הורשע פה אחד בביצוע מעשים מגונים, אינוס וכליאת שווא

דרגו את המאמר

בהכרעת דין, אשר ניתנה ע"י הרכב ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בעניינו של הנאשם אריאל, יליד 1977 יליד צפת , אשר הורשע פה אחד בביצוע מעשים מגונים, אינוס וכליאת שווא, ואשר נאסרה לפרסום בשבוע שעבר עד למתן החלטה נוספת.

נוסח הכרעת הדין הרצ"ב, הינו מצונזר עפ"י החלטת ההרכב כדי לשמור על צנעת הפרט ומותר בפרסום.

הרכב השופטים אשר ישב לדין: אב"ד אילן שיף והשופטים יצחק עמית וחני הורוביץ.

נסיבות העניינים:

המתלוננת והנאשם היו חברים, שניהם סטודנטים בטכניון בחיפה. המתלוננת החלה בלימודיה בטכניון באוקטובר 2000 שעה שהיא והנאשם למדו יחדיו באותה פקולטה . לקראת סוף שנת הלימודים הם היו חברים למשך תקופה של כ-3 חודשים ולאחר שנפרדו, אירע האירוע נשוא כתב האישום, בתאריך 12.11.01

לגירסת המתלוננת הנאשם אנס אותה. הפרידה ביניהם הייתה ביוזמתה, הנאשם הטריד אותה והיא ניסתה להתרחק ממנו. ביום האירוע רק רצתה לקבל בחזרה את תעודת ביטוח החובה השייכת לה והנאשם בעל אותה בכוח ולא בהסכמתה ואף לא איפשר לה לצאת מהחדר בתום המעשה.

לטענת הנאשם – המדובר בבעילה בהסכמה ואף ביוזמתה של המתלוננת. הוא הכחיש שאנס את המתלוננת וטען כי היא טופלת עלילת שקר, הכל על רקע הויכוח בעניין תעודת הביטוח.

השופטת הורוביץ קבעה בהכרעת הדין כי גירסתה של המתלוננת הייתה עקבית בעיקרה, הגיונית ונתמכת בעדויות מהימנות חיצוניות, לכל אורכה.

המתלוננת הבהירה כי סיימה את קשר החברות עם הנאשם ביוזמתה, ולא הייתה מעוניינת בו. עוד טענה כי הנאשם לא השלים עם הפרידה, היה מטריד אותה בשיחות טלפון, בטענות שונות וכי היא הגיעה לדירתו של הנאשם רק כדי לקבל את התעודה השייכת לה.

עוד ציינה השופטת, כי טענת הנאשם כי יחסי המין היו בהסכמה ואף ביוזמתה של המתלוננת, אינה מתיישבת עם תיאוריהם של העדים לגבי מצבה הפיסי והנפשי, מיד לאחר שיצאה מחדרו של הנאשם לאחר האינוס וכי מצבה הנפשי לאורך השנים והזדקקותה לטיפול פסיכולוגי מתמשך עקב טראומת אינוס, כפי שהעידה הפסיכולוגית– מתווספים לשאר הראיות אשר יש בהן לתמוך, לאשש ולחזק את גירסתה האמינה של המתלוננת. אשר לעדות הנאשם ציינה השופטת הורוביץ כי ניתן לכנותה עדות סהרורית, בלתי אמינה בעליל וכי בשום שלב לא הצליח הנאשם להבהיר באופן הגיוני ועקבי, כיצד הגיעו מויכוח על תעודת ביטוח, לקיום יחסי מין בהסכמה.

השופטת הורוביץ הבהירה בתשובה לטענת ב"כ הנאשם כי יש לזכותו עקב טענת הגנה מן הצדק כי כתב האישום הוגש באיחור, עקב רשלנות אך בתום לב ולא בזדון. וודאי שתקלה מסוג זה, היא חמורה ואסור לה שתקרה והתביעה אמורה לדאוג שכתבי אישום יוגשו סמוך ככל האפשר למועד סיום החקירה וכי זו תסתיים סמוך ככל הניתן לביצוע העבירות. השופטת דחתה מטעמים שונים את הטענה, והוסיפה כי המבחן הינו גם מבחן של "צדק ציבורי" שכן המדובר בעבירות חמורות המצדיקות בירור האשמה, גם באיחור, וודאי הרשעת הנאשם, לאחר שהוכחה.

השופטת הציעה לחבריה להרכב להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

השופט עמית הצטרף לקביעותיה של השופטת הורוביץ וציין כי זהו מקרה "קלאסי" של אינוס שבו הנאשם מתעלם ומסרב לקבל את "הלא" של המתלוננת. אי ההסכמה של המתלוננת לא התבטאה בשתיקה ולא ברמיזה, אלא הייתה מפורשת וברורה, באמירה ובדחייה שאינה משתמעת לשני פנים, כך שמתקיים היסוד של "שלא בהסכמתה החופשית" הנדרש להקים את עבירת האינוס.

עוד ציין השופט כי טענת "הגנה מן הצדק" שנטענה, ממחישה כי צדק הוא מושג יחסי, וצדק לאחד יכול ויגרום לאי צדק לאחר. ברי כי הגשת כתב האישום, כחמש שנים לאחר האירוע, גרמה עוול לנאשם, אך העוול שנגרם למתלוננת עקב השיהוי הרב, עולה על זה שנגרם לנאשם וכי יש להתחשב גם בנסיבות האישיות של קורבן העבירה, לצד האינטרס הציבורי וחומרת העבירה.

אב בית הדין השופט אילן שיף ציין כי התנגדותה של המתלוננת היתה הן מילולית והן פיזית ולפיכך לא עולה על דעתו שהנאשם סבר שהמתלוננת משתפת אתו פעולה. אין מדובר "רק" במצב של "כשאת אומרת לא...", אלא באמירה מפורשת של - לא! שאליה התלוותה התנגדות פיזית חד משמעית. לפיכך ,אין מדובר בטעות במצב דברים, אלא בהתעלמות מפורשת מדבריה המפורשים ומהתנהגותה של המתלוננת.

אשר לטענת ההגנה מן הצדק הצטרף לעמדת חבריו להרכב.

כאמור, הורשע הנאשם פה אחד בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

פ.ח. 3055/06, ניתן 26.3.08