הריגה - גזר דין בעבירת הריגה ביריית אקדח שלא כדין

דרגו את המאמר

השופט הטיל על נאשמת שהורשעה בעבירת ההריגה שש שנות מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנים מאסר בפועל. השופט ביסס את החלטתו על מכלול השיקולים בתיק. לקביעתו, למרות שהנאשמת הביעה חרטה והתקשתה להתמודד עם האירוע, התנהגותה הפזיזה והתעלמותה מהסכנות האפשריות בעת משחק עם האקדח הצדיקו הטלת עונש מאסר חמור.

במקרה דנן, הנאשמת הואשמה בעבירת ההריגה בשל כך שגרמה למותו של המנוח ביריית אקדח שלא כדין. הנאשמת, רווקה בת 27, עבדה כמאבטחת והחזיקה, מכוח תפקידה וברישיון, באקדח אותו קיבלה מחברת האבטחה שהעסיקה אותה. ביום 23.02.06 הנאשמת הגיעה למסעדה, לאחר סיום עבודתה, על מנת לחגוג בחברת ידידים יום הולדת. היא נשאה עמה בתיקה את האקדח ובו מחסנית שכללה 12 כדורים במצב 'הכנס'.

סמוך לשעה 01:30, הנאשמת וחבריה יצאו אל מחוץ למסעדה והתגודדו על המדרכה במקום סמוך, לאחר ששתו מספר משקאות אלכוהוליים. הנאשמת החליפה עם המנוח דברים אודות האקדח שברשותה. אז, היא שלפה את האקדח הטעון במטרה להראות למנוח כי ביכולתה לירות בו. היא דרכה אותו, כיוונה אותו לעבר ראשו של המנוח וממרחק קרוב ירתה כדור אחד שחדר למצחו של האחרון וגרם למותו. בין הנוכחים במקום נמצאה גם בת זוגו של המנוח שהייתה בחודשי הריון מתקדמים. טרם הירי, אחד מהנוכחים במקום ביקש מהנאשמת להוריד את האקדח, אך היא התעלמה מבקשתו.

טיעוני הצדדים

התביעה טענה שהיה מקום להטיל על הנאשמת עונש מאסר ממשי לתקופה משמעותית. שכן, הנאשמת גרמה למותו של המנוח בהתנהגות פזיזה שהאינטרס הציבורי שבהגנה על חיי אדם חייב שלא לעבור עליה בשתיקה. אמנם, התוצאות היו קשות גם מבחינתה של הנאשמת. שכן, היא גרמה במעשיה למותו של ידיד והפכה את אשתו לאלמנה עם ילדים יתומים. גם הסביבה של הנאשמת שרובה הייתה עדה להתרחשות, גילתה מידה מסוימת של סלחנות כלפיה. אלא, שהתביעה סברה שהתחשבות בנסיבות אלו הייתה בגדר סלחנות שלא הייתה ראויה והייתה עלולה להוביל לקורבנות אחרים בעתיד.

מנגד, הנאשמת טענה כי למרות חומרת העבירה ותוצאותיה הטראגיות, היה ראוי לגזור את עונשה לתקופה קצרה. לטענתה, היה צריך לאמץ את המלצת שירות המבחן, לפיה מאסר בפועל לתקופה של שנתיים וחצי היה מיטיב עמה. יתרה מכך, הנאשמת טענה כי העונש הראוי היה כ–18 חודשי מאסר בפועל. עם זאת, הנאשמת הדגישה כי עונשה היה צריך להיות עונש מאסר בפועל, והייתה זו דרכה לנקות את מצפונה.

דיון והכרעה

השופט ציין כי על כל הצדדים הוסכם שהנאשמת לא רצתה במותו של המנוח, אלא להפך, מותו גרם לה התייסרות גדולה. עם זאת, נקבע כי בעת האירוע הנאשמת הייתה מודעת לאפשרות של תוצאה קטלנית, גם אם לא התכוונה לכך ולא ביקשה לפגוע במנוח. התנהגות זו, שעלתה לכדי פזיזות, ענתה על דרישות מרכיבי עבירת ההריגה ולכן הנאשמת הורשעה בה. עם זאת, השופט ציין כי בעבירה זו, בה קיפוח חיי אדם הינו בגדר תוצאה נצפית, צריך להרתיע את הציבור מפני הסכנה הגדולה הטמונה בביצוע הפעולה באשר היא.

במקרה זה, השופט הדגיש כי הנאשמת עשתה שימוש פזיז בנשק שהוחזק על ידה ולכן היה צריך להטיל עליה עונש שהווה גמול הולם ביחס לחומרת המעשה ותוצאותיו. מנגד, רקעה האישי של הנאשמת, העובדה ששירתה בצבא, השלכות האירוע עליה ועל קרוביה וצורכי הטיפול והשיקום שלה נזקפו לחובתה. נוכח מכלול השיקולים, ולאחר שנערך איזון ביניהם, דן השופט את הנאשמת לעונש מאסר של שש שנות מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנים בפועל והיתר על תנאי.