פרטים מוכמנים בחקירה משטרתית והרשעה בעקבותיהם באיומים

דרגו את המאמר

ניתן לבסס הרשעה במשפט פלילי על סמך הודאה שחשוד נותן במשטרה, וזאת גם אם הוא מסרב להעיד על כך במשפט עצמו. לשם הרשעה על פי הודאה זו נדרשת תוספת ראייתית של "דבר מה". כפי שנראה להלן, בתי המשפט תמיד מנסים למצוא ראיות נוספות שיחזקו את המסקנה שהנאשם הוא זה שביצע את העבירה, וזאת בנוסף להודאה שנמסרה על ידי החשוד במשטרה.

הנאשם במקרה זה הועמד לדין בגין עבירות של איומים והטרדת עדה. על פי עובדות כתב האישום, הנאשם התקשר מספר פעמים למתלוננת, לאחר שהייתה לו הכרות קודמת איתה בעקבות עבירת מעשה מגונה שביצע בה לפני 10 שנים והורשע בגינה.

על פי כתב האישום, הנאשם התקשר לביתה של המתלוננת ואמר לה: "אני יודע שאת גרה בחולון, אני בא אליך הביתה... אני אקרע אותך... את הנקמה שלי אני מחפש... אם תפלי בידיים שלי... את מתה, קוברים אותך". בחקירתו במשטרה, הנאשם מסר הודאה כי הוא זה שביצע את שיחות הטלפון. לעומת זאת, במהלך הקראת האישום, הנאשם כפר בדברים וסנגורו טען כי ההודאה שניתנה במהלך החקירה נגבתה ב"כפייה, לחץ ואיומים". על כן, התנהל הליך של שמיעת ראיות.

הראיות במשפט

מטעם התביעה, העידו שלושה עדים, המתלוננת ושני אנשי משטרה אשר העידו לגבי אופן מסירת הודאת הנאשם במשטרה. החוקרים שהעידו מטעם התביעה הכחישו שהפעילו לחץ על הנאשם במהלך גביית העדות. תמיכה בעובדה זו מצאה הפרקליטות בכך שבדו"ח החקירה לא נרשם אירוע חריג כלשהו, ולכן המסקנה היא שהייתה חקירה שגרתית בלי הפעלת לחץ למתן ההודעה. לכל אורך שמיעת העדויות, הנאשם בחר לשתוק ולא להעיד להגנתו.

טענות הצדדים

התביעה ביקשה לבסס הרשעה כנגד הנאשם על סמך ההודאה אותה הוא נתן בחקירתו. לטענתה, במהלך חקירתו, הנאשם מסר "פרטים מוכמנים", פרטים שיודע רק מי שעבר את העבירה הספציפית. כאמור, על מנת להרשיע אדם על פי הודאתו בחקירה דרושה תוספת ראייתית של "דבר מה". במקרה דנן, התביעה ביקשה למצוא "דבר מה" באמצעות עדותה של המתלוננת, ומשום כך, לטענתה, היא הוכיחה את העבירות המיוחסות לנאשם מעל לכל ספק סביר.

ההגנה טענה כי בית המשפט צריך להתייחס בזהירות רבה להודעה שהוגשה בפניו. לטענתה, הנאשם לא זוהה והמתלוננת לא הייתה יכולה לזהות את קולו או את השמות בהם השתמש האדם שהתקשר אליה. נוסף לכך, האדם שהתקשר אל המתלוננת הזכיר אומנם את המעשה המגונה שבוצע בה, אבל הוא ציין פרטים לא נכונים כאשר אמר שמי שהורשע במעשה ישב בכלא, בעוד שהנאשם הופנה להליך שיקומי ולא ישב בכלא כלל.

הכרעת הדין של בית המשפט

המחלוקת העובדתית בין הצדדים הייתה קשורה לזהותו של האדם שהתקשר אל המתלוננת. כדי להגיע למסקנה בדבר זהות המאיים, היה צריך לבחון את הראיות על פי משקלן המצטבר. הראיות שצריך לקחת בחשבון היו שתיקת הנאשם, ההודאה שמסר בעדותו במשטרה, השיחות המוקלטות ועדות המתלוננת.

בית המשפט ציין כי אומנם שתיקתו של הנאשם הייתה יכולה להוות תוספת ראייתית כנגדו, אבל היא התחשבה בדבריו של סנגורו שטען כי לנאשם אישיות מיוחדת ולכן הוא נמנע מלהעיד בשל כך שהוא עלול להתבלבל על דוכן העדים. לכן, המשקל שניתן לשתיקתו של הנאשם הצטמצם. לעניין ההודאה, בית המשפט קבע כי הוא לא מצא כל פגם באופן גבייתה. אומנם הנאשם סירב לחתום על ההודאה, אבל לא הייתה לכך השפעה ממשית (שכן הודאה היא קבילה גם ללא חתימה עליה, למרות שניתן לומר כי משקלה הראייתי נמוך יותר). בכל מקרה, בית המשפט ציין כי הוא לא הסתמך על ההודאה בלבד לשם ביסוס ההרשעה, והיו ראיות אחרות אשר תמכו בהרשעתו של הנאשם מלבד ההודאה שהאחרון מסר במשטרה.

בשיחות המוקלטות, החשוד אזכר את המעשה המגונה והצהיר על רצונו "לנקמה". נוסף לכך, עדותה של המתלוננת הייתה אמינה והיא היוותה כ"ראיה נסיבתית עיקרית מבחינתה של התביעה". מעדותה של המתלוננת עלה כי האדם שאיים עליה ידע פרטים רבים על נסיבות המעשה המגונה, פרטים שיכול היה לדעת רק מי שלקח חלק בביצוע המעשה. עדותה האמינה קשרה את הנאשם למעשה ויחד עם שאר הראיות, בית המשפט הגיע למסקנה כי הוכח מעל לכל ספק סביר שהנאשם הוא זה שביצע את העבירה על פי עובדות כתב האישום.