גזר דין לאב אשר ביצע מעשים מגונים בבתו הקטנה

דרגו את המאמר

הרכב השופטים השית על נאשם שהורשע בביצוע מעשים מגונים בבתו עשר שנות מאסר. השופטים שקלו את טיעוני הצדדים לקולא ולחומרה וקבעו כי מעשי האב בבתו, בשר מבשרו, והיעדר החרטה עליהם, הם שהכריעו את הכף בגזירת עונש חמור על הנאשם.

בהכרעת הדין, הנאשם הורשע בשורת מעשים מגונים אותם ביצע בבתו הקטינה, ברצף ובאופן תדיר, בין השנים 1995 עד 1996. מעובדות כתב הדין נלמד כי המעשים בוצעו בקטינה, עת הייתה שבה לביתה מבית הספר. אז, הנאשם היה קורא לקטינה ומבקש ממנה לשכב לצידו על הספה בסלון, כשגבה מופנה אליו. בתוך כך, הנאשם נהג להתחכך בישבנה של הקטינה עד שהיה מגיע לסיפוק מיני. המעשים בוצעו בקטינה כאשר שניהם היו לבושים. במהלך התקופה, הנאשם אף נכנס לחדרה של הקטינה בלילה, ניגש למיטתה ונגע לה בחזה ובאיבר המין. כאשר היא התעוררה הנאשם חדל ממעשיו ועזב את החדר. בהכרעת הדין נדחתה גרסתו של הנאשם לפיה, המעשים לא התרחשו מעולם אלא היו פרי דמיונה של הקטינה.

טיעוני הצדדים

התביעה הציגה את השיקולים לחומרה וטענה כי על רקע אופי המעשים שבוצעו והרשעת הנאשם בהם, היה צריך למצות עמו את הדין ולהחמיר בעונשו. התובע הדגיש שהנאשם ביצע את המעשים בבשר מבשרו, ברצף, לאורך תקופה של שנתיים שלמות, כשהוא חזר שוב ושוב ובמודע על איסור העריות. עובדה זו חייבה את מיצוי הדין עם הנאשם. כמו כן, התובע עמד על הנזק שנגרם לקטינה כתוצאה מכך. התובע הדגיש שהעובדה שהנאשם לא לקח אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה הייתה חמורה, במיוחד היות והיה מדובר בבתו שלו. לבסוף, התובע ביקש להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי, לצד פיצוי כספי לקטינה.

ההגנה הציגה בפני בית המשפט נימוקים לקולא בעונשו של הנאשם. לטענת ההגנה, מעשיו של הנאשם כפי שנקבעו בהכרעת הדין, היו מצויים ברף הנמוך של מדרג חומרת עבירות המין. זאת היות והקטינה והנאשם נותרו עם בגדיהם בשעת ביצוע העבירות ולא הופעלה אלימות. כמו כן, נטען שהנאשם כלל לא בא לסיפוקו עת ביצוע המעשים וקביעת בית המשפט בעניין הייתה מוטעית. לשיטת ההגנה, לו היה נקבע כי הנאשם לא בא לסיפוקו, הדבר היה מפחית עוד יותר מחומרת המעשים. עורך הדין טען כי בפועל, הנאשם היה אדם נורמטיבי, עבד לפרנסת משפחתו ולא היה יכול לבצע את המעשים בתדירות יומיומית, כפי שנטען. לסיכום, עורך הדין ביקש להקל עם הנאשם ולהשית עליו עונש מאסר על תנאי בלבד.

דיון והכרעה

השופטת שקלה את טיעוני הצדדים וקבעה כי לאור אופי מעשי הנאשם בבתו הקטינה, לא הייתה אפשרות אלא להחמיר בעונשו. היא הדגישה כי הנאשם לא הודה במעשיו, גם לאחר שהורשע בבית המשפט, לא הביע חרטה ולא גילה אמפטיה כלפי בתו. התנהגות זו הטתה את הכף לחומרת העונש, כטענת התביעה. יתרה מזאת, הנזק הנפשי הקשה שנגרם לקטינה, כפי שעלה מתסקירים שונים בעניינה, הצדיק את ההחמרה. טענת ההגנה לפיה מצבו הכלכלי הקשה של הנאשם ונסיבותיו האישיות תמכו בהקלה בעונשו לא התקבלה על ידי השופטת.

בסופו של יום, השופטת גזרה את דינו של הנאשם והטילה עליו עשר שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. כמו כן, הנאשם חויב בתשלום פיצוי למתלוננת בסך של 50,000 ₪.