ערעור פלילי על החלטה להפקיע את צו עבודות השל``צ

דרגו את המאמר

הרכב השופטים קיבל פה אחד את ערעורה של המדינה בעניין החלטת בית המשפט השלום בחיפה בנושא הפקעת צו עבודות שירות לנאשם ואי מתן עונש חלופי. השופטים קבעו כי החלטת בית משפט קמא לא תאמה את תכלית חוק העונשין והעבירה מסר שגוי לציבור ולמשיב. הם קבעו כי הנאשם ידע והבין את תוצאות הפרת הצו. שכן, העניין הובא לידיעתו על ידי מספר גורמים בהליך השיפוטי ומשכך היה מקום להטיל עליו עונש חלופי.

רקע

המשיב הועמד לדין בפני בית המשפט בגין עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות. המשיב הודה בעובדות כתב האישום והורשע על פי הודאתו. בית משפט קמא גזר עליו מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים וכן הוצא צו לעבודות שירות בהיקף של 250 שעות. שירות המבחן ביקש להפקיע את הצו, בשל אי שיתוף פעולה מצד המשיב, ולהטיל עליו ענישה חלופית. בית משפט קמא הפקיע את הצו. אולם, הוא לא הטיל עונש נוסף, בשל העובדה שהמשיב לא הוזהר כחוק בדבר התוצאות האפשריות של הפרת הצו ומועד הצו הסתיים. על כן, הוגש ערעור מטעם המדינה.

טענות הצדדים

המערערת טענה כי בית משפט קמא טעה בכך שנמנע מלהטיל על המשיב עונש חלופי בגין העבירה המקורית, במקום צו עבודות השירות. לטענתה, המשיב הוזהר כחוק בדבר התוצאות האפשריות של הפרת הצו והוא ידע מה משמעותו. לגופו של עניין, נטען כי הפרת הצו על ידי המשיב הייתה בוטה ביותר וזאת בשל ביצוע עבירה נוספת פחות מחודש לאחר מתן הצו. עוד נטען כי החלטת בית משפט קמא להפקיע את הצו ולהימנע מהטלת עונש חלופי נגדה את תקנת הציבור ולא הייתה מידתית. בנוסף, היה בה כדי להבהיר למשיב ולציבור מסר שגוי, לפיו ניתן להפר אמון באופן בוטה ללא כל סנקציה. המערערת הוסיפה כי התוצאה בפועל הייתה שהמשיב יצא נשכר. שכן, הוא לא קיבל עונש של ממש על עבירת התקיפה.

מנגד, המשיב טען כי מאחר ושירות המבחן הוא שהגיש את הבקשה להפקעת הצו ובית משפט קמא אישר אותה, למערערת לא קמה זכות להתנגד לכך. המשיב טען כי לא הוזהר על ידי השופט בדבר משמעות הפרת הצו, ורק האחרון הוא שהיה מוסמך לעשות כך. כלומר, לטענת המשיב, גם אם הוזהר על ידי גורמים אחרים, הרי שעל פי עמדת השופט, רק עליו חלה החובה להסביר את משמעות ההפרה ולהזהירו. משלא עשה כך, נשללה מבית המשפט האפשרות להטיל עליו עונש חלופי.

דיון והכרעה

השופט ציין כי בערעור התעוררו שתי שאלות. ראשית, האם האזהרה שהופנתה לנאשם הייתה חייבת לבוא מפי השופט ולפני מתן גזר הדין; או שמא תכלית האזהרה הייתה מושגית גם לו נשמעה מפי המשתתפים בדיון, לקראת גזר הדין? שנית, האם במצב הדברים כפי שפורט עמדה למערערת זכות ערעור לבית המשפט?

בנוגע לשאלה הראשונה, נקבע כי על פי לשון חוק העונשין, לא היה הכרח כי האזהרה תבוא לפני מתן גזר הדין. קרי, נראה שהיה די בכך שבית המשפט הבהיר למשיב, בגוף פסק הדין, כי אם לא ימלא אחר הצו, הוא יופקע ויוטל עליו עונש אחר. במקרה זה, המשיב קיבל הבהרה בדבר משמעות הפרת הצו על ידי שירות המבחן. הבהרה זו ניתנה באופן חד משמעי וברור, ובכך הושגה תכלית החוק. שכן, המשיב ידע מה צפוי לו במידה ויעבור עבירה נוספת, וטענתו בדבר היעדר המודעות נאמרה בחוסר תום לב והיוותה שימוש לרעה בהליכי המשפט.

בנוגע לשאלה השנייה, נקבע כי למערערת קמה זכות ערעור מכוח החוק. שכן, זכות הערעור הינה הדדית, וכפי שמשיב היה רשאי לערער על החלטת בית המשפט, כך גם המערערת. בסופו של דבר, הוחלט לקבל את הערעור. משכך, בוטלה החלטת בית משפט קמא בה נקבע כי לא היה מקום להטיל על המשיב עונש חלופי במקום צו עבודות השירות. לאחר מכן, העניין הוחזר לערכאה הקודמת לשם שמיעת טענות לעונש וקביעת עונש חלופי למשיב.