, בית המשפט נדרש להחמיר בענישה, בפרט לנוכח הצורך להגן על קטינים מפני אלו שלא ידעו לרסן את עצמם.

במקרה דנן, לא הייתה מחלוקת כי המתלוננת הייתה במצב נפשי קשה לאחר שרשרת האירועים שפורטו. היא נזקקה לטיפולים רבים והיה ניכר קושי נפשי רב. השופט ציין כי אמנם מצבה של המתלוננת לא היה טוב עוד בטרם פגשה את הנאשם, אך הוא ידע זאת וניצל את המצב, תוך שהוא מעל באמונה והחריף את מצבה. נקבע שהעובדה שהמתלוננת יצרה קשר עם הנאשם לא הייתה חשובה, כיוון שהוא היה המבוגר והיה עליו לדעת מה משמעות קשר זה והשלכותיו.

זאת ועוד, השופט סבר כי השיקול ההרתעתי והצורך בהגנה על הציבור מפני עבריינים מסוג זה גברו על נסיבותיו האישיות של הנאשם. משכך, באיזון בין מסוכנות הנאשם, העבירות, טובת המתלוננת מול נסיבותיו האישיות, השופט העדיף את טובת הציבור והמתלוננת ולכן, ננקטה גישה מחמירה בהענשת הנאשם.

בסופו של דבר, נגזר על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה של 6 שנים, 18 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננת. עונש זה נחשב כחמור ביותר, ונועד להרתיע מפני מעשים דומים בעתיד.