הפללת עצמית במסגרת חקירת נאשם

דרגו את המאמר

לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש הקפדה רבה יותר על זכויותיהם של נחקרים. גם לפני חקיקת חוק היסוד, היו סעיפי חוק שונים אשר הגנו על חשודים ואפשרו להם לשמור על זכות השתיקה. אבל, רק לאחר חקיקת חוק היסוד, בית המשפט העליון הכיר בכך שאי הקפדה על הזכויות עלולה להביא לכדי פסילת הודאה שניתנה בזמן החקירה. דהיינו, אם שיטות החקירה היו בלתי חוקיות (לדוגמא, תוך כדי אלימות בלתי סבירה), ייתכן כי הודאות שייצאו מפיו של הנחקר לא תהינה קבילות בהליך משפטי.

שני הנאשמים במקרה זה הורשעו בבית משפט השלום בקבלת דבר במרמה. על פי עובדות כתב האישום, הנאשמת הגישה תביעה לביטוח הלאומי לקבלת דמי לידה, תוך שהיא מצהירה שהיא עבדה אצל הנאשם בקונדיטוריה. זאת, על מנת לקבל דמי לידה מוגדלים. בית משפט השלום ביסס את ההרשעה של הנאשמת על סמך ההודאה אותה היא נתנה בפני חוקר הביטוח הלאומי, הודאה שהוקלטה ותומללה. במשפט שהתנהל, הנאשמת סתרה את עדותה בפני החוקר. הנאשם הורשע גם כן, וגם זאת על סמך אותה ההודאה של הנאשמת 1 בפני החוקר.
 

בבית משפט השלום, הסנגור של הנאשמים טען כנגד קבילות ההודאה של הנאשמת. הוא טען כי ההודאה ניתנה לאחר שחוקר הביטוח הלאומי הפר את זכות השתיקה של הנאשמת ואת זכותה להיוועץ בעורך דין. כמו כן, הסנגור הוסיף כי מרשתו לא הוזהרה כנדרש.
 

הזכות מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה

המשפט הישראלי מכיר בזכותו של אדם לאי הפללה עצמית. מהחיסיון מפני הפללה עצמית, נגזרת גם זכות השתיקה של החשוד בחקירתו. מזכות השתיקה של החשוד, נגזרת גם חובתו של החוקר להזהיר את החשוד כי הוא רשאי לשתוק בחקירתו וכל דבר שיגיד עלול לשמש ראיה כנגדו בהליך פלילי.

זכות השתיקה והזכות מאי הפללה עצמית, מוצאת את ביטויה גם בסעיף 12 לפקודת הראיות, הסעיף שמתייחס להודאת הנאשם בחקירה. הסעיף קובע כי הודאה בביצוע העבירה תהיה קבילה בבית משפט אך ורק אם היא הייתה "חופשית ומרצון". בית המשפט העליון קבע כי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכותו של הפרט לאוטונומיה בדבר מתן הודאה עלתה למדרגה על חוקתית. בשל כך, במידה ואוטונומיית הפרט נפגעת, יכול להיות שהודאה שנמסרה לא באופן "חופשי ומרצון", תיפסל. כלומר, בית המשפט העליון קבע כי במידה ולפני מתן ההודאה לא מקפידים מספיק על זכיות החשוד, יכול להיות שהודאה שניתנה בתנאים הללו לא תהיה קבילה בבית המשפט.

הודייתה של הנאשמת

במקרה דנן, כאשר בית המשפט נחשף לתמליל החקירה של הנאשמת על ידי חוקר הביטוח הלאומי, והאזין לקלטת, הוא התרשם כי ההודאה שניתנה צריכה להיפסל בגלל "הפרה בוטה של זכויות הנאשמת".

הנאשמת נלקחה לחקירה ולא לשיחה רגילה. לכן, החוקרים היו צריכים להזהיר אותה בתחילת החקירה על השלכות אמירותיה בזמן חקירתה. החוקרים היו צריכים לציין בפני הנאשמת את הזכות שיש לה שלא להפליל את עצמה ואף את זכותה לשתוק במהלך חקירתה. אי אזהרתה של הנאשמת במקרה זה הייתה אף חמורה יותר בנסיבות העניין, שכן היא לא נחקרה על ידי שוטר אלא על ידי חוקר של הביטוח הלאומי. בחקירה בפני אדם שכזה, שאינו איש משטרה, הנאשם יכול להרגיש חופשי הרבה יותר ולהפליל את עצמו מבלי לשים לב.

החוקר במקרה זה לא הזהיר את המערערת. לפני ביצוע החקירה, החוקר ציין בפני הנאשמת כי מטרת החקירה הינה "תביעה לדמי לידה". זהו נוסח האזהרה שניתן, וברור כי אין הוא מהווה נוסח מקובל על מנת לעמוד בדרישת האזהרה כפי שזו פורשה על פי הפסיקה. אומנם בשלב מאוחר יותר החוקר הזהיר את הנאשמת, אבל הייתה זו אזהרה מאוחרת שהתבצעה לאחר שהנאשמת כבר הפלילה את עצמה והודתה, הודאה שעליה הסתמך כתב האישום. החוקר הזמין מראש את הנאשמת במטרה לחקור אותה, וזאת הוא ביצע ללא אזהרה.

לסיכום, בית המשפט פסל את הודאתה של הנאשמת, כפי שהיא הוצגה בפני בית המשפט. התוצאה של פסילת ההודאה הייתה שלא היו מספיק ראיות להרשעה. אי לכך, הנאשמת זוכתה מחמת הספק.