קיצור עונשו של אדם שפרץ לדירות

דרגו את המאמר

השופט קיבל ערעורו של נאשם שהורשע בעבירות הגניבה וההתפרצות לדירת מגורים וביטל את הרשעתו בעבירה האחרונה. השופט קבע שלמרות סמיכות הזמנים בין איבוד המצלמה על ידי בעליה ומציאתה אצל המערער, לא הוכחה התפרצות לבית בעלי הרכוש לשם לקיחתו. בעקבות קביעה זו, השופט הפחית את עונשו של המערער.

במקרה דנן, הוגש ערעור נגד פסק דינו של בית משפט השלום באילת. נגד המערער הוגש כתב אישום שהורכב משני אישומים בהם הוא הואשם בעבירות של התפרצות לדירת מגורים וגניבה. האישום הראשון ייחס לו גם עבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב. לאחר שמיעת ראיות, המערער הורשע על ידי בית המשפט באישום הראשון בעבירות של התפרצות, גניבה והחזקת רכוש שהיה חשוד כגנוב. באישום השני המערער הורשע בהחזקת מכשיר וידאו שהיה חשוד כגנוב וזוכה מהעבירות האחרות.

בית המשפט גזר על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים והפעיל במצטבר עונש מאסר בפועל של 8 חודשים, שהיה תלוי מעל ראשו של האחרון. בסופו של דבר, המערער נידון לעונש מאסר בפועל לתקופה של 16 חודשים. כמו כן, נגזר עליו מאסר על תנאי.

המערער הגיש ערעור על הכרעת הדין בנוגע לאישום הראשון. הוא טען כי בית משפט השלום קבע כממצא עובדתי שמצלמה שהייתה שייכת למשפחה מסוימת נמצאה על גגון של דירה, מתחת לבית המערער. בית המשפט קבע כי למרות שהמצלמה לא הייתה ברשותו של המערער, הרי שהיא הייתה בחזקתו. זאת לפי מבחן השליטה. המערער לא חלק על קביעות אלו והסכים כי הוכח יסוד ההחזקה. עם זאת, המחלוקת בין הצדדים הייתה בנוגע לשאלה האם היה די בהוכחת יסוד זה על מנת לבסס את הרשעתו של המערער בעבירת ההתפרצות לדירה, שבעלי המצלמה היו בעליה.

דיון והכרעה

השופט ציין כי בית משפט קמא ביסס את הרשעת המערער בעבירת ההתפרצות והגניבה על סמך עדות אם המשפחה. אולם, השופט קבע שבעדות האמורה לא היה די על מנת לבסס הרשעה בעבירת ההתפרצות. שכן, על פי עדות האם, בתה התקשרה אליה ושאלה האם לקחה את המצלמה מהתיק. האם השיבה בשלילה. המצלמה אותרה וכללה תמונות של משפחת האם וכן תמונות של הבת בטיול שנערך יום קודם למועד מציאתה.

עם זאת, רק האם העידה במשפט ולכן ניכר היה חסר בראיות התביעה. המערער טען שביחס לדברים שהאם מסרה מפי הבת, אלו לא היו קבילים מכוח כלל העדות על פי השמועה. השופט קיבל טענה זו. לשיטתו, היה מקום לבחון את הרשעת המערער רק לפי עדותה הישירה של האם. קרי, דברי האם ביחס לעובדות שהעידה לגביהם באופן ישיר: האם העידה שזיהתה את המצלמה, שהייתה אצל הבת ומחוץ לבית יום לפני שנגנבה; האם לא העידה שהיה אירוע פריצה לביתה בתקופה זו; היא מסרה שלא היה לה מושג אם אדם נכנס לביתה ללא רשות. יתרה מזאת, הבת לא העידה שהמצלמה הייתה בתוך הבית. כלומר, משמעות הדבר הייתה שלא ניתן היה לדעת האם המצלמה נגנבה מהבית או מחוצה לו.

אולם, השופט קבע שהסיבה שבכל זאת ניתן היה לבסס את הרשעת המערער בגניבת המצלמה נבעה מהכלל של חזקה תכופה. כלומר, סמיכות הזמנים בין מועד הגניבה לבין נקודת הזמן בה המצלמה אותרה בחזקת המערער, וזאת מבלי שמסר הסבר על כך. נסיבות אלו הניחו את התשתית למסקנה שהוא אשר גנב את המצלמה. עם זאת, נקבע שהנסיבות לא הקימו בסיס להרשיעו בעבירה של התפרצות. לאור זאת, השופט ביטל את הרשעת המערער באישום הראשון בעבירה של התפרצות למקום מגורים. הוא הסתפק בהרשעת המערער בגניבת המצלמה בלבד.

נוכח מסקנה זו, השופט בחן את גזר דינו של המערער, כפי שניתן בבית משפט קמא והחליט שלנוכח הממצא לפיו לא הוכחה עבירת ההתפרצות, היה מקום להקל במרכיב זה של העונש. על כן, השופט הטיל על המערער עונש מאסר בפועל של 6 חודשים בלבד וקיצר את עונש המאסר על תנאי שהופעל. בסופו של דבר, הרשעתו של המערער בעבירת ההתפרצות בוטלה ועונשו קוצר לכדי עונש מאסר בפועל של 10 חודשים ולא 16 כפי שנקבע על ידי הערכאה הקודמת.