תקיפה בתוך המשפחה וערעור על הכרעת הדין

דרגו את המאמר

ערעורו של מורשע במעשי תקיפה, על ההרשעה ועל חומרת העונש

המערער הורשע במספר מעשי תקיפה, ובהם תקיפה בנסיבות מחמירות. כמו כן, בכתב האישום יוחסה למערער גם עבירת האיומים. מדובר בעבירות אשר בוצעו על ידי המערער כלפי בנו - קטין בן 9. בית המשפט גזר על המערער מאסר בפועל למשך שנה וחודשיים.

הקטין המתלונן גדל בבית אמו והיה תחת משמורתה הבלעדית עד גיל 9. במשך כל השנים הללו, הקטין לא היה בקשר עם אביו. כאשר הילד הגיע לגיל 9, הוא עבר ביוזמת אימו לחזקת האב. במהלך המגורים המשותפים של הקטין עם המערער, האחרון תקף את הילד מספר רב של פעמים. על פי כתב האישום, המערער נהג לאיים על הקטין שהוא יהרוג אותו אם הוא ילשין עליו.

ההרשעה התבססה על עדותו של קטין

בימ"ש השלום החליט להרשיע את המערער על בסיס עדותו של המתלונן הקטין. לצד זה, ההרשעה התבססה גם על עדות מורה של הילד שהיה עד למקרה אחד בו המערער תקף את בנו. בית המשפט התייחס גם לעדות מטעם אמו של הקטין, וכן לתיעוד רפואי ומצולם של סימני חבלה ושריטות על גופו של הילד. זאת ועוד, בית המשפט ציין בהכרעת הדין כי הוא התרשם מגרסת הנאשם באופן שלילי. נקבע כי עדות המערער הייתה בבחינת "מדרון חלקלק" והיא כרסמה במהימנותו של האחרון בהדרגה ככל אימת שנתגלו בה סתירות.

רק במקרים נדירים יש להתערב בממצאים מנומקים של ערכאה קודמת

הסנגור נימק את הגשת הערעור כנגד הכרעת הדין וממצאיה בטענות הבאות. ראשית, ב"כ הנאשם טען כי נפלו בגרסת המתלונן סתירות רבות. אי לכך, נטען כי לא היה ניתן לייחס אמינות לגרסה זו. הסנגור הגדיר את המתלונן כ"ילד בעייתי אשר התנהגותו חריגה". לדבריו, מקור תלונת הילד היה בעלילה אשר הקטין רקם כנגד אביו, וזאת משום שהאחרון "חינכו ביד קשה". הסנגור טען כי הילד רצה לחזור לבית האם ועל כן הוא מסר את הדברים שנאמרו.

בית המשפט בחן את טענות ב"כ המערער ופסק כי אף אם האב היה צודק בכל הסתירות הנקודתיות שהועלו על ידו, לא היה בכך כדי לבסס טעות אשר נעשתה לכאורה בהסקת המסקנות מהעובדות שנקבעו בבית משפט קמא. נקבע כי בימ"ש השלום היה מודע למיוחדותו של המתלונן והשופט התייחס לגילו הרך ולנסיבות חייו (לרבות דפוסי התנהגותו ורקעו של הילד).

חרף כך, ומתוך נקיטה בזהירות המתבקשת בעת שקילת עדותו, ביהמ"ש קמא מצא את דבריו של הקטין ראויים לאמון. נקבע כי האמון אשר ניתן להם היה גם על בסיס העדויות מסביב. "יש לזכור שמעבר לעדות הקטין קיימות ראיות תומכות ומחזקות, ובהן אובייקטיביות לחלוטין, כמו התיעוד הרפואי, כאשר לא נמצא הסבר מוכח אחר לפגיעות על גופו של הילד, המתיישבות עם גרסת המערער", נקבע בפסק הדין.

היות המורשע אדם חולה איננה פוטרת מן העונש

במסגרת שלב הנימוקים בגזר הדין, ביהמ"ש התחשב בכך שהייתה זוהי הרשעתו הראשונה של האב. כמו כן, השופט לא התעלם מכך שהאב היה אדם חולה הסובל ממחלות שונות. בפסק הדין צוין כי היה מקום להתייחס גם לכך שלא נגרמו לקטין נזקים פיסיים משמעותיים. עם זאת, בית המשפט מנה גם שיקולים לחומרה: תסקיר שירות המבחן מצא כי האב לא לקח אחריות על מעשיו, ואף חש תחושת קורבנות על עצם העמדתו לדין.

על סמך החומר הפסיכיאטרי והרפואי, הוכח כי היה קשר בין מעשי האלימות בהם הורשע האב, לבין בעיות נפשיות אשר התגלו אצל הקטין (שגרמו לו בשלב מסוים לאשפוז לחודשים ארוכים במרכז לבריאות הנפש). בית המשפט קבע כי יש לדחות הערעור. נקבע כי העונש שנגזר על האב - 14 חודשי מאסר בפועל - לא היה "חמור במידה המצדיקה התערבות, אף לנוכח מצבו הבריאותי הסבוך". נקבע כי תקופת המאסר אשר נגזרה על האב לא הייתה בלתי מידתית.