האם ניתן להורות על מעצר תושב פלשתינאי החשוד בעבירות רכוש?

דרגו את המאמר

בהליך פלילי, כמו באזרחי, חלק מטענות ההגנה שנשמעות מתמקדות בשאלת סמכות בית המשפט לדון בעניין, או מעלות את עקרונות הצדק שבולטים לעין באותו מקרה. בית המשפט נדרש להתייחס לטענות אלו ולהכריע בעניין, כמו בכל שאלה משפטית אחרת. עם זאת, היות וטענות אלו נתפסות כשאלות משפטיות, ולא כשאלות עובדתיות, מרבים להגיש ערעור בעניינן. לא פעם, ערכאת הערעור הופכת את ההחלטה באותו נושא. במקרה זה, העורר העלה בבית משפט שלום שדן בעניינו טענה בדבר חוסר סמכות וטענת הגנה מן הצדק. טענות אלו נדחו בבית המשפט ועל כך הוגש ערעור.

נגד העורר הוגש כתב אישום שייחס לו עבירת החזקת נכס החשוד כגנוב ועבירה של קבלת רכב וחלקי רכב שהושגו בעבירה. במקביל, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בדיון בבית משפט שלום, טען העורר כי היה מדובר בעבירת חוץ, בהתאם להגדרה שבסעיף 7(ב) לחוק העונשין. היות והעורר היה תושב הרשות הפלסטינית, הדין שחל עליו היה על פי תקנה 2 לתקנות שעת חירום. כלומר, לטענתו, לבית המשפט לא היה סמכות לדון בעניינו.

עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת המדינה המאשימה, לפיה לבית המשפט בישראל היה סמכות לדון בעניין מכוח סעיף 13(א)(4) לחוק העונשין. החלת סעיף זה התאפשרה היות והעבירות שיוחסו לעורר, בהיקף הנטען, פגעו בכלכלת המדינה, זאת בהינתן שהטיפול בבעיית גניבת הרכב דרש משאבים רבים שהסבו נזק למדינה.

בית המשפט פסק כי העבירות שיוחסו לעורר היו עבירות רכוש, אך היקפן הגדול הקים עילת מעצר בשל מסוכנתו לביטחון רכושו של הציבור הישראלי. החזקת רכוש גנוב בהיקף כה גדול העידה על נחישות, תחכום ואף הסתייעות באחרים לצורך ביצוע העבירות, ומכאן המסוכנות שנלמדה ממעשיו של העורר.

כמו כן, המסוכנות נלמדה גם מעברו הפלילי של העורר, שכלל הרשעות בעבירות בטחון ובשש עבירות של מסחר ברכב או חלקי חילוף גנובים. בנוסף, בית המשפט קבע כי הייתה קיימת גם עילה של חשש להימלטות, מאחר והעורר היה תושב שטחים. כלומר, היה חשש שאם העורר יימלט לשטחים לא ניתן יהיה להביאו למשפט.

חשש ההימלטות גבר בשל העונש שהיה צפוי לו אם היה מורשע בעבירות המיוחסות לו, עונש שהיה בו תמריץ להימלט גם במחיר של חילוט הערבויות. טענה נוספת אותה העלה העורר הייתה טענת ההגנה מן הצדק. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט במסגרת תקופת המעצר, ומשכך לא נמצא מקום לדון בה מחדש.

טענות הצדדים

העורר טען כי כתב האישום לא הוגש במועד אלא לאחר פקיעת צווי המעצר שהיו בתוקף טרם הגשת כתב האישום. כמו כן, לדידו, בית משפט שלום התעלם מתחולתו המיוחדת של חוק יישום הסכמי הביניים בדבר הגדה המערבית ברצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות (תיקוני חקיקה), 1996 וכן מתחולתה של תקנה 2 לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעות חירום (יהודה והשומרון שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשל"ח - 1977. לפי תקנות אלו לא הייתה לבית המשפט בישראל סמכות לדון בעבירות שיוחסו לנאשם. זאת היות ונעברו בשטח שהיה בשליטת הרשות הפלסטינית ובוצעו על ידי תושב הרשות. בנוסף, העורר חזר על טענת ההגנה מן הצדק, שכן המעצר היה בניגוד צווים ולחוק המעצרים.

מנגד, המשיבה טענה שהיה מדובר במחבל ששינה מקצועו והחל לסחור בכלי רכב גנובים. בנוסף, הוא החזיק ברכוש שהיה חשוד כגנוב. נטען שלעורר היה עבר מכביד, כפי שעלה מגיליון הרישומים שלו. המשיבה הוסיפה וטענה שהייתה לבית המשפט סמכות לדון בעניין בעקבות צו שהרחיב את רשימת העבירות לגביהן בית המשפט הצבאי הוסמך לפסוק.

דיון

שופט בית משפט מחוזי שמע את טענות הצדדים ופסק שהיו ראיות לכאורה והוכחה קיומה של עילת מעצר של העורר בערכאה הקודמת. למעשה, המחלוקת העיקרית הייתה סביב טענת הסמכות. העורר טען שהרשות הפלסטינית הייתה צריכה להעמידו לדין ולא מדינת ישראל. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט.

השופט ציין שלא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שהעבירה הוגדרה כעבירת חוץ כמשמעה בחוק העונשין, תשל"ז - 1977. אולם, העורר טען שחוק יישום הסכמי ביניים גבר על החקיקה הקיימת. בית המשפט דחה טענה זו. נפסק כי הצווים שניתנו על ידי האלוף בשטחים היו מוצדקים. צווים אלו קבעו שלאור הפשיעה שגאתה באזור והפגיעה הכלכלית, בטיחותית וביטחונית במרקם החיים במדינה, היה מוצדק להרחיב את הסמכויות.

לפיכך, מעצרו של העורר על ידי כוחות הביטחון והעמדתו לדין בישראל, היו כדין. אשר לטענת ההגנה מן הצדק שהעורר העלה, הודגש כי טענה זו הייתה יכולה להעלות כטענה מקדמית בעקבות תיקון מספר 51 לחוק סדר הדין הפלילי. עם זאת, השופט ציין כי בהתאם להלכה המשפטית, היה צריך לדון בטענה בערכאה הראשונה, בה התנהל ההליך הפלילי לגופו של עניין והתקיימה בדיקה עובדתית יסודית ומעמיקה. לבית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, לא היו כלים לדון בעניין ואף לא היה צורך, היות והטענה נדחתה בעבר. משכך, בית המשפט לא קיבל את טענת העורר והערעור, על כלל נימוקיו, נדחה.