אדם רצח את בנה של בת זוגו מתוך כעס - רצח או הריגה?

דרגו את המאמר

כפי שנראה להלן, גם במצבים בהם אדם הורג אחר, יש הבדל גדול בין ביצוע עבירת הריגה לעבירת רצח וההבדל טמון בעונש. העונש על רצח הינו מאסר עולם חובה, ואילו העונש המקסימאלי על הריגה הינו 20 שנה.

הנאשם במקרה זה הוא רופא קרדיולוג אזרח אוקראינה. בעת התרחשות האירוע הוא התגורר יחד עם אשתו ובנה. על פי עובדות כתב האישום, בערב אחד של שנת 2006 החלו חילופי האשמות בין הנאשם ואשתו. הבן של אשתו ניגש אל הנאשם ולאחר מספר חילופי דברים ביניהם, החל להתקוטט עם הנאשם. לאחר חילופי המהלומות ביניהם, הורחק הנאשם מבית המשפחה אל מחוץ לדירה.

הנאשם הגיע לתחנת המשטרה בשעת לילה ולאחר שאמר כמה מילים ברוסית, התיישב על המדרגות. השוטרים הסיעו את הנאשם בחזרה אל דירתו, וזה ביקש מאשתו להיכנס לדירה בטענה שיש לו עבודה ביום למחרת. אשתו הכניסה אותו וציוותה עליו שיישן בסלון. הנאשם הלך למטבח, הוציא סכין באורך 12 ס"מ ונכנס לחדר בנה של אשתו שישן במיטתו. על פי כתב האישום, הוא הניף את הסכין ונעץ אותה בלב בנה של אשתו. הבן נפטר לאחר מספר דקות. לאחר שאשתו התעוררה וניגשה לחדר, הוא אמר לה כי "אף אחד לא יכול לעזור". הוא התקלח, החליף בגדים וחיכה למשטרה.

טענתו של הנאשם

הנאשם הועמד לדין באשמת רצח. סנגורו הודה בפני בית המשפט כי הנאשם מודע לכך שהוא ביצע עבירת ההריגה, והמחלוקת בינו לבין המאשימה נעוצה בשאלה האם ביצע הנאשם מעשה רצח או הריגה? כלומר, האם התקיימו יסודות עבירות הרצח במעשיו של הנאשם.

במהלך חקירתו הראשונה במשטרה, הנאשם סיפר כי הוא הלך לחדרו של המנוח בשביל לשוחח עימו, וזאת במטרה לאיים עליו כדי שלא יכה אותו. לטענתו, כאשר ניגש אליו אז המנוח התעורר, צעק לו "עוף מכאן זונה" ונתן לו מכה חזקה בצלעות. לגרסתו של הנאשם, לאחר קבלת המכה הוא דקר את המנוח דקירה אחת בלב.

יסודות עבירת הרצח

ההבדל בין ביצוע עבירת הרצח וביצוע עבירה של הריגה הינו יסוד ה"כוונה תחילה". כלומר, במידה והמאשימה מצליחה להוכיח כי מעשה ההריגה בוצע בכוונה תחילה, רק אז ניתן להרשיע את הנאשם ברצח. סעיף 301(א) מגדיר את מושג הכוונה תחילה ועל פי הסעיף, לצורך הוכחת הכוונה תחילה יש להוכיח שלושה יסודות מצטברים: הכנה, החלטה להמית והיעדר קינטור.

במקרה זה, הסנגור לא טען נגד רכיב ההכנה או ההחלטה להמית, אלא רק לגבי יסוד הקינטור. טענתו התמקדה בכך שלמעשה הרצח קדמה "התגרות" מצידו של המנוח, וזאת על רקע שני מעשי אלימות מצידו של המנוח כלפי הנאשם. לטענתו, כמה שעות קודם לביצוע ההריגה המנוח הכה את הנאשם, והוא עשה זאת שוב רגע לפני ביצוע ההריגה.

הפסיקה פירשה את יסוד היעדר הקנטור כך שהוא צריך להיבחן הן לאור המבחן האובייקטיבי והן לאור המבחן הסובייקטיבי. מבחינת המבחן האובייקטיבי, נבחן האם האדם הסביר היה מתגרה מהמעשה אותו ביצע המנוח ולכן ממית אותו, ואילו מבחינת המבחן הסובייקטיבי, נבחן האם ניתן להניח כי הנאשם עצמו הרגיש התגרות כה חזקה עד כי התגרות זו גרמה לו להמית את המנוח. מספיק שאחד מהתנאים לא מתקיים, כלומר שלא ניתן להצדיק שהייתה התגרות אמיתית, כדי לשלול קיומו של קינטור.

הכרעת בית המשפט

בית המשפט ציין כי לאחר ששמע את הראיות והעדים, ובמיוחד עדויותיהם של הנאשם ואשתו, עולה באופן חד משמעי כי הנאשם הרג את המנוח בכוונה תחילה. הן על פי המבחן האובייקטיבי והן על פי המבחן הסובייקטיבי, לא הייתה כל התגרות בסמוך לביצוע המעשה אשר מנעה מהנאשם "לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו". הוכח כי חיי המשפחה היו קשים, וזאת בעיקר לאור בעיות האלכוהול של הנאשם.

למרות זאת, לא ניתן להצדיק בצורה כלשהי את המעשה שעשה ואף אדם סביר לא היה מחליט להרוג אדם רק בשל מעשיו של המנוח. הוכח גם כי הנאשם נהג לאיים על המנוח כי ירצח אותו, ולכן אין לקבל את טענתו של הנאשם כי הוא בא לחדר של המנוח עם סכין רק כדי "להזהיר אותו". לסיכום, בית המשפט מכריע פה אחד כי הנאשם מורשע בעבירת הרצח, עבירה שיש עליה עונש חובה של מאסר עולם.