שנה וחצי מאסר לקטין שהשתתף בתקיפת פקחי חניה של עירית ירושלים

דרגו את המאמר

השופט השית על נאשם שהורשע בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד 18 חודשי מאסר. בכך, השופט חרג מהעונש עליו הוסכם בהסדר הטיעון שהושג בין הצדדים והחמיר עם הנאשם. השופט הדגיש כי העונש בהסדר הטיעון לא ביטא במידה מספקת את חומרת העבירה לאור הנסיבות, והביע תמיהה על הסכמת המאשימה להקל עם הנאשם בצורה לא סבירה.

במקרה זה, הנאשם הורשע בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. הצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו חזר בו הנאשם מכפירתו והודה באירועים שפורטו. על פי העובדות, באחד מהימים של שנת 2008, נחסם רחוב מרכזי בעיר ירושלים בידי מספר צעירים באמצעות גרירת מכולות אשפה, העמדתן במרכז הכביש והבערתן.

זמן קצר לאחר מכן, פקחים הגיעו לרחוב החסום. אז, התאספה סביבם קבוצת צעירים, ביניהם הנאשם. הצעירים החלו ליידות אבנים לעבר רכב הפקחים שנסע לאט. במהלך ההתפרעות, הנאשם ניגש לחלונות הרכב וחבט בהם באמצעות אלה. רק לאחר דקה הפקח הצליח לעקוף את מכולות האשפה ולהימלט מהמקום.

כתוצאה מיידוי האבנים לעברו והחבטות בו, הרכב ספג פגיעות קשות ושמשותיו האחורית והקדמית נופצו. על רקע מעשים אלו הנאשם הורשע. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי הצדדים יבקשו מבית המשפט לגזור על הנאשם עונש מוסכם של 9 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי.

טענות הצדדים

הצדדים עתרו במשותף לכיבוד הסדר הטיעון, אך הדגישו את השיקולים לחומרא ולקולא. באת כוח המאשימה ציינה את ההיבטים החמורים שהיו בביצוע העבירה. היא הוסיפה את ההיבטים המקלים – העובדה שהנאשם היה קטין בעת ביצוע העבירה, ללא עבר פלילי וכן שהוא הודה במעשה בעת חקירתו במשטרה. כמו כן, מתסקיר שירות המבחן עלה כי הנאשם הביע חרטה על מעשיו. באת כוח המאשימה סברה כי ההסדר שיקף איזון בעונש, לאור מכלול השיקולים.

הסנגור הדגיש את הנסיבות המקלות בעניינו של הנאשם, לרבות גילו הצעיר, היעדר עבר פלילי, הודאתו והבעת החרטה. כמו כן, הוא הוסיף כי היה מדובר בביצוע ספונטני של עבירה שבוצעה על ידי קבוצת צעירים מתפרעים. לדידו, העונש אמנם נטה לקולא אך הדבר לא הצדיק סטייה ממנו. עוד נטען שעל מנת להרתיע את הנאשם בעתיד, ניתן היה להטיל עליו עונש מאסר על תנאי משמעותי ותו לא.

דיון והכרעה

נקודת המוצא של השופט בבחינת הסדר הטיעון הייתה מידת העונש המוצע לעומת סוג העבירה, חומרתה ונסיבות ביצועה. במקרה זה, הוחלט כי העבירה בה הנאשם הורשע הייתה חמורה מבחינת אופייה וסוגה וכן מבחינת פוטנציאל הסיכון שהיה טמון בה. כמו כן, נסיבות ביצועה היו חמורות. השופט ציין כי לא בכדי המחוקק קבע לעבירה זו 20 שנות מאסר.

כדי לבחון האם בקביעת העונש היה איזון ראוי בין שמירה על אינטרס הציבור לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם, השופט בחן מה היה עונשו של הנאשם אלמלא ההסדר, ומה הייתה מידת ההקלה שניתנה לו בעקבותיו. השופט קבע כי למרות השיקולים הרבים שעמדו לטובתו של הנאשם: גילו הצעיר; היעדר עבר פלילי; תסקיר חיובי; משפחה נורמטיבית; הודאה מיידית והבעת צער וחרטה, העונש עליו הוסכם בהסדר היה קל מידי.

נטען כי המאשימה לא הצליחה להסביר לבית המשפט מדוע הקלה כל כך עם הנאשם, במיוחד לאור עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם. שכן, היה מדובר בהתפרעות של מספר צעירים שהובילה לפגיעה בפקחי העירייה והייתה עלולה להסתיים בתוצאות קטלניות. הודגש כי שאר המתפרעים יידו אבנים על הרכב מרחוק, ורק הנאשם הכה בחלונותיו. יתרה מזאת, למאשימה לא היו קשיים בניהול המשפט או קשיים ראיתיים שונים שגרמו לה להסכים לעונש קל מידי. אף לא נטען כי הסדר הטיעון הביא לחיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבי תביעה מוגבלים. על כן, השופט החליט לחרוג מהסדר הטיעון ועל הנאשם נגזרו 18 חודשי מאסר בפועל ו-9 חודשי מאסר על תנאי.