פרשת הונאה במקרקעין בירושלים ושיקולי ענישה

דרגו את המאמר

העונשים אשר מוטלים על ביצוע עבירות כלכליות עלולים להיות חמורים אף יותר מעבירות פיסיות של פגיעה בגוף. כפי שנראה להלן, בתי המשפט מתייחסים בחומרה רבה לעבירות כלכליות המבוצעות בסכומים גדולים.

שני הנאשמים במקרה זה הורשעו בפרשת הונאה גדולה בתחום המקרקעין. הנאשמים שכנעו את רשויות המדינה לחכור לתקופה נוספת קרקעות באזור אסטרטגי בירושלים, מהפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית. המקרקעין נשוא כתב האישום היו מצויים בלב ליבה של ירושלים, ותקופת החכירה עליהן הייתה אמורה להסתיים באמצע המאה הנוכחית.

הנאשמים ניסו לבצע שלוש עסקאות אותן יזמו בין רשויות המדינה וקק"ל מצד אחד, והפטריארכיה מצד שני. הם יצרו מצג שווא לפיו הפטריארכיה "מעוניינת לבצע את העסקות ויש להם את הקשרים המספיקים כדי להוציא רצון זה אל הפועל". מעמד החתימה שהתקיים כביכול בשנת 2000 היה מזויף והתנהל בניצוחו של הנאשם הראשון (כאשר הנאשם השני מסייע לו). החתימות והחותמות של הפטריארכיה התגלו כמזויפות. מועד החתימה נקבע בצהרי יום שישי, ביום בו הפטריארך עבר טיפול דיאליזה והיה תשוש לחלוטין. הצ'קים שהיו אמורים לעבור לפטריארך, הועברו לחשבונות בנק בחו"ל. סך כל סכום ההונאה הגיעה לכדי 20,000,000 ₪. לאחר שהנאשמים הורשעו, בית המשפט דן כעת בגזר דינם.

הטיעונים לעונש

הפרקליטות טענה כי יש להשית על הנאשמים עונש משמעותי, וזאת בשל התחכום הרב ועזות המצח בביצוע עבירות המרמה החמורות. הנאשמים ניצלו את הרצון העז של רשויות המדינה להבטיח את זכויותיה במקום, וביצעו מניפולציות רבות על מנת להוציא את הכספים במרמה.

מנגד, הסנגור טען כי על פי ממצאי הכרעת הדין, לא ניתן לייחס לנאשמים תכנון מוקדם וארוך טווח, אלא סטייה מעסקה כשרה, סטייה שבוצעה רק לקראת סופה. נטען כי הכרעת הדין קבעה כי לא הנאשמים ביצעו את זיוף החתימות, ומי שזייף ממשיך להסתובב חופשי בחו"ל. לכן, הסנגור הדגיש כי המעשים אותם הנאשמים ביצעו היו "ברף הנמוך של עבירת המרמה".

העונש ההולם מבחינתו של בית המשפט

למרות שהכרעת הדין קבעה כי תחילתם של המעשים היה ברצון לבצע עסקה כשרה, הרי שבסופו של דבר בוצעה מרמה משמעותית ונועזת. הנאשמים שיקרו בחקירותיהם במשטרה, ותיאמו את גרסאותיהם לפני. במקרה הנוכחי, לא היה מדובר בזיוף רגיל אלא בביצוע מעשים בעלי תעוזה ותחכום רב.

הרווח הכלכלי שהיה צפוי לנאשמים היה רב. בית המשפט ציין כי על פי פסיקת בית המשפט העליון, יש להחמיר בענישה בגין עבירות של מרמה, זיוף או הונאה בעבירות שיש להן משמעויות כלכליות נרחבות. העונש "המועדף" במקרים הללו הינו עונש של מאסר בפועל בתוספת קנס משמעותי. המטרה היא ברורה - להרתיע מבצעים פוטנציאליים של עבירות כלכליות, אנשים שבדרך כלל נהנים ממעמד חברתי וכלכלי גבוהה. הנסיבות בהן בוצעה ההונאה הינן נסיבות מחמירות, בעיקר לאור הסכום העצום ועזות המצח בביצוע המעשים.

למרות המעשים החמורים שבוצעו, בית המשפט הדגיש כי עדיין היה צריך לקחת בחשבון את הזמן הרב שעבר בין ביצוע העבירות וגזירת הדין, ואת הגבלת חירותם של הנאשמים בשנים הרבות שעברו מאז (למשל, בגין צו איסור היציאה מהארץ שהוטל עליהם).

השיקולים האישיים

שיקול נוסף שבית המשפט נדרש לקחת בחשבון נגע למצבם האישי של הנאשמים. הנאשם הראשון היה בעת מתן גזר הדין אלמן בן 71. ואב לחמישה ילדים. לנאשם זה לא היו הרשעות קודמות בפלילים והוא סבל ממחלת לב כרונית בגינה הוא נאלץ לעבור מספר ניתוחים.

בית המשפט לא התעלם מכך שעונש מאסר שיוטל על נאשם זה היה עלול להוות סיכון לאחרון בשל בריאותו הרופפת. עם זאת, בית המשפט קבע כי בריאותו הרופפת של נאשם, לא הייתה יכולה להוות לו "קרש הצלה" מריצוי עונש מאסר בפועל. הנאשם השני היה אדם בן 53 אשר גם לו לא היו הרשעות פליליות בעבר. הודגש כי הוא מתגורר בבני ברק ביחד עם שמונת ילדיו.

גזר הדין

בית המשפט גזר על הנאשם הראשון 7 שנות מאסר, מתוכם 4.5 מאסר בפועל ושנתיים וחצי על תנאי. נוסף לכך, הוטל עליו קנס של 20 מליון ₪ או שלוש שנות מאסר במקום, וזאת בנוסף לפיצוי של 800,000 ₪ לקק"ל. על נאשם השני נגזרו שנתיים מאסר כאשר מתוכם שנה וחצי בפועל והשאר על תנאי. על נאשם זה נגזר גם קנס של 2 מליון ₪ או שנת מאסר במקום.