הרשעת הורה בפלילים בגין אי השגחה על ילד שגרם נזקים לעצמו
| דרגו את המאמר |
|
השופטת הרשיעה בפלילים אם שהשאירה את ילדתה ללא השגחה, בשני אירועים נפרדים, ובכך גרמה לפציעתה. השופטת קבעה כי הנאשמת הייתה מודעת לסכנות שהיו טמונות בהתנהגות זו, בפרט נוכח אופייה השובב של ילדתה ולמרות זאת פעלה כך.
במקרה דנן, הנאשמת השאירה את המתלוננת ללא השגחה בשני אירועים שונים. במקרה אחד, הילדה יצאה לרחוב עקב היעדר ההשגחה. לאחר שיצאה לרחוב, חצתה את הכביש ונפגעה מרכב נוסע. במקרה השני, הנאשמת השאירה את ילדתה ללא השגחה וכתוצאה מכך, היא הצליחה להדליק סיגריה, נפלה ונכוותה. בשל אירועים אלו הוגש כתב האישום.
טענות הצדדים
התביעה סקרה בסיכומיה את מודעות הנאשמת לאופייה המרדני של הילדה, שובבותה, הצורך שלה בתשומת לב וידיעתה להדליק אש. לטענת התביעה, לא היה מקום לקבל את גרסת הנאשמת לפיה החבלות נגרמו שלא באשמתה. זאת בשל חוסר אמינות הנאשמת. שכן, היה ניתן לשמוע את דלת הבית ואת יציאת הילדה מהדירה ללא אישור. לדעת התובעת, הצטברות הנתונים באשר לאופי הנאשמת התיישבה עם המסקנה שבשני המקרים היא השאירה את הילדה ללא השגחה ראויה ובכך האחרונה נחשפה לסיכונים אפשריים. לגישת התובעת, הנאשמת פעלה במחשבה פלילית, ולו ברמה של פזיזות, והדבר הספיק להרשעתה. לחלופין, נטען כי הנאשמת הייתה אחראית לתוצאה בגין התרשלותה בנקיטת אמצעי זהירות שימנעו התרחשות הסיכון.
מנגד, הנאשמת לא כפרה בכך שלילדתה נגרמו החבלות, אך טענה כי לא הייתה זו אחריותה לקרות הפגיעות. לטענתה, היא הייתה אימא טובה, דאגה לילדיה ולא הייתה מודעת לסיכונים האפשריים שבגינם נחבלה הבת. בנוסף, נטען שהתביעה לא הוכיחה את מודעותה בפועל לרכיבי העבירה שנדרשו להרשעתה.
דיון והכרעה
השופטת בחנה את העבירה בה הואשמה הנאשמת ואת פעילותה והרשיע אותה. באופן כללי, הנאשמת העידה בחקירתה על נסיבות חייה בפתיחות משכנעת. לשופטת לא היה ספק באשר לקשייה להתמודד עם נטל גידול שבעת ילדיה באמצעים דלים. השופטת האמינה כי כל אחד מהאירועים קרה בזמן שהנאשמת הייתה עסוקה בהנקה, בבישול או במטלות הבית. אולם, למרות אלו, לא התקבלה הכחשת הנאשמת לגבי האישום שיוחס לה.
הנאשמת טענה כי עשתה כל שיכלה על מנת לצמצם את מחדליה ולהשגיח באופן ראוי על הילדה. עם זאת, נקבע כי היא ניסתה להקטין את משמעות מחדליה ולהרחיק עצמה מהאחריות לחבלות שנגרמו. השופטת ציינה כי מהעדויות השונות עלה שהנאשמת השאירה את הילדה בסלון ללא השגחה, והיא הייתה מודעת לסכנות שבהשארתה ללא השגחה והתעלמה מהן. כמו כן, נטען כי בפני הנאשמת היו אפשרויות שונות למנוע את התאונה. שכן, היא הייתה יכולה להישאר עם שאר ילדיה בסלון, או לקחת עמה את בתה עת עזבה אותו.
ברגע שבחרה שלא לעשות כן, היא הייתה יכולה לנעול את דלת הכניסה לבית ואף לשמור את המפתח בחזקתה. היות והיא לא פעלה באף אחת מהדרכים הללו, היא הייתה מחויבת לרכז את תשומת לבה לנעשה בסלון, להאזין לקולות הבית ולשמוע האם דלת הכניסה נפתחה. הנאשמת הייתה מחויבת בכך במיוחד לנוכח העובדה שידעה על רצונה של בתה לצאת מהבית.
כמו כן, עבר פרק זמן משמעותי מהרגע שהנאשמת נכנסה לחדר השינה ועד שנודע לה על התאונה. בתחילה, היא טענה כי חלפה חצי שעה. לאחר מכן קיצרה את משך הזמן לרבע שעה, ללא כל הסבר משכנע לשינוי. כך או כך, היה מדובר בפרק זמן ארוך מאוד בהתחשב בגילה של הילדה. השופטת פסקה שלא הייתה מחלוקת שהנאשמת הייתה מודעת לשקט הבלתי רגיל ששרר בבית וכי היה עליה להסיק ממנו מסקנה מיידית, ולבדוק מה קרה בסלון ומדוע לא נשמע קולה של הילדה.
על כן, השופטת פסקה כי בנסיבות המקרה, התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשמת הייתה מודעת לפעולותיה ובכך התגבשה אחריותה הפלילית. בסופו של דבר, השופטת הרשיע את הנאשמת בכך שהשאירה את בתה ללא השגחה ראויה ובכך חשפה אותה לסיכונים בהם היה גלום פוטנציאל לפגיעה ממשית.
