גזר דין בעניין התעללות עובד זר בקשיש

דרגו את המאמר

השופט גזר על נאשם שהורשע בהתעללות בחסר ישע 3.5 שנות מאסר בפועל ובכך סטה מהסדר הטיעון שנקבע על ידי הצדדים. השופט קבע כי העונש המקורי, כפי שנקבע על ידי הפרקליטות, לא הלם את חומרת המעשים ולכן החמירו.

במקרה זה, הנאשם היה נתין זר מהודו שטיפל בקשיש בן 85 והתגורר עימו ביפו. בעקבות אירוע מוחי שעבר הקשיש, הוא הוכרז כחסר ישע ולכן היה זקוק למטפל אישי. הנאשם היה מופקד על האכלת הקשיש, רחיצתו, השכבתו, הוצאתו מהמיטה וכו'. בשנת 2007 הסתבר כי הנאשם התעלל בקשיש שעליו היה אחראי בכך שבעשרות הזדמנויות נהג להכות את האחרון, סטר לו בפניו והרביץ לו בצידי הראש או בגבו. בנוסף, במספר הזדמנויות הנאשם הכה את הקשיש בפניו באמצעות כפפות, בגד, כרית, או מגבת שהחזיק ביד, בעט בו בחזהו וכן טלטל את ראשו. כמו כן, הנאשם הטיח את הקשיש בחוזקה במיטה.

בגין אלו יוחסה לנאשם עבירה של התעללות בחסר ישע על ידי אחראי. לאחר דיון בכתב האישום המקורי, הצדדים הודיעו כי הגיעו להסדר טיעון לפיו יוטל על הנאשם עונש של שנת מאסר ולאחר מכן יגורש לארצו.

מיד לאחר הודעת הצדדים על הסדר הטיעון, הביע השופט את התנגדותו לעונש כפי שהוצע על ידי התביעה. לדידו, עונש זה לא עמד ביחס לחומרת האירועים שפורטו בכתב האישום המקורי ולכן הצדדים התבקשו להגיש הצעה אחרת. לאחר החלטה זו, התביעה חזרה בה מהסדר הטיעון והנאשם מחה על כך בנימוק שהתנהלות ההליכים לא הייתה נאותה. לדעתו, התביעה והפרקליטות היו כבולות להצעה המקורית. הנאשם ביקש לדחות את הדיון ושקל לפנות לבג"צ כנגד התביעה בשל אי עמידתה בהסדר המקורי.

חודשיים לאחר מכן, הצדדים הודיעו כי הגיעו להסדר טיעון חדש ומכוחו הוגש כתב אישום מתוקן. מכתב זה הוסרו העובדות של חבלות של ממש שנגרמו לקשיש והתביעה ביקשה לגזור על הנאשם 24 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן והורשע.

דיון והכרעה

השופט ציין כי בתי המשפט נוהגים לכבד הסדרי טיעון, שכן מדובר בשיקול דעת של התביעה וחזקה עליה ששקלה את כלל השיקולים הרלוונטיים בטרם הגיעה להסדר. אולם, כאשר נמצא כי נפל פגם מהותי בשיקולי התביעה, בית המשפט לא יכבד את הסדר הטיעון. כמו כן, במידה והסדר הטיעון חורג במידה בלתי ראויה מהאינטרס הציבורי, בית המשפט לא יכבד אותו.

במקרה זה, ההסדר הראשוני עליו התביעה הסכימה ועל פיו הנאשם היה אמור לרצות עונש מאסר של שנה אחת בלבד, היה בלתי סביר לפסיקת בית המשפט ולכן נדחה על הסף. השופט קבע שלא היה קיים בהסדר זה יחס ישיר בין הענישה שהוצעה לבין חומרת המעשים מצד אחד, והצורך של בית המשפט להביע את שאט נפשו מביצוע מעשי ההתעללות בקשיש מצד שני.

לשיטת השופט, השיקול של הטלת עונש קל על עובד זר משום שהיה אמור להיות מגורש מהארץ לאחר מכן, לא היה רלוונטי כלל. זאת היות ולא מעט קשישים הוכרו כנזקקים לטיפול סיעודי ומרבית המטפלים היו עובדים זרים. משכך, הייתה משמעות ניכרת בהעברת מסר לעובדים הזרים בדבר חובתם לנהוג בכבוד בקשישים שבהם טיפלו במסגרת עבודתם.

לאחר מכן, נקבע כי לא בכדי המחוקק קצב עונש של 9 שנות מאסר בפועל על העבירה של התעללות בחסר ישע. בכך הוא הביע מסר כי לא די באמירות בדבר הצורך להגן על קשישים אלא יש לבצע זאת הלכה למעשה ולגזור את העונש שמתחייב מחומרת העבירה.

השופט קבע כי גם אם לא היה קיים קשר סיבתי בין מות הקשיש לבין מעשי הנאשם, לא היה ניתן להתעלם מהעובדה שאת סוף חייו הראשון בילה במחציתו של מטפל שהיה אמור להקל עליו ובמקום זאת התעלל בו מידי יום. משכך, העונש הראוי היה חייב להיות לפחות מחצית מהעונש שנקבע על ידי המחוקק. כלומר, 4.5 שנות מאסר. עם זאת, השופט נדרש לכבד את הסדר הטיעון בעיקרו, ככל שהיה ניתן. אולם, לדידו, עונש של שנתיים מאסר לא סיפק את צורכי הענישה ולכן הוא פסק כי על הנאשם יושתו 5 שנות מאסר, מהן 3.5 שנים בפועל.