הכרעת דין בעניינו של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון

דרגו את המאמר

הכרעת דין בעניינו של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון

כבית-המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו

ת.פ. 40138/08

בפני:

כב' השופטת ב. אופיר-תום – סג"נ

המאשימה:

מדינת ישראל

נ ג ד

הנאשם:

אברהם הירשזון

יליד 1941, ת.ז.

דרזנר 39 תל-אביב

טענו:

בשם המאשימה - עו"ד אליהו שוורץ-שואף

בשם הנאשם - עו"ד יעקב וינרוט

הכרעת – דין

תוכן-העניינים

עמ'

פרק ראשון

מילות הקדמה - כללי

פרק שני

כתב האישום ועובדותיו

אישום ראשון

העבירות נשוא האישום הראשון

אישום שני

העבירות נשוא האישום השני

סיכום; היקף הגניבות הכולל לפי שני האישומים

פרק שלישי

תגובת הנאשם לאישומים שיוחסו לו - כללי

לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי, כיצד?

תגובתו הפרטנית של הנאשם לפרשות נשוא שני האישומים הרלוונטיים

פרק רביעי

התשלומים החודשיים ומעטפות הכסף

על חלוקת הנטלים, תחילה

הנאשם, על התשלומים החודשיים?

הודעות הנאשם במשטרה לענין התשלומים החודשיים

סיכום עמדת הכפירה ונפקותה

עמדת הנאשם בבית המשפט; גירסת הפנסיה

הפתיח מפי הסניגור

הפתיח מפי הנאשם

העדות לגופה

הקושי הלוגי בגירסת הפנסיה

גירסת ה"מעין משכורת", כניסוחה בסיכומי ההגנה

עדי התביעה על התשלומים החודשיים - כללי

רונית גרטי, על התשלומים החודשיים

עובדיה, על התשלומים החודשיים

אנשל אשכנזי, על התשלומים החודשיים

יצחק רוסו, על התשלומים החודשיים

החשב, בונר, על התשלומים החודשיים

שלמה ארואס, על מעטפות הכסף

דוד כהן, על מעטפות הכסף

עדי ההגנה על התשלומים החודשיים

עדותו הכבושה של הנאשם בבית המשפט

רו"ח יוסף צור, וחוות דעתו החשבונאית - האיש וחוות דעתו

האקטואר, שלום גרניט, וחוות הדעת שלו בענייני הפנסיה-כללי

סיכום ביניים; התשלומים החודשיים ומעטפות הכסף, ראיות ומסקנות

פרק חמישי

כספי החגים - כללי

חלוקת הנטלים בפרשת כספי החגים

עדי התביעה על כספי החגים - עדותו של עובדיה

המנכ"ל רוסו על כספי החגים

עדותו של אנשל בפרשת כספי החגים

גירסת הנאשם בפרשה זו, מהי? - כללי

גירסה ראשונה; הכחשה כוללת

גירסה שנייה; אי המעורבות ואי הידיעה

גירסה שלישית; התגמול, או, מעין משכורת

סיכום גירסאות בנושא כספי החגים

סיכום בינים; כספי החגים

פרק שישי

מימון התרופות לנאשם בכספי ההסתדרות - עובדות

העדויות לענין מימון התרופות

סיכום ביניים; מימון התרופות

פרק שביעי

כספי הנסיעות

פתח דבר; עובדות

הנטל להוכיח

עדי התביעה על כספי הנסיעות

100

המנכ"ל רוסו

100

דוד כהן על כספי הנסיעות

100

שלמה ארואס על כספי הנסיעות

101

אמציה בונר על כספי הנסיעות

101

עובדיה על כספי הנסיעות

102

גירסאות הנאשם במשטרה ובבית המשפט בפרשת הנסיעות

105

גירסת הנאשם במשטרה, ביתר פירוט

107

הגירסה בבית המשפט, כעדות כבושה

109

הגירסה הכבושה בפרשת הנסיעות

112

מימון הנסיעות על ידי עמותת מצעד לחיים, האמנם?

118

סיכום ביניים; מימון כספי הנסיעות

119

פרק שמיני

הלוואות עמר, ומימון הפריימריס

120

עובדות

120

עמדת הנאשם

121

טיעוני התביעה לענין ההלוואות

121

עדות עובדיה לגופה

123

ראיות הסיוע; מקומן בנסיבות הענין

125

סיכום ביניים; כספי מימון הפריימריס

127

פרק תשיעי

מימון הכנס בגני התערוכה

128

עובדות כתב האישום

128

תגובת הנאשם

129

עדויות התביעה לענין מימון הכנס

130

סיכומו של דבר; מימון הכנס כיצד?

131

פרק עשירי

132

האישומים והעבירות נשוא האישום הראשון - כללי

132

עבירת הגניבה, אימתי וכיצד

133

מרמה והפרת אמונים

139

רישום כוזב במסמכי תאגיד - כללי

143

עבירת הלבנת הון; הפן הנורמטיבי - כללי

149

בענייננו

150

פרק אחד-עשר

155

האישום השני

155

ארוחות סופי שבוע - רקע ועובדות

155

תגובת הנאשם למיוחס לו

156

עדי התביעה בפרשת ארוחות סופי שבוע

157

שרה עמרני ז"ל, על ארוחות סופי שבוע

157

אורית יאנקו, על ארוחות סופי שבוע

157

אנשל אשכנזי, על ארוחות סופי שבוע

158

עובדיה, על ארוחות סופי שבוע

159

רוסו, על ארוחות סופי שבוע

160

סיכום ביניים

160

והנאשם, מה אמר הוא על כל אלה?

160

עדותו בבית המשפט

161

עדי ההגנה על ארוחות סופי שבוע

162

משה אוחיון

162

יוסף שבתאי

164

ישראל יהושע

164

אהרון ברזילאי

165

סיכום בינים; ארוחות סופי השבוע

166

פרק שנים-עשר

167

הארוחות במזנון הכנסת - העובדות

167

הארוחות במזנון הכנסת, ביתר פירוט

168

עדת התביעה, שרה עמרני ז"ל על הארוחות בכנסת

168

עדת התביעה, יאנקו על הארוחות בכנסת

169

עד התביעה, מרדכי שמחה על הארוחות בכנסת

169

עד התביעה, מר אנשל אשכנזי

169

המנכ"ל, מר רוסו

170

גירסת הנאשם מול כל אלה

170

סיכום ביניים; גירסת הנאשם על ארוחותיו במזנון הכנסת

173

עד ההגנה, שילו בן זאב

174

סיכום ביניים; הארוחות בכנסת

175

סיכום האישום השני; האישומים והעבירות - כללי

176

עבירת קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, כיצד?

176

"נסיבות מחמירות", מה הן?

179

מן הכלל אל הפרט

179

סוף דבר

181

פרק ראשון; מילות הקדמה

רקע כללי

1. הנאשם, מר אברהם הירשזון, העומד היום לדין בתיק זה (להלן – הנאשם, או, הירשזון) הוא מי שהיה בתקופת השנים 1995-2005, יו"ר הסתדרות העובדים הלאומית וחבר כנסת, כאשר בחלק מן התקופה, כיהן גם כשר בממשלת ישראל.

את חברותו בכנסת החל הירשזון בשנת 1992, והחל משנת 2003, שימש כיו"ר ועדת הכספים בה. בשנת 2005 כיהן כשר התיירות של מדינת ישראל, והחל משנת 2006 כיהן בתפקיד שר האוצר.

בתפקידו כיו"ר הסתדרות העובדים הלאומית - ובשמה המלא, "אגודת הסתדרות העובדים הלאומית בארץ ישראל" (להלן – הע"ל, או, ההסתדרות) - שימש הנאשם החל משנת 1995.

סמכויותיו כיו"ר הע"ל, השתרעו בין היתר, גם על עמותת "נ. י. ל. י. – נוער יהודי למען ישראל" (להלן – נילי) שהיא עמותה בבעלות הע"ל ובשליטתה.

2. בראשיתו, ייחס כתב האישום נשוא הדיון דנא, להירשזון ולאחרים בהסתדרות ובנילי (להלן – הנאשמים האחרים) שורה של עבירות מירמה, גניבה, רישומים כוזבים והלבנת הון, שביצעו אלה בשני התאגידים בתקופת השנים 1998-2005 (להלן - התקופה הרלוונטית).

במסגרת ביצוע העבירות האמורות, כך התביעה, גנבו הנאשם והאחרים עימו, כספי עתק מהע"ל ומנילי, בסך מיליוני שקלים, כאשר חלקו של הנאשם בגניבות אלה, הסתכם לסך כולל של בין 2,000,000-2,500,000 ₪, לאורך התקופה הרלוונטית.

העבירות האמורות, שתידונה בהרחבה בהמשך, לא בוצעו על ידי הנאשם על פי הנטען בכתב האישום, בתפקודו כחבר כנסת או כשר בממשלת ישראל, אלא, בתפקודו כיו"ר ההסתדרות הלאומית, להוציא, האישומים שעניינם גיוס כספים למימון פעילותו הפוליטית; הכל, כפי שיפורט בהמשך.

עדיין, מרחפת מעל הדיון הזה, דמותו של האיש כאישיות ציבורית רמת דרג, שאמור היה על פי כל הציפיות, לנהוג בכל משרותיו הרמות, על פי החוק, באופן מוקפד. לטענת התביעה, לא כך נהג הנאשם בענייננו. נהפוך הוא, מכתב האישום נשוא הדיון שבו הואשם ביחד עם עוד שלושה נושאי משרה בהסתדרות הלאומית, ומכתב האישום נשוא ת"פ 40139/08 הקשור אליו (להלן – התיק הקשור) - שבו נדונו שלושה אחרים מן ההסתדרות על אותה פרשה - עולה, כי ההסתדרות ונילי (להלן - שני התאגידים) חוו באותה תקופה, שבר כספי, חברתי ומוסרי קשה, כתוצאה ממעשי השחיתות שביצעו בהם עובדיהם הבכירים, כולל הנאשם דנא, במעמדו כיו"ר הארגון (להלן – פרשת השחיתות).

מלכתחילה, כך התביעה, מדובר היה באותה חבורה של שבעה נאשמים, שבראשם הנאשם, אשר נדונו בשני כתבי האישום הקשורים, על מעורבותם באותם מעשים שהביאו לריקונן של ההסתדרות ושל נילי מנכסיהן.

בין היתר, כך נטען, פעלו כל הנאשמים הללו יחדיו, במסגרת קשר שקשרו ביניהם להונאת שני התאגידים, על ידי משיכת שיקים מחשבונותיהם של אלה, על שמות אנשים שונים, כולל, שמות פיקטיביים; פריטתם בבנק בהמשך על ידי שליחי ההסתדרות, והעברת כספי הפריטה לכיסיהם של המעורבים בקשר ובהונאה.

כספים אלה (להלן – כספי הגניבה) בהם חָלקו הנאשם והאחרים עימו יחדיו, שימשו אליבא דתביעה, גם למימון מענקים לחגים לעצמם, בסכומים נכבדים; לנסיעותיהם לחו"ל; לארגון פריימריס לנאשם; למימון ארוחותיו במסעדות יוקרה ובמזנון הכנסת, ועוד.

יוזכר, מאז הגשתם של שני כתבי האישום הקשורים, לבית המשפט, סיימו שישה מתוך שבעת הנאשמים ענייניהם בתיקים הקשורים, לאחר שהודו במיוחס להם במסגרת הסדרי הטיעון שקשרו עם התביעה. כל ששת הנאשמים הללו, נדונו בעקבות הודיותיהם כאמור, לעונשי מאסר שונים, כפי שפורט בגזרי הדין שיצאו מתחת ידיו של כב' השופט ד' רוזן אשר דן בתיק הקשור, ומתחת ידַי, בתיק דנן. חמישה מאלה העידו בפנַי בתיק זה כעדים מטעם התביעה נגד הנאשם.

נותר רק מר הירשזון לבדו, שהמשיך לנהל עניינו עד תום, לאחר שהודה גם הוא עם פתיחת המשפט בחלק לא מבוטל של העובדות נשוא כתב האישום, אך כפר כפירה מוחלטת בחלקן האחר, ובעיקר, במשמעות הפלילית הנצמחת מהן אליבא דתביעה.

3. פרשת השחיתות בשני התאגידים כאיזכורה לעיל, נפרשה בתיק הזה שבפני היום, על פני ארבעה אישומים המחזיקים את כתב האישום, שהתיחס בראשיתו, כאמור, אל ארבעת הנאשמים, בכירי ההסתדרות ונילי, הם, הנאשם דנא, יו"ר ההסתדרות באותם ימים; מנכ"ל הע"ל, מר יצחק רוסו (להלן – רוסו); חשב עמותת נילי, מר אמציה בונר (להלן - בונר) ומנכ"ל קרן הפנסיה של הע"ל, מר ציון כהן (להלן – ציון כהן).

בכתב האישום הקשור, הואשמו באותה פרשה, שלושה עובדים נוספים של הע"ל ושל נילי, הם, יו"ר עמותת נילי וגזבר הע"ל, עובדיה כהן (להלן – עובדיה); מנהלת החשבונות של הע"ל בסוף התקופה, הגב' רונית גרטי (להלן - גרטי) ואיש השליחויות והאחזקה בהע"ל, מר דוד כהן (להלן – דוד).

להירשזון, יש להדגיש, יוחסו בתיק הזה, רק שניים מתוך ארבעת האישומים שבכתב האישום, הם, האישום הראשון בחלקו, והאישום השני במלואו. בשני האישומים האלה יחדיו, נדונו שמונֶה פרשות של מירמה, גניבות כספים, הלבנת הון ורישומים כוזבים, בהן נטל הנאשם חלק, אליבא דתביעה, בהתיצבו ביחד עם הבכירים האחרים כנגד ההסתדרות וכנגד האינטרסים הכלכליים שלה.

4. לזכותו של הירשזון יש לזקוף איפוא, כבר כאן ומיד, את הודייתו המיידית בבית המשפט בחלק העובדות נשוא האישומים שיוחסו לו; הודיה שמנעה טלטוליהם של לא מעט מן העדים לבית המשפט, לאחר שעדויותיהם התייתרו.

לחובתו, יש לזקוף עם זאת כבר עתה, את העובדה שקו ההגנה, או קווי ההגנה, שאימץ לעצמו בבית המשפט, כפי שיוסבר בהמשך, היו חדשים וזיכרם לא בא בחמש חקירותיו במשטרה אשר נמשכו על פני תקופה של כארבעה שבועות, שבכולן כפר כפירה גורפת בכל שיוחס לו.

בבית המשפט, הודה הנאשם בנטילת הכספים מן ההסתדרות, אך טען להצדקתה של הנטילה על רקע זכויות פנסיה שצבר לעצמו ואשר לא הגיעו לכלל מימוש.

בסיכומיו, שינה הנאשם טעמו, כאשר טען באמצעות סניגוריו המלומדים, כי בבסיס נטילת הכספים עמדה תביעת זכותו בתום לב לקבל שכר על עבודתו בהסתדרות, אותה ביצע ללא שכר. על כל אלה יורחב בהמשך.

מכל מקום, תיזת ההגנה האחרונה, שבבסיסה הטענה של תביעת זכות בתום לב ל"מעין שכר" שהגיע לו על עבודתו, הפכה להיות התיזה המרכזית בסיכומי ההגנה, שסביבה נסובו כל יתר טיעוניה.

על בסיסה של טענה זו, עתר הסניגור המלומד, לזיכויו המיידי של הנאשם, ולוּ, מעבירת הגניבה שיחסה לו התביעה בהקשר לכל פרשותיו של האישום הראשון.

בטענו כן, ביקש הסניגור להשיג שתי מטרות עיקריות של ההגנה. האחת, ניתוקו של הנאשם מיתר הנאשמים בתיקים הקשורים, ומפרשת השחיתות נשוא הדיון בהם. השניה, חיבור עמדת ההגנה אל עמדת התביעה, כאשר טענת הסניגור היא, כי גם התובע שינה חזית, והסכים כי הכספים שנטל הנאשם מן ההסתדרות, היוו "מעין משכורת" על עבודתו בה, כך שלשיטתו של הסניגור לא קם הבסיס לעבירת הגניבה, גם לפי גירסת התביעה.

שתי הגירסאות הנ"ל של הנאשם, מעל הדוכן ובמסגרת סיכומיו, יש לאמר, גירסאות כבושות הן שנדרשו להסבר ולהצדקה מפיו, למען תוכלנה לעמוד על רגליהן. במיוחד כך, גירסת התגמול, או, המעין משכורת, שכמו צצה יש מאַין במסגרת הסיכומים.

השאלה, אם נמצאו לו לנאשם ההסבר וההצדקה לכבישת גירסאותיו הנ"ל עד לשלבי הדיון המאוחרים בתיק, תיבחן בהמשך, תוך התיחסות אל מידת האמון שניתן יהיה לייחס לָאיש ולדבריו.

5. ויובהר כבר עתה, גם זאת, גירסת ה"מעין שכר", שעמדה בבסיס סיכומי ההגנה, היא בעיני רק אחת מן הגירסאות עליהן ביקש הנאשם עצמו להשתית הגנתו בתיק הזה, ולא המרכזית בהן. גירסת הפנסיה, כעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט היא שנראתה דווקא, בַּשָלָב של פרשת ההגנה, כגירסתו העיקרית של הנאשם (ראו, עדותו בעמ' 1784-1785 לפרוט').

משכך, תיבחן גירסת ה"מעין משכורת" בהמשך, לצד יתר הגירסאות, תוך עמידה על נפקות מניעתה מן המשטרה ומבית המשפט, עד לשלב הסיכומים.

כמו כן, ייבחן ניסיונו של הסניגור המלומד, לקשור את גירסת ההגנה האחרונה הזו, לגירסת הפנסיה, כאשר על פני הדברים נראות שתי גירסאות אלה, כסותרות זו את זו. שהרי, ממה נפשך, אם נטל הנאשם כספים מן ההסתדרות על בסיס טענת הזכות שעמדה לו לפנסיה עתידית, הרי, שלא נטל כספים אלה כתגמול על עבודתו. ואם כתגמול על עבודתו, מה לי זכויותיו לפנסיה שלא מומשו?

6. בין אם כך ובין אם אחרת, נראה, כי השאלה הצריכה התייחסות בתיק הזה, איננה עוד, אם הוכחו העובדות נשוא כתב האישום עד מעבר לספק סביר, אלא, האם על אף נכונותן של העובדות - שאוששו בחלקן הגדול בפי הנאשם עצמו - עדיין נכונה היא טענת החפות שבאה מפיו ומפי סניגוריו, על רקע הצידוק שהעלה בהתיחס לנטילת כספי ההסתדרות, באופן שוטף וקבוע לאורך שנים.

שאלה נוספת הנגזרת מן האמור, היא, האם ניתן אכן לנתק בין התנהלותו של הנאשם בנושא הכספים שנטל מן ההסתדרות, ובין התנהלות האחרים במסגרת פרשת השחיתות שהתרחשה בה באותם ימים, אליבא דכולי עלמא, ואליבא דאותם נאשמים שהודו בה.

7. וגם זאת, מוסכם על הכל כי המורכבת מבין הפרשות נשוא שני האישומים הרלוונטיים לנאשם, היא זו שכותרתה, "התשלומים החודשיים", או, "מעטפות המזומנים" (שכך ייקראו, אלה, מכאן ולהלן).

מוסכם, שפרשה זו מצויה בלב ליבו של כתב האישום, כהתבטאותו של עו"ד וינרוט בסיכומיו, וכי על כן נדרשת היא שיבעתיים לדיון מקיף ויסודי של כל תג ופסיק בה. בלשונו של הסניגור:

"ליבו של התיק, אלו אותם תשלומים שמר הירשזון נטל אותם מידי חודש בחודשו, ונרשמו כפי שהם נרשמו, כאשר התביעה מייחסת בנטילת התשלומים הללו, עבירה של גניבה" (עמ' 1745 לפרוט').

פרשה זו, תידון איפוא ראשונה להלן, במסגרת הדיון באישום הראשון, ולאחריה תידונה הפרשות האחרות שבאישום זה, הן, פרשת כספי החגים שקיבל הירשזון לטענת התביעה ביחד עם הבכירים האחרים המקורבים אליו, שכבר נתנו הדין על כך; פרשת מימון תרופותיו של הנאשם; פרשת כספי הנסיעות לחו"ל שניתנו גם הם, לו ולאחרים, על פי הנטען, ופרשת מימון הבחירות ומימון הכנס המפלגתי שאירגן לעצמו.

לאחר מכן, תידונה הפרשות נשוא האישום השני, הן, החזר ההוצאות ששולמו לנאשם לפי דרישתו, על ארוחותיו במסעדות בסופי שבוע, והחזר ההוצאות ששולמו לו על ארוחותיו במזנון הכנסת, כמו גם החזר ההוצאות על דוחות חניה וקנסות בהם חויב.

פרק שני; כתב האישום ועובדותיו

אישום ראשון

8. האישום הראשון, עניינו לפי תזת התביעה, בסדרת פעולות הונאה בהן היו מעורבים ארבעת הנאשמים נשוא כתב האישום דנא, הם כאמור, היו"ר הירשזון, ועימו רוסו, בונר וציון כהן; השלושה שכבר נדונו כאמור על חלקם בכתב האישום.

כל הארבעה, ועימם גם עובדיה ובן צור המנוח, חברו יחדיו לקשר שקשרו ביניהם, תחילה, הנאשם ועובדיה, ובהמשך גם האחרים, במטרה לגנוב כספים מקופותיהן של ההסתדרות ושל נילי בסדרת פעולות מירמה והונאה שפורטו בכתב האישום (להלן – הקשר).

ויובהר, שניים הם חלקיו של האישום הראשון, שכל אחד מהם כיוון אל יעד מרכזי אחר אליו נותבו כספי הגניבה. היעד הראשון הוא הנאשם, הירשזון; והיעד השני הוא דוד כהן, אחיהם של עובדיה וציון כהן שהשתתפו כאמור בקשר, על פי הנטען.

הדיון להלן יתמקד בעיקרו, בפרק הראשון נשוא האישום הראשון, ובמקום שתפס בו הירשזון. הפרק השני, שעניינו כאמור בכספי הגניבה שנותבו אל דוד כהן, יעמוד ברקע הדיון הזה, אך ורק לצורך הבנת התמונה הכוללת ושאלת מעורבותו של הירשזון בה.

יוזכר, דוד כהן שאליו נותבו כאמור כספי הגניבה נשוא הפרק השני של האישום הראשון, היה עובד זוטר בהע"ל, כשאחיו עובדיה שלט בכספי התאגידים ועמד בראש עמותת נילי. שני האחים עמדו, לפי הנטען, בבסיסה של פרשת השחיתות בהע"ל, לאחר שדוד הסתבך עם נושיו מהשוק האפור, בשל חובות העתק שצבר עקב הפסדיו בהימורים להם היה מכור. עובדיה, שראה עצמו מחויב לאחיו, הגיש לו סיוע כספי מתוך כספים שגנב לפי הודייתו, מהע"ל ומנילי ביחד עם בכירים אחרים. אלה הסתכמו בסופו של יום, לפי כתב האישום בו הודה במסגרת הסדר הטיעון שקשר עם התביעה, לסך כולל של לא פחות מ-6,500,000 ₪ (ת/330).

אשר לפרק הראשון לאישום הזה, עניינו כאמור באותו קשר לגניבת כספי הע"ל ונילי, כשהפעם היעד היה כאמור, הירשזון והקושרים האחרים, שנטלו לטענת התביעה, מיליוני שקלים מקופות התאגידים בהשתמשם לצורך כך בשתי טכניקות עיקריות. האחת, פריטת שיקים; והשניה, שימוש "בכספי חוגים".

הטכניקה הראשונה, בוצעה לפי הנטען, על ידי משיכת מאות שיקים על מיליוני שקלים, על ידי הקושרים, מחשבונות הבנק של הע"ל ושל נילי; מילוי פרטי השיקים הללו על ידי עובדיה ובן צור, ומשיכתם לפקודת ארואס או דוד שנשלחו להפקידם בדלפקי השירות של הבנקים בהם התנהלו חשבונות הבנק של שני התאגידים, לפורטם שם ולהביא את כספי הפריטה אל בן צור ועובדיה (להלן - כספי הפריטה).

כך, פרט ארואס בתקופת השנים 2000-2003, בשליחות הקושרים, שיקים על סך 5,100,000 ₪ אותם העביר לעובדיה או לבן צור; וכך, פרט דוד באותה דרך, שיקים על סך 860,000 ₪, שגם הם הועברו ברובם, לידי עובדיה או בן צור.

אלה האחרונים, כך נטען, העבירו חלק משמעותי מכספי הפריטה המתוארים, לכיסיו של היו"ר הירשזון, בדרכים שתתוארנה בהמשך.

9. הדרך הנוספת של גניבת הכספים מקופות שני התאגידים, באמצעות השימוש ב"כספי החוגים", התבססה על כספי המזומנים שהגיעו לקופתה של נילי כתשלומים עבור חוגי הנוער אותם נהגה עמותת נילי לארגן.

כספים אלה, שנאספו אצל בן צור מתוקף תפקידו כאחראי על הכספים בהסתדרות ובנילי, בעיקר בשנים 2000-2004, היוו גם הם על פי הנטען, מקור לא אכזב לגניבות המתוארות, וזאת, לצד כספי פריטת השיקים.

להלן, אסקור באופן פרטני כל אחת משש הפרשות נשוא האישום הראשון, בהקשרו לנאשם דנא.

10. הפרשה הראשונה נשוא האישום הראשון, היא פרשת התשלומים החודשיים ומעטפות הכסף, שבהן הגיעו אלה לביתו של הנאשם, אחת לחודש, לכל אורך תקופת השנים 2003-2000. כספים אלה, כך כתב האישום, שוגרו לביתו של הנאשם ברמת אביב, לפי בקשתו, על ידי עובדיה ובן צור, באמצעות שליחי ההסתדרות, ארואס ודוד כהן, במעטפות סגורות שהכילו מזומנים ע"ס 25,000 ₪-30,000 ₪ בכל חודש (להלן - מעטפות הכסף). על אלה אין עוד מחלוקת בין הצדדים.

סך כל הכספים שנשלחו אל הנאשם במעטפות הכסף באותה תקופה, כתשלומים חודשיים קבועים (להלן – התשלומים החודשיים) הסתכמו לכדי סכום כולל שהגיע לסך 1,000,000 – 1,200,000 ₪, לאורך התקופה כולה.

לקראת סוף התקופה, בחודשים ספטמבר 2004 - אפריל 2005, לאחר התפטרותו של הירשזון מתפקידו כיו"ר ההסתדרות, ומינויו של מר אנשל אשכנזי תחתיו (להלן - אנשל) כממלא מקום היו"ר, פיקד על העברת התשלומים להירשזון, המנכ"ל רוסו, וכך, עד הפסקת התשלומים כליל. בתקופה האמורה הועברו לנאשם באמצעות רוסו, כספים שהסתכמו לסך 85,000 ₪.

באותה עת, כך התביעה, כבר שימש הירשזון כשר התיירות בממשלת ישראל.

ב"חגיגה" הזו של משיכת כספים מקופות התאגידים והעברתם אל הירשזון, כך נטען בכתב האישום, עוד, השתתפה גם הגב' גרטי, שעבדה החל משנת 2000 ועד שנת 2004 תחת חסותו של בן-צור, והָחל משנת 2002, כאשר חלה בן-צור, מילאה היא את פרטי השיקים הגנובים של הע"ל, לפי הדרכתו. בהמשך, משחדל בן צור להגיע לעבודתו בהע"ל, בכלל, נכנסה הגב' גרטי לנעליו; הכל, כפי שפורט בכתב האישום בו הודתה גרטי במסגרת הסדר הטעון שקשרה עם התביעה.

11. סיפור העברות הכספים החודשיים לידי הנאשם, נתגלה בסופו של דבר, כך התביעה, כאשר נכנס יום אחד, ממלא מקומו, אנשל, לחדרו של רוסו, ומצָאו שם כשהוא מכין את מעטפות הכסף ביחד עם רונית גרטי, לצורך שיגורן אל הנאשם.

אנשל, שלא ראה עין בעין עם הבכירים האחרים בעניין זה, הודיע מיד לרוסו, כי אם תימשכנה העברות הכספים אל הנאשם, יתפטר הוא מתפקידו, כממלא מקום היו"ר.

על רקע האמור, כך כתב האישום, הודיע רוסו לנאשם, כי הסכום החודשי שיועבר אליו מכאן ואילך, יופחת ויועמד על סך 5,000 ₪ לחודש, במקום הסכום על סך 25,000 ₪ לחודש ויותר, שנהג לקבל עד אז, כמתואר.

אף שהנאשם ניסה להסביר לרוסו כי התשלומים החודשיים ניתנו לו במסגרת הסדר פיצויים עליו סוכם לדבריו, בינו ובין בן צור, נאלץ הוא לפי כתב האישום, להסכים להסדר החדש.

בין כך ובין כך, לאחר אותה שיחה בין הנאשם ובין רוסו, הופחתו סכומי התשלומים החודשיים שהועברו אליו, עד שהופסקו.

התשלום האחרון הועבר לידי הנאשם, לפי כתב האישום, בחודש אפריל 2005.

12. תשלומים נוספים שקיבל הירשזון שלא כדין מן ההסתדרות, לשיטתה של התביעה, היו כאמור, "כספי החגים", שניתנו לו ולבכירים נוספים על פי החלטתם, פעמיים בשנה, בסמוך לראש השנה ופסח.

המדובר הוא, כך כתב האישום, בסכומי כסף שנלקחו, אף הם, מתוך כספי פריטות השיקים, ואשר עמדו על סכומים שנעו בין 10,000 עד 30,000 ₪ בכל פעם. גם כספים אלה, כך נטען, הועברו לידי הירשזון ולידי האחרים עימו, בדרכים שונות ומשונות, שההסתרה והטיוח איפיינון. בין אלה, הוצאת חשבוניות כוזבות להע"ל, על ידי בן צור, על שם המשרד להנהלת חשבונות בבעלותו (להלן – בנ-גד) ויצירת מצג שווא כאילו בוצע תשלום על ידי הע"ל לבנ-גד בגין עבודות שביצע לה המשרד; ולא היא.

13. תשלומים נוספים שנטלו לעצמם הירשזון והאחרים, בתקופה הרלוונטית, אליבא דתביעה, מקופת ההסתדרות ומקופת נילי, היו כספי מימון נסיעות לחו"ל, שלו, ושל האחרים, כל אחד לפי עניינו ולפי מספר טיסותיו (להלן – כספי הנסיעות).

המדובר הוא לפי כתב האישום, בסכומים שנעו בין 2000 $-3000 $, בשקלים או במטבע זר, שניתנו לבכירים הנ"ל, עם כל יציאה לחו"ל.

גם הכספים הללו, כך נטען, באו מכספי פריטת השיקים ששימשו לרכישת המטבע הזר ב"צ'יינג'רים", על ידי אחד השליחים, לצורך מסירתם לידי הנאשם, או, לידי מי מן האחרים, עובר לנסיעתו.

במהלך השנים 2000-2004, יצא הירשזון לחו"ל, כך התביעה, בכ-50 הזדמנויות, כשמימון הטיסות התבצע בכספי פריטת השיקים אותם קיבל מעובדיה או מבן צור.

14. במהלך שנת 2000, כך כתב האישום, נזקק מר הירשזון לתרופות שאותן החליט לרכוש באמצעות ארואס (להלן – כספי התרופות).

בענין זה, כך כתב האישום, סוכם בין הנאשם ובין עובדיה ובן צור, שהמרשמים שאותם יקבל ארואס מרופאיו של הנאשם, יירשמו על שמו של ארואס. עוד סוכם, שארואס ירכוש את התרופות בכספי ההסתדרות, ויעבירן לידי עובדיה ובן צור.

במסגרת ההסכמה האמורה, כך נטען, אכן נפגש ארואס מספר פעמים עם רופאיו של הירשזון, ולאחר שקיבל מהם מרשמים בהתאם, ערוכים על שמו, רכש את התרופות עבור הירשזון בכספי הע"ל שקיבל מעובדיה או מבן צור, הכל, בהתאם למתוכנן.

כך התנהלו הדברים, אליבא דכתב האישום, לכל אורך התקופה בין השנים 2000-2004, בהן היה ארואס רוכש עבור הנאשם מדי חודש בחודשו, את התרופות הקבועות בבתי מרקחת שונים, בבאר שבע ובפתח תקוה, אליהם היה נשלח במיוחד לצורך כך.

גם תרופות אלה, כך נטען, שולמו על ידי ארואס בכספי פריטת השיקים שנמסרו לו על ידי בן צור או עובדיה, ומאוחר יותר, בכספי החוגים שקיבל מן הגב' גרטי לצורך כך.

15. וגם זאת, פעמיים באותן שנים, כך נטען, ניהל מר הירשזון פריימריס שקדמו לבחירות לכנסת; האחד, בשנת 1998, והשני, בשנת 2002.

לצורך מימון הוצאות הפריימריס, סיכם הירשזון עם עובדיה, שזה האחרון ידאג להעביר לו כספים למימון הוצאותיו, מתוך כספי ההסתדרות.

על רקע האמור, כך התביעה, נטל עובדיה שתי הלוואות מאחד, אבי עמר, תושב צרפת, שהיה פעיל בליכוד (להלן – עמר). ההלוואה הראשונה, כך נטען, ניתנה על ידי עמר להע"ל, במהלך שנת 1998, והשניה, במהלך שנת 2002. את כספי ההלוואות מסר עובדיה לידי הירשזון, לפי הנטען, בהזדמנויות שונות באותן שנים, לצורך מימון השתתפותו בפריימריס.

על מנת להחזיר לו את ההלוואה הראשונה, מסרו עובדיה ובן צור לעמר, שמונה שיקים של נילי, שנחתמו על ידי עובדיה ובונר, על סך 31,700 ₪ כל אחד. על מנת להחזיר לו את ההלוואה השניה, מסרו לו השניים, עשרה שיקים של הע"ל, על סך 36,000 ₪ כל אחד.

דא עקא, שהוצאת שיקים אלה מחשבונה של הע"ל, נדרשה להסבר בספרי התאגידים. לצורך כך, נטען על ידי התביעה, ערכו בן צור ורוסו חוזה הָעסָקָה פיקטיבי בין הע"ל ובין עמר, שבא להסביר במירמה, הוצאתם של השיקים לעמר.

16. לטענת התביעה, ערך הירשזון, לקראת סוף שנת 2000, קבלת פנים לחברי מפלגתו בגני התערוכה בתל אביב, בעלות של כ-30,000 ₪. משנתגלתה בבנק חריגה בחשבונו של הירשזון שנגרמה עקב משיכת השיקים מן החשבון, פנו נציגי הבנק אל בן צור, וזה שוחח על כך עם הירשזון. בעקבות השיחה, כך נטען, מסרו בן צור ועובדיה לידי ארואס, ביום 10.9.01, סך 32,000 ₪ במזומן - שנלקחו גם הם מתוך כספי פריטת השיקים - ושלחוהו לבנק על מנת להפקידם בחשבונו של הירשזון, כפי שאכן עשה.

17. זאת וגם זאת, במהלך שנת 2004, שילמו עובדיה ובן צור, לטענת התביעה, מתוך כספי חוגים שהגיעו מנילי, את הקנסות ואת דוחות החניה שצבר הירשזון עקב שימושו במכונית הוולוו ששכרה ההסתדרות עבורו, כחלק מן ההטבות להן זכה כיו"ר ההסתדרות.

אישום זה, יש לומר מיד, לא הועלה לדיון במסגרת פרשת ההוכחות בבית המשפט, והנאשם יזוכה ממנו על אתר, באין ראיות לאישושו.

18. עד כאן, פרשת ההונאות נשוא האישום הראשון בהתיחסותו אל הנאשם דנא, שתידון לפרטיה בהמשך.

דא עקא, שבכך טרם תמו האישומים. לטענת התביעה, גררו מעשי הגניבה וההונאה נשוא הפרשות שפורטו לעיל, מניפולציות רישומיות יוצאות דופן בספרי הנהלת החשבונות של שני התאגידים, שנועדו להסוות את הגניבות המתוארות מקופותיהן.

הרישומים הכוזבים, כך נטען, בוצעו בידי עובדיה ובן צור, ביחד עם רוסו ובונר, אשר טרחו על ביצועם במסמכי הנהלת החשבונות, על ידי סילופים רישומיים במשכורות העובדים, במאזנים ובמסמכים הנוספים של ההסתדרות ושל נילי.

אחריותו של הירשזון לעבירה זו, נקבעה בכתב האישום, כאחריות של מי שעמד בראש ההסתדרות, מצד אחד, וכמי שהשתתף בגניבת הכספים מקופתה, מצד שני.

מכל מקום, בין מחדלי הרישום שבוצעו במסגרת האישום הראשון, נימנו לפי האמור בו, רישומים פיקטיביים שונים ומשונים. כך בין היתר, בִּיוּם של הלוואה על סך 2,400,000 ₪, שעליה הוחלט על ידי אנשי הכספים בהע"ל, בסוף שנת 2003, כאילו היתה זו הלוואה של הע"ל לנילי, שבפועל נועדה לכיסוי הגרעון שנוצר בנילי עקב הגניבות המתוארות.

את הגירעון בנילי עצמה, כך נטען, הציגו מנהלי החשבונות שלה בפני רואה החשבון שערך את מאזניה, כגרעון שנבע מהוצאה שהוציאה נילי למען עמותת עלו"ם, אשר עסקה בגמילות חסדים.

המצג הכוזב הזה, כך התביעה, גרם אכן לאיזון הכרטסת בהנהלת החשבונות של נילי, אלא, שהדבר כלל לא תאם את המציאות, כעולה מתיאור הדברים לעיל.

19. מניפולציות נוספות שפורטו בכתב האישום ואשר אותן בצעו בן צור ועובדיה בספרי התאגידים, נועדו לשיטתה של התביעה, להסתיר את מעשי ההונאה והגניבות שבצעו בהם אלה.

כך, הרישום הכוזב שבוצע בשנת 2004, במאזני נילי לשנת 2002, לפיו, כספים ע"ס 1,600,000 ₪ שאותם גנבו הם מנילי לפי האמור בכתב האישום, שימשו לרכישת מבנים לנילי באותה שנה, שעה שהמבנים הללו נרכשו בפועל על ידי העמותה, עוד בשנת 1995, בכסף ששולם במלואו.

כך גם, הרישום הכוזב של חלק מהעברות הכספים, במהלך השנים 2000-2004, בספרי הנהלת החשבונות של הע"ל ונילי, תחת שמות כיסוי, כמו, "קופה מיוחדת", "קופה קטנה", "סכומים לבירור", וכיו"ב.

וכך, הוצאת חשבוניות העבודה הכוזבות על ידי בן צור, בהן רשם עבודות שבוצעו כביכול עבור הע"ל, על ידי משרד בנ-גד שבבעלותו, מבלי כל בסיס במציאות.

מניפולציות נוספות בספרי התאגידים, תוארו בכתב האישום, במסגרת האישום הראשון, ואין להרחיב.

20. גם עבירות של הלבנת הון, ייחסה התביעה לנאשם במסגרת האישום הראשון, כפועל יוצא ממעורבותו בפרשת המעילות, כמפורט. לשיטתה של התביעה, גרמו הגניבות והונאות הכספים שבוצעו בכספיהן של הע"ל ושל נילי, כמתואר בכתב האישום, כמו גם העברות כספי הגניבות הנטענות, לידיו של הירשזון ולידי האחרים, לביצוע פעולות של הלבנת הון באותם כספים, שהוגדרו על ידי התביעה, "רכוש אסור".

במסגרת זו, כך התביעה, בצעו אנשי הכספים והנהלת החשבונות של הע"ל,שנדונו על כך בשני כתבי האישום הקשורים - פעולות הלבנת הון ברכוש אסור (להלן – פעולות ההלבנה) - במטרה להסוות את מקור הרכוש, תנועותיו ויעדיו.

מר הירשזון, שידע, אליבא דתביעה, על פעולות אלה, שהיה לשיטתה, שותף לעבירות ההלבנה, הואשם על חלקו בהן.

ויוזכר, עסקינן לפי כתב האישום, באותן פעולות שבצעו עובדיה, בן צור ובונר, בשיקים שמשכו במירמה מהע"ל ומנילי; בפריטתם של השיקים הללו למזומנים בבנקים; בהעברת כספי הפריטה לידי הנאשם וחבריו לכתב האישום, ובהפקדת חלק מכספי הפריטה בחשבונותיהם הם, בבנק; הכל, בידיעה שהמדובר הוא בפעולות אסורות על פי חוק.

כך הדבר, לטענת התביעה, גם בהתייחס לכספי הנסיעות לחו"ל. כך גם, בהתייחס אל כספי החגים, ואל כספי ההלוואות המיומרות של אבי עמר, כולל, חוזה ההעסקה הפיקטיבי שהוכן לצורך טשטוש האמת; וכך, בהתייחס אל כל אותם שיקים שנמשכו על שמו של דוד כהן, או, על שמו של ארואס, כמו גם על שמותיהם של מוטבים פיקטיביים אחרים, על כל שהיה כרוך במניפולציות הללו, כמפורט לעיל.

העבירות נשוא האישום הראשון

21. אך מובן מאליו הוא, כך התביעה, שהמעשים אשר פורטו עד כאן בסקירת חלקו הראשון של האישום הראשון - כולל ובעיקר, מעשי הגניבה מהע"ל ומנילי - גיבשו בהכרח שורה של עבירות כנגד הנאשם, שאמורות לעמוד במרכז הדיון הזה. מכל מקום, העבירות שייחסה התביעה לנאשם, באישום הראשון, הן כדילהלן:

1. גניבה בידי מנהל – עבירה על סעיף 392 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.

2. מירמה והפרת אמונים בתאגיד – עבירה על סעיף 425 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

3. הלבנת הון אסורה – עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000.

4. רישום כוזב במסמכי תאגיד – עבירה על סעיף 423 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

האישום השני; עובדותיו

22. אישום זה עניינו, בשתי פרשות מירמה נוספות הנוגעות להתנהלותו של הנאשם, מר הירשזון, בתפקידו כיו"ר ההסתדרות.

כמו באישום הראשון, כך גם באישום הזה, שני נדבכים. האחד, המתבסס על קבלת החזרי הוצאות שדרש וקיבל הירשזון מהע"ל בתקופה הרלוונטית, על ארוחותיו הפרטיות בסופי שבוע (להלן – ארוחות סופי שבוע); והשני, המתבסס החזרי הוצאות שדרש וקיבל על ארוחותיו במזנון הכנסת, בהיותו גם חבר כנסת וגם יו"ר ההסתדרות (להלן – הארוחות במזנון הכנסת).

שתי פרשות אלה תידונה להלן, לפי סידרן.

23. בכל מהלך התקופה, החל מחודש נובמבר 1999 ועד סוף שנת 2004, כך האישום השני, נהג הנאשם לאכול במסעדות ברחבי גוש דן, בימי שישי, בשבתות ובחגים, שלא במסגרת תפקידו בהסתדרות.

הנאשם, כך כתב האישום, נהג לשלם עבור הארוחות הללו, ככלל, בכרטיס האשראי שלו, ולעיתים במזומן.

את החשבוניות שקיבל בגין ארוחותיו אלה, צבר מר הירשזון אחת לאחת, עד להעברתם אל הנהלת החשבונות של הע"ל, שם הציגן כאילו היו הן חשבוניות שהתייחסו לארוחות שהיו קשורות בעבודתו כיו"ר הע"ל; ולא היא, אליבא דתביעה. מכל מקום, בדרך האמורה כך נטען, קיבל הירשזון מהע"ל, במירמה, החזר הוצאות בגין ארוחות סופי שבוע, בסך כולל של 62,790 ₪.

24. הוצאות נוספות אותן דרש הנאשם בהחזר מהע"ל, וקיבל, הן ההוצאות שהוציא על ארוחותיו; הפעם, במזנון "המצודה" שבכנסת, שם נהג לסעוד ליבו או לרכוש עוגות ושתייה לעצמו, בתקופה בין נובמבר 1999 וסוף 2004, בעת היותו חבר כנסת.

את חשבונותיו הצבורים בגין סעודותיו אלה, כך נטען, נהג הירשזון לשלם במזנון, אחת לחודש, או, עם הצטברות מספר מסוים של ארוחות. עם קבלת החשבוניות בגין ארוחותיו אלה, העבירן הירשזון להנהלת החשבונות של הע"ל, תוך הצגת מצג כוזב לפיו מדובר היה בארוחות שסעד במסגרת תפקידו כיו"ר.

החזרי ההוצאות שקיבל הירשזון על חשבוניותיו האמורות, הסתכמו, אליבא דתביעה, לסך כולל של 36,957 ₪, אשר התיחסו ל-1,580 ארוחות, מתוך 1,586 ארוחותיו במזנון "המצודה" בכנסת, בתקופה, בין השנים 2002-2004, קרי, כמעט מאה אחוזים מכלל ארוחותיו במזנון הכנסת.

באותם ימים, כך התביעה, קיבל הירשזון, במקביל, מן הכנסת, החזרי הוצאות אש"ל בסך 85 ₪ לכל יום בו נכח בדיון בכנסת, או, השתתף באחת מוועדותיה.

בפועל, קיבל הנאשם במסגרת האמור, החזר הוצאות אש"ל מן הכנסת, על מרבית הימים בגינם ביקש וקיבל החזרי הוצאות מהע"ל על ארוחותיו שם.

סך כל ההחזרים על ארוחות במזנון הכנסת, שקיבל הירשזון במירמה מהע"ל על פי האישום הזה, בכל התקופה בין 1999-2004, עמד על 53,112 ₪.

העבירות נשוא האישום השני

25. מסיכום העובדות נשוא האישום השני, עולה, שהירשזון זכה להחזרי הוצאות בגין ארוחותיו בסופי שבוע ובכנסת שהוצאותיהן לא הגיעו לו בדין, בסך 115,000 ₪ לערך, לכל התקופה.

במעשיו אלה, כך נטען, ביצע הירשזון, לא רק עבירות על חוק העונשין, אלא, גם הפרה של הוראות חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951, לעניין איסור קבלת תמורה חומרית כלשהי, בגין כהונה של אדם כנבחר בגוף ציבורי (להלן - חוק חסינות חברי כנסת).

ההיקף הגדול של הסכומים האמורים, כפירוטם לעיל, לצד השיטתיות והתחכום, שאיפיינו את התנהלות הנאשם לאורך תקופה של שנים, כמו גם מעמדו בתאגיד ובכלל, די בהם לשיטתה של התביעה, שיגבשו את רכיב החומרה המיוחדת שנכרכה בהתנהלותו בפרשה זו.

מכאן, העבירה שיוחסה לו במסגרת האישום השני, היא, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

סיכום; היקף הגניבות הכולל בשני האישומים

26. סיכום טיעוני התביעה בהתיחסה אל חלקו של הנאשם במעשי ההונאה שבוצעו בהסתדרות ובנילי לפי האישום הראשון, מעלה, כי חלקו של הירשזון באלה הסתכם כפי שהוזכר, לכדי סך כולל של 2,000,000-2,500,000 ₪, נכון לכל התקופה הרלוונטית, לפי הפירוט הבא:

א. סך 1,000,000-1,200,000 ₪, סכום התשלומים הקבועים שהועברו אל הנאשם במעטפות הכסף, בתקופה בין 2000-2004, ובמהלך שנת 2005.

ב. סך 160,000 ₪ בקירוב, "כספי החגים" שהועברו לידיו בסמוך לחגים, ראש השנה ופסח, בין השנים 2000-2003, כמפורט לעיל.

ג. סך 500,000-750,000 ₪, "כספי הנסיעות" לחו"ל, שהועברו לידיו במהלך השנים 2000-2004.

ד. סך 72,000 ₪ בקירוב, כספי "התרופות" ששולמו עבורו באמצעות ארואס במהלך השנים 2000-2004.

ה. סך 600,000 ₪ בקירוב, "כספי הפריימריס" שנתקבלו מעמר, והועברו אליו, בשנים 1998 ו-2002, עובר לקיום הפריימריס.

ו. סך 30.000 ₪, כספי מימון הכנס בגני התערוכה.

כספי הגניבות נשוא האישום השני, הסתכמו אליבא דכתב האישום, לסכום כולל של 115,000 ₪, אשר נצברו בעיקר במהלך השנים 1999-2004, לפי הפירוט הבא:

א. סך 62,790.75 ₪ לערך, החזר הוצאות על ארוחות סופי שבוע.

ב. סך 53,112.90 ₪ לערך, החזר הוצאות על הארוחות במזנון הכנסת.

פרק שלישי; תגובת הנאשם לאישומים שיוחסו לו

כללי

27. בדיון הזה אני רואה להפריד בין קו ההגנה עליו בעיקר ביסס הנאשם גירסתו בבית המשפט, היא גירסת הפנסיה, ובין קו ההגנה עליו בוססו סיכומיו שהתמקדו כמוזכר לעיל, בתיזת התגמול או ה"מעין משכורת".

אף שהסניגור המלומד ניסה לקשור בין שתי גירסאות אלה, לא יכולתי אני מצידי למצוא את הזיקה ביניהן. גירסת הפנסיה, כך נראה לי, עומדת בפני עצמה, כאשר גירסת ה"מעין משכורת", משמשת לה כחלופה בלבד. שהרי, אחת מן השתיים, או, שהירשזון קיבל תשלומים חודשיים קבועים במשך כארבע שנים על חשבון זכויות הפנסיה שלו שלא מומשו, או, שקיבלם כשכר עבודה שאותו לא יכול היה לקבל בדרך מקובלת ככל האדם. אין אפשרות לדעתי, למזג את השתיים, שעומדות בסתירה זו לזו, ומבטלות זו את זו.

התיחסותי אל גירסת ה"מעין משכורת" תהיה איפוא בהמשך, כאל אחת מגירסאות ההגנה החלופיות, שאותה יהיה עלי לבחון לגופה, על פי חומר הראיות בתיק.

בנקודה זו יש להעיר כבר עתה, כי בין אם צדק עו"ד וינרוט בטענו לשינוי חזית מטעם התביעה, שאליבא דידו אימצה בסיכומיה את גירסת ה"מעין משכורת" לה טען, ואת הסתרתה מעין כל, ממניעים של חוק חסינות חברי כנסת, ובין אם לאו, הרי, לא תיזת התביעה היא העומדת היום על הפרק, אלא, חומר הראיות שהונח בפני במהלך ההוכחות, והעולה ממנו.

עד שאבוא לבחון את גירסאותיו הנ"ל של הנאשם לגופן, אעמוד תחילה על טענתו הכוללת של הנאשם, לפיה, היה מנותק מן העשיה היום-יומית בהסתדרות, בכלל, ומן השחיתות שחגגה בה בתקופה הרלוונטית, בפרט.

לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי, כיצד?

28. לשיטתם של הנאשם וסניגורו, יש להפריד בין פרשת השחיתות שהתרחשה בהסתדרות ובנילי באותם ימים, בהם הודו כאמור כל יתר הנאשמים בתיקים הקשורים, ובין התנהלותו הוא, בשני התאגידים ובכספיהם באותה תקופה עצמה. לדברי הירשזון, לא היה הוא מעורב בעשיה היום-יומית בהע"ל ובנילי, בהיותו עומד מעל לדברים, כאשר רק ענייני המאקרו במרכז מעייניו. משמע לטענתו, שדבר מן המתרחש בתאגידים לא הגיע לאזניו. בלשונו:

"אני לא יודע מה עשו אחרים. אני לא ידעתי שהיו גניבות בהסתדרות עובדים לאומית... לא העליתי על דעתי שהם עשו את מה שעשו, לא העליתי על דעתי, גברתי" (עמ' 1994-1993 לפרוט').

ניסיונו של הנאשם למזער ולהקטין מעורבותו בנעשה בהסתדרות בכל ההקשרים הללו, בלט בחקירותיו במשטרה, וקיבל ביטוי משמעותי גם בעדותו באולם בית המשפט, וכך, על אף מעמדו הרם בתאגיד, שאותו ניצל עד תום.

בהודעתו, ת/13, נדרש הנאשם על ידי החוקר אפי ברכה, להתיחס אל דבריו של המנכ"ל, רוסו, שייחס לו מעורבות עמוקה בניהול התאגיד, בטענו, כי הכל נָשק על פי היו"ר, והכל נעשה תוך מעורבותו המלאה במתרחש, כולל, בענייני כספים. תשובתו של הירשזון היתה, להד"ם. לפי דבריו, מי שיעץ לו לצמצם מעורבותו בהסתדרות, היה דווקא רוסו שנימק זאת בעובדת היותו "אדם פוליטי" (עמ' 18-19 להודעה).

גם בעומדו על הדוכן עשה הנאשם ככל יכולתו להדגיש את מקומו המרוחק והבלתי מתערב בתאגיד ובאנשיו, כשהוא חוזר ומודיע כי כל עניינו היה במישור המאקרו בלבד.

29. למותר להזכיר, כבר כאן ומיד, כי טיעון זה חסר נפקות הוא על קביעת אחריותו של מי שהיה יו"ר הועד המנהל של התאגיד לאורך כל התקופה.

על חובותיו של מנהל בתאגיד כלפי התאגיד ובכלל, קל וחומר של העומד בראשו, עמדה הפסיקה רבות, בהבהירה חד משמעית כי מוטל עליו להבטיח, בראש כל, נהלי התנהגות נאותים וטוהר מידות, שלו עצמו ושל עובדיו. טענתו של הירשזון כי צפה על המתרחש מלמעלה, אין בה כדי להועיל לו, גם אילו אמת בה; ולא היא, כפי שיורחב המשך. כך דבריו בענין זה:

"בשיטה הזאת שאני מתעסק יותר במקרו ופחות במיקרו, אז השיטה הזאת היא הייתה מספיקה לגבי עבודה בהסתדרות. אני לא, אני מטבעי לא איש שמתעסק במיקרו, אני מתעסק יותר במקרו גברתי, ולכן, כשיש לך מנכ"לים, אם המנכ"לים טובים, אם המנכ"לים עושים לך את העבודה, אם הם עוסקים בענייני היום יום, אז בסך הכל השילוב הזה הוא נכון. אם גם היושב ראש וגם המנכ"ל עושים ביחד את עבודת המיקרו, בסוף יש פיצוץ. אי אפשר ששני מנהלים יהיו באותו גוף.... לכן אתה מקים בכל גוף, יש לך יושב ראש, יש לך או מנכ"ל, יש לך דירקטוריון, יש לך יועץ משפטי, יש לך מנהל חשבונות, יש לך מבקר ובאותו רגע הגוף הזה אחראי על מה שהוא צריך לעשות... יושב ראש צריך לעשות במקרו" (עמ' 1781 לפרוט') (כל ההדגשות מכאן ואילך, אינן במקור, ב.א.ת.).

האומנם כך? - לא אוכל לקבל טיעון זה של הנאשם הסותר את עמדת בתי המשפט בסוגייה הנכבדה העוסקת באחריות מנהל בתאגיד. המסר הברור העולה מן הפסיקה בנושא זה הוא, כי מנהל ו/או דירקטור, נושאים באחריות עליונה למתרחש בתאגיד שבניהולם, והדברים ברורים. שאם לא כן, מה טעם בישיבתם שם?

לענין זה יפים בעיני דבריו של בית המשפט בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק פויכטינגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 277, הנכונים גם לעניננו, אף ששם מכוונים הם לאחריות האזרחית של המנהל דוקא, להבדיל מזו הנדונה בענייננו דא. בלשון בית המשפט, שם:

"המנהל הוא "המוח" ו"מרכז העצבים" לפעילותה של החברה. הוא פועל בשמה כלפי חוץ, ומנהל את ענייניה כלפי פנים... לצרכים מסוימים הוא אורגן של החברה; לצרכים אחרים הוא שלוח שלה; לעתים ניתן לראות בו עובד. בכל פעילותו בחברה - בין הניהול היומיומי ובין קביעת המדיניות והפיקוח על ההנהלה הפעילה - הוא מרכז בידיו כוח רב. כוח זה נתון בידו למען החברה. אך קיים חשש - וניסיון החיים מוכיח כי חשש זה מבוסס הוא - כי מי שבידו כוח ינצל אותו לרעה. הפיתוי לכך הוא רב".

ובעמ' 280:

"חובת האמון חובה אישית היא, והיא כוללת בחובה את החובה למנוע ממנהלים אחרים הפרת חובתם שלהם".

ושוב, על אחריות מנהל בתאגיד, עמד גם הנשיא ברק, בע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נד(4) 289, עמ' 319-320, אף זאת במישור האזרחי:

"דירקטור לא יכול להגשים את חובותיו בשלט רחוק... אין הדירקטור יוצא חובתו בהצבעתו על אצילתה של אותה סמכות. עליו להמשיך ולפקח, כחלק מהדירקטוריון, על האופן שבו ההנהלה הפעילה מבצעת את תפקידה... על-כן חייב הדירקטור לקבל מידע על פעולותיה של ההנהלה הפעילה. עליו לעיין בדינים ובחשבונות השונים של גופי הביקורת הפנימיים (כגון ועדת הביקורת והמבקר הפנימי) והחיצוניים. עד כמה שאלה הם בעלי אופי טכני מדי, עליו לבקש עזרה ולקבלה כדי לסייע לו בהבנת החומר".

ובעמ' 321:

"דירקטור סביר צריך להתעניין בענייני החברה ולהכיר אותה. עליו להיות מודע למצבה הפיננסי. דירקטור אינו יכול לקיים את חובותיו בדירקטוריון אם אין לו מושג של ממש על הנעשה בחברה, או שההתעניינות שלו היא ספורדית ושטחית"

כך גם בעמ' 325:

"תפקידו של הדירקטוריון לפקח על פעולות המינהלה. היה על המערערים לדעת – וכדירקטורים "סבירים" היה עליהם לצפות – כי בהיעדר פיקוח וביצירת אווירה של הפקרות יתרחשו המעילות והגניבות אשר אירעו בפועל".

כך, במישור של הניהול השוטף והיום יומי של התאגיד, קל וחומר כך, כאשר המדובר הוא בתאגיד שנשטף במעשי שחיתות של בכיריו, לאורך זמן. כלום יכול יו"ר התאגיד, לעצום עניו בנסיבות כאמור, ולטעון כי לא ראה ולא שמע?

30. בין כך ובין כך, אינני רואה לקבל, גם לגופו של ענין, שמעמדו של הירשזון בהע"ל היה מעמד פורמלי של התבוננות בנעשה בה מצד המקרו בלבד. נהפוך הוא, מן העיון בעדויותיהם של העדים השונים, שתובאנה בהמשך, כמו גם מן העיון החוזר בדבריו של הירשזון עצמו, עולה תמונה ברורה של יו"ר דומיננטי, מעורב ומתערב שיודע ומכיר את כל הפרטים, קטנים כגדולים; ושמחַלק הוראותיו לכל מי שנמצא בדרכו, איך ומה לעשות בכל דבר וענין.

כך העיד בין היתר, עובדיה, ראש מחלקת הכספים של הע"ל, שהיה יד ימינו של היו"ר. לדבריו, עשה הוא למען הירשזון כל שנתבקש לעשות, מתוך כבוד רב שרחש לו, כולל, בנושאי כספים (עמ' 1040 לפרוט').

דברים מפורשים אף יותר, באו מפיו של רוסו, אשר גם לשיטתו היה הירשזון מעורב בעניני הע"ל וידע על כל המתרחש בה. והרי, כך הסביר, הוא עצמו ראה מחובתו לעדכן את היו"ר אף לאחר פרישתו, בכל ענין, ולהמשיך לקבל עצותיו.בלשונו:

"אבל, אבל, הוא המשיך להיות מעודכן בפרטי פרטים במה שקורה. אני לא יודע אם בכל הפרטים הקטנים בתוך הכספים כמו לפני זה, אבל הוא היה מעודכן בפרטים האלה גם על ידי, שאני מסרתי לו דוח שוטף בדיוק כמו לפני זה" (עמ' 1621-1622 לפרוט').

גם החשב של עמותת נילי, אמציה בונר, העיד על מקומו המרכזי של הירשזון בהע"ל ובנילי, בהן היווה "הקודקוד הראשי", כלשונו (עמ' 1491 לפרוט').

תמונה זו של היו"ר כפונקציונר דומיננטי בהע"ל, היא שאמורה לעמוד ברקע הדיון להלן בהתנהלותו כיו"ר ההסתדרות, ובמעשי העבירה שיוחסו לו בתפקידו זה, כולל, האישום המרכזי בענין התשלומים החודשיים ומעטפות הכסף, שיידון להלן.

מכאן, אל תגובתו של הנאשם לפרשות נשוא שני האישומים הרלוונטיים

כללי

31. כבר הוזכר בפתח הדברים לעיל, כי התיחסותו של הנאשם במשטרה אל כל קבלה של כספים מקופת הע"ל היתה של הכחשה גורפת. לשיטתו, כמוזכר, לא נטל מעולם דבר מהע"ל ומנילי, ואם נטל – החזיר. כך, הכחיש נטילת תשלומים חודשיים ששוגרו לביתו, בטענו בעקביות כי לא היה כדבר הזה.

בבית המשפט הודה בקבלת מעטפות הכסף לביתו, ובהן כספי התשלומים החודשיים, בטענו לכשרותה של נטילה זו.

כך גם, בהתיחסו אל פרשת כספי החגים, שגם אותם הכחיש במשטרה מכל וכל, ושגם בהם הודה בבית המשפט, בטענו אף כאן, לצידוקים שעמדו בבסיס הקבלה הזו (עמ' 1791 לפרוט'). וכך גם בהתיחס למימון נסיעתיו לחו"ל, אותן הכחיש בחקירותיו, אך אישר חלקית במהלך עדותו, תוך שהוא מצדיק קבלתם כהלוואות שניתנו לו מהע"ל, או, כהחזר הוצאות מעמותת מצעד החיים.

גם את מימון הפריימריס, הכחיש הירשזון מכל וכל, בהסבירו כי ההתיחסות לתאריכים הרלוונטיים מובילה למסקנה כי טענת המימון בלתי מציאותית היא (עמ' 1748 לפרוט' ובעמ' 1809 לפרוט').

אשר למימון ההוצאות על ארוחות סופי שבוע, שאותן דרש וקיבל כהחזר מן ההסתדרות, בסך כולל של 62,790 ₪, טען, כי לא כצעקתה. לגבי אלה טען כי היו הן כולן ארוחות שהתקימו במסגרת תפקידו בהע"ל, שאליהן זימן אנשים אותם ביקש לצרף כחברים (עמ' 1803 לפרוט').

בהמשך עדותו הודיע, הנאשם כי הסכומים להם טענה התביעה בהקשר זה, לא התייחסו בכל מקרה, לארוחות פרטניות, אלא, לצבר של ארוחות שהסתכמו יחדיו לכדי אותם סכומים אליהם התיחס כתב האישום.

כך גם, בהתיחס להחזר ההוצאות שביקש מהע"ל בגין ארוחותיו במזנון הכנסת, ואשר במרביתן, אם לא בכולן, קיים לדבריו פגישות עבודה בתפקידו כיו"ר הע"ל, הגם שנערכו בכנסת (עמ' 1806-1807 לפרוט').

עינינו הרואות, ההכחשה הטוטאלית של הנאשם במשטרה, הפכה להיות הכחשה חלקית בבית המשפט שנבנתה על צידוקים שונים, אשר אמורים היו להכשיר את עצם נטילת הכספים על ידו, בדרכים לא דרכים.

להלן, תיבחן כל פרשה מן הפרשות האמורות, היא לעצמה.

פרק רביעי; התשלומים החודשיים ומעטפות הכסף

על חלוקת הנטלים, תחילה

32. בטרם כניסה לפרשת התשלומים החודשיים לגופה, מן הדין הוא לבחון תחילה, מהי חלוקת הנטלים בין התביעה לנאשם בפרשה זו, ובאחרות, נשוא האישום הראשון.

למותר להזכיר, כי הנטל להוכיח מעורבותו הפלילית של נאשם בעשיה הפלילית המיוחסת לו בכתב האישום שהוגש נגדו, מוטל הוא מלכתחילה על כתפי התביעה הנדרשת לבסס גירסתה שלה, עד מעבר לספק סביר.

לשון אחר, שומה היה על התביעה גם בעניננו, לבסס גירסתה, עד מעבר לספק סביר, לפיה, קיבל הנאשם את כספי הגניבה בידיעה שמקורם בחטא, וזאת, בטרם הגיע שלב ההגנה (ראו י' קדמי "על הראיות" כרך ג', עמ' 1451-1452).

השאלה הראשונה לדיון, היא לפיכך, האם הוכיחה התביעה בראיותיה, קיומן של כל אותן עובדות המגבשות לטענתה את העבירות אותן יחסה לנאשם בהקשר לכספים נשוא התשלומים החודשיים ומעטפות הכסף. שרק אם עמדה בנטל הזה, יעבור הנטל אל הנאשם אשר ייקרא להציב ספק סביר מול מערך ראיותיה אלה של התביעה.

ויודגש, הרמת נטל זו על ידי התביעה, יכול שתיעשה על ידי הבאת ראיות מטעמה היא, ויכול שתיעשה גם על ידי ראיות שבאו מטעם ההגנה.

אין צריך לומר בהקשר זה, כי הנטל על הנאשם הוא, ככלל, קל יותר, בהידרשו להוכיח ברמה של משפט אזרחי - על ידי הטיית מאזן ההסתברויות לטובתו - שהראיות הניצבות נגדו, אין בהן כדי לסבכו בעבירה (ראו, ע"פ 315/66 בן שבת נ' מדינת ישראל, פ"ד כא(1) 203) וראו דברי הנשיא א' ברק בע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337, 410).

לשון אחר, די לו, לנאשם, שיביא ראיה לסתור, על דרך של הסבר מתקבל על הדעת, כדי שיוכל לגרוע ממשקלן של ראיות התביעה, עד כדי הכשרת הקרקע לבניית אותו ספק סביר שעשוי למוטט גירסתה (ראו, י' קדמי, שם, בעמ' 1502).

33. האם הרימה איפוא התביעה את נטל השכנוע שמוטל היה על כתפיה בעניננו מלכתחילה?

דומה, כי התשובה לשאלה זו פשוטה. משהודה הנאשם בפה מלא כבר עם פתיחת משפטו, כי קיבל לביתו מעטפות מזומנים, וכי אלה שוגרו אליו מדי חודש בחודשו בידי שליחי ההסתדרות, מבלי קבלת הסכמתו של התאגיד; ומשהעידו על כך גם עדי התביעה שנטלו חלק במעשים אלה, כפי שיורחב בהמשך, הרי, הורם בכך הנטל שהיה מונח על התביעה להוכיח, כי היתה כאן נטילה מקופת התאגיד בלא הסכמה ובדרך לא דרך.

מכאן, צמיחתה של החזקה בעובדה, כי המדובר היה בכספים שנלקחו שלא כדין מן התאגיד, שאותה היה על הנאשם לסתור אם על ידי הסבר סביר ואם על ידי ראיה.

פשיטא, הודיית הנאשם לצד עדויות התביעה ויתר ראיותיה, די בהן כדי העברת ה"נטל הטקטי" אל הנאשם, שיסביר כיצד אין בכל אלה להפלילו במיוחס לו, ועל מנת שיפריך החזקה בעובדה כמפורט.כך, בית המשפט בע"פ 3289/90 מדינת ישראל נ' בראונר, פ"ד מח(1) 397, בדונו במשמעות הנטל הטקטי הזה:

"... במקום שמשקלה של הנחה זו הוא נכבד, והריהי משכנעת מעל לכל ספק סביר, עשויה אותה הנחה להגיע למידה הדרושה לגיבושה של אחריות פלילית. הנחה זו, שאינה אלא פרי ההיגיון וניסיון החיים, ניתנת - לסתירה. אין מרשיעים אדם על יסוד מחשבה פלילית שיש לו. על-כן, רשאי הנאשם להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר או כי עוצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. אך במקום שהנאשם לא הרים נטל טאקטי זה ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה למציאות" (עמ' 400 - 401, שם).

והדרא קושיא לדוכתא, האם הרים הנאשם בעניננו, את הנטל הטאקטי הזה שהונח על כתפיו כמובהר?

הנאשם, מה אמר הוא על התשלומים החודשיים?

34. קשה לדעת, משום שהנאשם אמר הרבה דברים, והיפוכם. במסגרת שלוש הגירסאות שהביא כמתואר בפני חוקריו ובבית המשפט, הלך קדימה ואחור. גירסאותיו אלה תיבחינה להלן ביתר הרחבה, בניסיון להבין מהי, מבין אלה, גירסתו הסופית.

יודגש, אף שבאי כח ההגנה העדיפו להתעלם בסיכומיהם מחלק נכבד מעדויות הנאשם במשטרה ובבית המשפט, בהתמקדם בגירסת התביעה בסיכומיה, שהתקרבה לדעתם אל גירסת הנאשם, מצאתי אני לייחס מישנה חשיבות לדבריו דווקא, ולהתפתחויות שעברו החל מחקירותיו במשטרה, עובר לדבריו מעל הדוכן, וכלה בסיכומיו בעל-פה ובכתב.

ויוער במאמר מוסגר, בטרם דיון באלה, כי תמיהה על באי כח התביעה שהקדישו עשרות עמודי סיכומים, לצורך סקירה פרטנית של כל תג ופסיק של העדויות שהצביעו על עצם נטילת הכספים על ידי הנאשם מן התאגידים, ושל הנסיבות ברקע. והרי, הנאשם הוא זה שהודיע חגיגית בבית המשפט כי אכן נטל כספים של הע"ל ושל נילי לעצמו, כך שלא היה עוד עורר על כך.

השאלה האחת שהותירה ההגנה במחלוקת, כעולה מסיכומיה, היא, האמנם ענין לנו בכספים שהגיעו לנאשם בזכות, כפי שטען, והאם פעל הוא כחוק כשנטלם לעצמו בדרך "עיקש ופתלתול", כביטויו של הסניגור בסיכומיו. כל יתר הדיבורים על עצם הנטילה ונסיבותיה , מיותרים בעיני.

בין כך ובין כך, תובאנה כאמור להלן, גירסאותיו של הנאשם במשטרה ובבית המשפט, עוד בטרם סקירת עדויות התביעה, וזאת, במטרה לתחום את השאלה המרכזית שלגביה חלוקים הצדדים בפרשת התשלומים החודשיים.

הודעות הנאשם במשטרה, לענין התשלומים החודשיים

כללי

35. בפתח הדברים לעיל, כבר דובר על ההכחשה הטוטאלית של כל נטילת כספים מהע"ל עליה התעקש הנאשם בכל חקירותיו במשטרה. בהודעותיו הראשונות, יש להזכיר, לא נחקר הנאשם כלל על מעטפות הכסף, ודבר לא נאמר בענין זה. שאלות החוקר שם, התמקדו בהפקדות כִבדות המשקל שנמצאו בחשבונותיו של הנאשם בבנקים השונים. לגבי אלה טען, כי מקורן היה בשני גורמים. האחד, כספים שקיבל מבנו עופר (להלן – עופר) והשני, כספים שקיבל, משום מה, מגיסתו, הגב' עדה רוג'ריו (להלן – עדה).

רק בהודעותיו המאוחרות יותר, נדרש מר הירשזון אל סוגיית מעטפות הכסף ואל התשלומים החודשיים שקיבל בהן, כטענת חוקריו. הירשזון הכחיש במשטרה קבלתן על ידו, מכל וכל.

לשאלת החוקר בהודעתו, ת/49, מה יאמר על אלה, השיב הירשזון נחרצות:

"שקר וכזב. שמעתי את זה, מסתובבות השמועות האלה, אני נמצא בכנסת, אתה רואה את ההתנהלות שלי, לקחתי מעדה רוג'ריו, לקחתי מהבן שלי, לא נגעתי בכספי הע"ל, זה שקר וכזב שאין כמוהו...ארואס הביא דבר אחד, או תרופות, הביא מבאר-שבע מספר מועט של פעמים...ארואס העביר לי בין השאר חומר עבודה הביתה ובזה תם ונשלם העניין" (עמ' 49-50 להודעה).

הכרזה דומה עלתה מהודעתו, ת/7, בה שב והודיע:

"אני לא קיבלתי כסף מהע"ל, לא בצורה כזו ולא בצורה אחרת, אלא מדברים שאתם ראיתם...אני לא לקחתי לא מאבי עמר, לא מעובדיה כהן, לא מיצחק רוסו, לא ממוישה ולא מחיים, לא לקחתי כסף ציבורי מהע"ל. למה הם אומרים את זה? באמת, לא לי הפתרונות, אני רק קורא בעיתונים את מה שכתוב" (עמ' 17-18 להודעה).

בהמשך טען, וחזר וטען, כי מדובר בעלילה פשוטה שרקח לו אֵי מי (ראו, עמ' 18- 20 להודעה).

כאשר שב ונחקר באותו עניין, במסגרת הודעתו ת/10 מיום 12.4.07, טען:

"... אני אמרתי קודם אני לא קיבלתי כספים מהע"ל...ולכן ממילא השאלה אם הם יכולים לשלם חמש או לא, אינני יודע בכלל על מה מדובר, זו שאלה שלא יכולה להיות עליה תשובה כי היא לא קיימת ולא נבראת...אני לא זוכר שיחה כזו עם רוסו, אני גם לא חושב שהייתה שיחה כזו עם רוסו...בחיים לא. לא היה ולא נברא" (עמ' 6 להודעה).

ובהמשך:

"שקר וכזב, לא קיבלתי כספים מהע"ל, לא לקחתי כסף ציבורי, השתמשתי בכסף של המשפחה שלי ולא השתמשתי בכסף ציבורי" (עמ' 27 להודעה).

הוא, לדבריו, גם לא ידע דבר על מעילותיהם של עובדיה ודוד כהן, עליהם נשאל בהמשך חקירתו.

ושוב, בהודעתו ת/7, בה נדרש להתייחס לדברים שאמר ארואס, לפיהם, נשלח על ידי בן-צור להפקיד עבורו כספים בבנק, ולהביא מעטפות מזומנים לביתו:

"כסף לחשבוני בבנק אני העברתי וביקשתי מאנשים שונים להפקיד. ארואס היה שליח ויכול להיות שמספר פעמים היה המפקיד של הכסף. אף אחד לא הביא לי כסף הביתה, לא במזומן ולא לא במזומן. כל הסיפור הזה שאלת אותי על ארואס ואני חוזר ואומר שלא היו דברים מעולם" (עמ' 29-30 להודעה).

כך גם בהתייחסו אל עדותו של דוד כהן, לפיה, נהג זה להביא לביתו מעטפות מזומנים:

"אני אומר שלא קיבלתי כספים מהע"ל אז איך הוא מעביר לי כסף של הע"ל...אותה תשובה באשר לארואס...לא קיבלתי כספים, לא במעטפות ולא לא במעטפות...לא דרך שליח כזה ולא דרך שליח אחר" (עמ' 31-33 להודעה).

אם קרה וקיבל מעטפות שהביא לו דוד כהן, כך טען, הרי היו אלה מעטפות עם חומר שהיה קשור לעבודתו כיו"ר הע"ל, ולא כספים כלשהם:

"אני לא קיבלתי כסף מהע"ל, אני לא יודע באיזה מעטפות הוא מדבר, מה עשה עם הכסף, אני לא יודע שום דבר, אני כסף לא קיבלתי" (עמ' 31-33 להודעה).

לשאלת החוקר על 70,000 השקלים שהופקדו בחשבונו על ידי דוד כהן, כפי שטען זה בחקירתו הוא, טען הנאשם:

"יכול להיות שהוא הפקיד בחשבוני, כל הכסף הוא כסף שאני הבאתי ונתתי להפקיד אותו...אני כבר לא יודע כיום אם לא עשו איזה שהם פעולות על הגב שלי...אני כבר מתחיל לחשוד שניצלו כל מצב כדי שיראה שאני קשור במשהו...אני קיבלתי מעופר ועדה כסף, בעיקר מעופר...אני לא זוכר למה הוא היה במינוס של 70,000 ₪, או למה הייתי צריך להפקיד, אתה ראית את ההתנהלות הכספית שלי, אני מהע"ל לא קיבלתי כסף" (עמ' 33-34 להודעה).

36. בהודעתו האחרונה, ת/13, החמישית במספר, התבקש הנאשם להתיחס אל "רשימות גרטי", בהן תועדו הוצאות הכספים מן ההסתדרות שהועברו אליו במעטפות. לאחר שהתבונן ברשימות אלה שהוצגו לו, הודיע הנאשם לחוקרו, כי הוטמנה לו כפי הנראה מלכודת:

"אם אתה מבין אותי נכון, יכול להיות שמישהו זמם מההתחלה, שאם מישהו, שאם יהיה משהו, נערב את הירשזון בזה ואז גם הוא צריך לבוא לדבר. אני לא יודע, אני לא בטוח בזה, אבל זו בהחלט סברה שצריכה להיות בסימן שאלה מהדברים שאתה מציג... זה מעלה אצלי סימני שאלה כבדים מאוד" (עמ' 14-15 להודעה).

לשאלת החוקר בהמשך, על החלטתו של רוסו לקצץ לו בתשלומים החודשיים, ולהפחיתם מ-20,000 ₪ לחודש ל-5,000 ₪ לחודש, כפי שעלה מן המכתב, ת/215X, שהוצג בפניו, הכריז הנאשם:

"לא דובים ולא יער...המכתב הזה בדיוק מוכיח שהיו שיחות במשך שנים שאני קיבלתי פיצויים בסך 100%...ורציתי שתישאר לי האופציה לדרוש כחוק פיצויים כפי שהיו צריכים להגיע לי ולכן היו מכתבים. אין לזה שום קשר עם מזומן או הסדרים מתחת לשולחן או מעל לשולחן...מעולם לא היה לי הסדר פיצויים כזה או אחר עם גדעון, כי אם היה הסדר אז למה להוציא מכתב...לא קיבלתי מזומנים, לא בהסדר כזה ולא בהסדר אחר ואני לא יודע מאיפה המנכ"ל מוצץ את כל הדבר הזה" (עמ' 19-22 להודעה).

בחצי פה טען בפני חוקרו, בהודעתו, ת/7, כי סכום הפיצוי שקיבל אכן לא מיצה את מלוא זכויותיו. בלשונו:

"בשלב מסוים הם הוציאו לי מכתב שהם מבינים שגובה הפיצוי הוא לא היה סביר או משהו מעין זה. כי זה באמת לא כלל חופשות או מחלה או שום דבר. לא ניצלתי את זה ונשארתי בגובה הפיצויים שהיו" (עמ' 24-25 להודעה).

המכתב, יש לומר, לא נמצא בחומר הראיות, ומכל מקום מן העדויות עלה בהמשך, כי להסתדרות, נשלח בענין הפיצויים מכתבו שלו (ראו, ת/215X) ולא להיפך.

37. הנאשם, מכל מקום, לא זכר בחקירתו במשטרה שיחה בינו ובין בן-צור על יתרת כספי הפיצויים שהגיעו לו, כטענתו בבית המשפט, גם לא על ציפייתו לקבל השלמת הפיצוי:

"אני לא זוכר...אני זוכר שתמיד הייתי בהתלבטות אם לתבוע את זה או לא, למרות שהיה לי מכתב בנושא הזה, לא תבעתי" (עמ' 24-25 להודעה).

לשאלה, אם הביא את נושא הפיצויים בפני המנכ"ל רוסו בשלב כלשהו, טען:

"יכול להיות שאמרתי לו שיש לי תמיד הזכות לבקש עפ"י המסמכים שיש לי עוד פיצוי מהע"ל, יכול להיות... ואני חושב שהייתה לי זכות לגיטימית לעשות מחשבה מחודשת בהסדר הפיצויים שקיבלתי, לא ניצלתי את זה עד היום" (עמ' 24-25 להודעה).

בהמשך דבריו הכריז כי מרגע שקיבל החלטה "לא לקחת את הכסף", לא היה עוד טעם לדבר על פיצוים. ובלשונו:

"...אמרתי אני לא דורש בינתיים כלום אתם רוצים להוציא לי מסמך שמגיע לי עוד פיצויים זאת זכותכם, אני לא השתמשתי במסמך הזה, אני לא השתמשתי בזכות הזו" (עמ' 7-8 להודעה ת/10).

סיכום עמדת הכפירה ונפקותה

38. מכל דבריו של הנאשם במשטרה בהתיחס לתשלומים החודשיים, עולה כי עמדתו שם בוססה על הכחשה גורפת, ששללה כל קבלת כספים על ידו מקופות הע"ל ונילי, כולל, מעטפות הכסף עליהן נשאל, שלדבריו, לא הגיעו לביתו כלל.

על עמדתו זו, טען הנאשם בבית המשפט, כי לא בוססה על אדני האמת.

לשיטת סניגורו המלומד, עו"ד וינרוט, לא היה על התביעה לבזבז זמן על חקירת הנאשם על דבריו אלה, שהרי הוא עצמו ביטלם מכל וכל. בלשונו של הסניגור:

"מר הירשזון אמר שהדברים שהוא אמר במשטרה אינם נכונים. כשהנאשם אומר שהדברים אינם נכונים לא חייבים להציג את זה בבית המשפט לצורכי הצגה או אינני יודע מה. ב. יש תמלילים ברורים של כל השיחות האלה שאף אחד לא כופר בנכונותן, שאף אחד לא מכחיש אותן למעט העובדה שכבר בחקירה הראשית הוא אמר שהדברים הללו שהוא אמר במשטרה אינם נכונים והסביר את הדברים והבית המשפט, או שיקבל אותם או שלא יקבל אותם. אבל לעשות את ההצגה עם הדברים האלה, אני חושב שזה מיותר" (עמ' 1840 לפרוט').

לשאלה, מדוע בחר להתמקד במשטרה בסיפור שאין בו אמת, טען הנאשם, כי נהג כן מתוך פחד, מצוקה ומבוכה. בלשונו:

"לא ידעתי מה קורה אתי. אני הייתי במצב קשה מאוד. אני ראיתי שכל העולם מתמוטט עליי. אני לא מציע לך להיות יום אחד שר אוצר ויום שני לעמוד לפני חקירות כאלה...זה מצב קשה מאוד. עם עיתונות ששוחטת אותך כל יום... כשאני מגיע למשטרה אני מעריך שהולכים להפיל עליי את כל המעילה שאני חשפתי אותה...אני הערכתי שאני הולך להיחקר על כל נושא המעילה ושהולכים להפיל את הכל על ראשי, זה מה שהערכתי" (עמ' 1844 לפרוט').

עמדת הנאשם בבית המשפט; גירסת הפנסיה

הפתיח מפי הסניגור

39. עם עלות הנאשם אל הדוכן, כעד הגנה מס. 1, ביקשו הוא וסניגורו לאפשר להם לומר כמה מילות הקדמה, טרם העדות, והדבר ניתן להם.

בדבריו, התיחס עו"ד וינרוט, תחילה, אל פרשת התשלומים החודשיים, בהכריזו כי פרשה זו היא לב ליבה של המחלוקת.

בשונה מגירסתו של הירשזון במשטרה, טען הסניגור הפעם, כי התשלומים החודשיים אכן נשלחו לביתו של הנאשם במזומנים שהושמו במעטפות סגורות, אלא, שכספים אלה הגיעו לו כדין על חשבון פנסיה שלא מימש. בלשונו:

"אותם תשלומים שמר הירשזון נטל אותם מידי חודש בחודשו, ונרשמו כפי שהם נרשמו, כאשר התביעה מייחסת בנטילת התשלומים הללו, עבירה של גניבה... הסיבה שהוא עשה את זה הייתה, משום שזכויות הפרישה של הירשזון זה היה דבר לא סגור. הירשזון הודיע ואמר, שהזכויות, זכויות הפרישה שלו לא מוצו. זכויות הפרישה שלו היו צריכים להסתכם בעתיד ..." (עמ' 1745-1746 לפרוט').

הנטילה, כך עו"ד וינרוט, היתה כדין; הדרך היתה פסולה.

לשון אחר, העובדה שכספים הגיעו למר הירשזון, לשיטתו, במסגרת זכאותו לפנסיה שלא מומשה, משמעה אליבא דסניגור, שהכספים היו בפועל, כספיו שלו. בענין זה טען, "יש אריטמטיקה שמדברת בעד עצמה, ואריטמטיקה יש לה תכונה שהיא דטרמינסטית" (עמ' 1745 לפרוט').

אריטמטיקה זו אומרת בעניננו, אליבא דעו"ד וינרוט, שאם עבד הנאשם בהסתדרות למעלה משלושים שנה, הרי, שעם הגיעו לגיל חמישים וחמש, כפי שהיה בשנת 1996, זכאי היה בעקבות פרישה שנכפתה עליו, לפיצוים שהצטברו לכדי מיליוני שקלים, בהסבירו, "היה אסור לו לקבל שכר, זה הכל. והחוק קובע, שאם אדם מקבל שכר זאת עבירה אתית. החוק קובע במפורש זו עבירה אתית ולא עבירה פלילית" (עמ' 1745 לפרוט').

ומה על סכום הפיצוים שכבר קיבל מן ההסתדרות בשנת 1996, על סך של כ-610,000 ₪?

פיצוים אלה של מאה אחוז, כך עו"ד וינרוט, שניתנו לנאשם עקב הזכויות שצבר במשך שנות עבודתו בהע"ל, לא מיצו עם זאת את מלוא זכויותיו בתאגיד. אלה, שהיו עדיין בנות מימוש, כך הסניגור, עמדו ברקע החלטתו של הירשזון לקחת לעצמו על חשבונן בשנת 2000 קרי, ארבע שנים לאחר קבלת הפיצויים, אותם תשלומים חודשיים ששוגרו אליו במעטפות לבקשתו מדי חודש בחודשו.

לדברי הסניגור המלומד, אילו דרש הירשזון מלכתחילה את המגיע לו, היה מקבל "פנסיה שנותנת לו כ- 200,000 שקל בשנה", כשחישוב הסכום לשלושים שנה או יותר, אינו צריך פירוט.

הסניגור הבטיחני נאמנה, כי טיעון זה של ההגנה יוכח על ידו בהמשך, מפיו של האקטואר שאותו החליט לזמן לעדות בנושא הפנסיה. ה"מומחה לפנסיות", כך עו"ד וינרוט, יפרוש בפני בית המשפט "את כל הפנורמה בשוק, מהמגזר ההסתדרותי ומהמגזר של עובדי המדינה ומהחברות הממשלתיות", תוך שיבהיר לבית המשפט, כי אנשים במעמדו של הירשזון, זוכים ככלל לפיצויי פיטורין מוגדלים, לצד הפנסיה המגיעה להם ככלל, ולצד ההטבות האחרות שאמורות להתווסף על אלה. בלשונו:

"הפנסיה של הירשזון, מבחינת זרם התקבולים, אם מסתכלים על תוחלת חיים אקטוארית, זה משהו כמו 4.7 מיליון שקל, בהיוון לפי 3.5 אחוז, זה 3.5 מיליון שקלים" (עמ' 1747 לפרוט').

וכלום יעלה על הדעת, היקשה, שהירשזון ויתר על כל זכויותיו אלה, והסתפק בפיצוי של 100% בלבד?

היעלה על הדעת, כך כלשונו, שהוא "מוותר על כל זכויות סוציאליות? לא מקבל הודעה מוקדמת, לא מקבל הסתגלות, לא מקבל דבר וחצי דבר?"

לשאלת בית המשפט, מדוע בכל זאת, לא נטל הירשזון את שהגיע לו כדין אליבא דידו, באותו מעמד בו קיבל את מאה אחוזי הפיצוים, השיב מר וינרוט:

"הסיבה שהוא עשה את זה הייתה, משום שזכויות הפרישה של הירשזון זה היה דבר לא סגור. הירשזון הודיע ואמר, שהזכויות, זכויות הפרישה שלו לא מוצו. זכויות הפרישה שלו היו צריכים להסתכם בעתיד. ולמד בעתיד? משום שהירשזון לא ידע כמה זמן תימשך חברותו בכנסת. הוא היה חבר בספסלים האחוריים של הליכוד... הוא רצה לשמור לעצמו את האופציה לחזור להסתדרות. הוא לא ידע מתי הוא יחזור, איך הוא יחזור, באיזה תנאים הוא יחזור" (עמ' 1746 לפרוט').

הירשזון החליט, כך הסניגור המלומד, להמשיך לכהן כיו"ר ההסתדרות, בלי שכר, וכך, "עד לשלב שגורלו הפוליטי יוכרע לכאן או לכאן" (עמ' 1747 לפרוט').

זו, כך הסניגור, היתה החלטתו של הירשזון; ומה היתה החלטתם של מי שאמורים היו לאשר לו מימוש החלטתו זו? - בענין זה לא נאמר דבר.

וכיצד כך כאשר לא בעסק פרטי עניננו, שבו קובע הבעלים לעצמו תנאי עבודה ותנאי פרישה כאוות נפשו?

מכל מקום, לשאלה, מדוע לא ישב הירשזון עם האחראים בהסתדרות על מנת להסדיר עימם את תנאי פרישתו, כמו כל עובד העומד בפני פרישה, השיב מר וינרוט: "גברתי, את הלמה הוא יסביר. אני רק אומר לגברתי..."; ולא יסף.

השאלה, מדוע לא סוכמו תנאי הפרישה להם טען הירשזון חזור וטעון בבית המשפט, בדרך המקובלת בהע"ל, נותרה איפוא תלויה בשלב זה בחלל האולם, לצד השאלה הנוספת, בענין התיעוד והמיסמוך של הליך הפרישה שלו מן ההסתדרות, שאין לדעת עד היום מתי התרחש בפועל וכיצד הסתיים בסופו.

הפתיח מפי הנאשם

40. הנאשם, כפי שהודיע הסניגור בסיפת דבריו, אמור היה להסביר את "הלמה" שמאחורי התשלומים החודשיים. חוששתני שהתחיבותו זו לא מולאה, לא בדברים שהביא בהקדמתו לעדות, ולא במסגרת העדות עצמה.

בפתח דבריו, טען הנאשם שהמעמד קשה עליו, ואין תימה. בלשונו:

"זה קשה לי לכן אני קצת. אני המעמד הזה פה על דוכן הנאשמים הוא קשה לי מאד. לרדת מתיק שר האוצר ולהגיע, לעמוד על דוכן הנאשמים זה לא יום קל בחיי" (עמ' 1750 לפרוט').

עם זאת, שב והכריז כי הוא מיצר מאד על הדרך בה החליט לממש את זכויותיו האמורות, הגם שלשיטתו היה זכאי להם. בלשונו:

"... מקובל עלי, שכל אגורה שקיבלתי מגיעה לי, אבל הדרך, הדרך היא קלוקלת. אני לא יכול להסביר את הדרך הזאת. איך אני אומר לך, זה עיוורון, זה כהות חושים. אני לא יודע איך להסביר את זה. אני אומר לך, בכל הכנות שבלב... אני בוש ונכלם בדרך שקיבלתי את הכסף..." (עמ' 1750 לפרוט').

בהמשך דבריו, עמד הנאשם על כל מפעלותיו הציבוריים, בכלל, וההתנדבותיים בפרט, כולל, פעילותו המוקדמת בתנועת הנוער הלאומי, ופעילותו המאוחרת יותר, בעמותת מצעד החיים שהקים וניהל. בתוך כך, שב והודיע, כי מעולם לא נטל, מן הקופה הציבורית, כספים שלא הגיעו לו כדין, ובלשונו:

"אני אנסה להוכיח שכל אגורה שהגיעה לי הגיעה לי בזכות ולא בחסד והייתי זכאי לקבל אותה, אבל לא בצורה הזאת ולא בדרך הזאת שעליה אני מתייסר. אני אנסה היום, אני אנסה להוכיח אותה. אני אנסה להביא את הדברים, שבאמת אני אצא מפה בלב שלם, שאמרתי את האמת כולה בבית המשפט..." (עמ' 1751 לפרוט').

העדות לגופה

41. לאחר דברי ההקדמה כתמציתם לעיל, סיפר הנאשם על דרכו אל ההסתדרות ועל שלבי השתלבותו ההדרגתית בה, עד שהגיע לשיא, קרי, כהונתו כיו"ר ההסתדרות שבה החזיק מספר שנים.

לא כאן המקום להביא את כל סיפור הפעילות האינטנסיבית שפרשׂ מר הירשזון בפנַי בעומדו על דוכן העדים, כולל, פעילותו בתנועת הנוער הלאומי, בעמותת מצעד החיים שהקים, ובהסתדרות עצמה (ראו, על כל אלה, בעמ' 1752-1758 לפרוט').

כל אלה, יש לומר, אין ביניהם ובין מעשיו של הנאשם, נשוא הדיון דנא, כל מאומה.

לגופו של ענין, הודיע הנאשם, כי מעורבותו בהע"ל בתקופה הרלונטית היתה מצומצמת מאד, כאשר עיקר עניינו היה כאמור, במאקרו, ולא במיקרו. לכן, לא ידע לדבריו, כלל, על שהתרחש בכספי התאגידים שאותם ניהל.

את האחריות למצב התוהו ובוהו ששרר בהנהלת החשבונות של הע"ל באותם ימים, הטיל הנאשם על עובדיה, ידידו ואיש סודו משכבר הימים, ששימש כיו"ר נילי וכגזבר הע"ל באותה עת.

עובד בכיר זה שכבר הורשע ונדון על מעשיו, עשה לדברי הנאשם, בכספי שני התאגידים, כאוות נפשו, תוך מידורו הוא מן הכספים בתאגיד. בלשונו:

"כבר בתקופה הזאת עובדיה מסתיר ממני דברים, משקר אותי ואומר עוד לאנשים אחרים, גם כן לעזור בשקר ובהעלמה. פשוט לא ידעתי. זאת הייתה הפתעה בשבילי רק ששמעתי את זה, שראיתי את זה" (עמ' 1761 לפרוט').

לשאלת עו"ד וינרוט, מה יאמר על דברים שהביא בונר בפנינו, בקשר לשיחה שהיתה לו עם עובדיה אשר ביקשו להכין דו"ח שקרי על המצב הפיננסי של נילי, על מנת למוסרו לידי היו"ר (עמ' 1517 לפרוט) הודיע הירשזון כי לא ידע על כך כלל. הדו"ח שקיבל, כך טען, "נראה דו"ח נורמאלי ורגיל של פעילות במעונות היום" (עמ' 1760 לפרוט').

הוא מצידו, הקפיד לדבריו, תמיד, שלא להכניס את העמותות לחובות, ולשמור על "תקציב מאוזן", אלא, שעובדיה לא גילה אזנו לגבי המתרחש.

רק כאשר נודע לו יום אחד, כי מצבה של נילי עגום מאד, זימן אליו את עובדיה לשיחה:

"קראנו לו ואמרנו לו עובדיה, זה לא יכול להימשך עוד. נילי לוקחת יותר מידי כסף מההסתדרות ואנחנו לא יכולים להמשיך את זה. אנחנו רוצים לקבל פירוט מלא, תסביר לנו למה ההוצאות כל כך גדולות" (עמ' 1762-1763 לפרוט').

הדבר היה לפי עדותו בסביבות נובמבר 2003, בעיצומה של פרשת התשלומים החודשיים.

42. השיטה של השלכת אחריות על כתפיו של עובדיה, או אחרים, עברה כחוט השני לאורך עדותו של הנאשם. כמו באגב, הזכיר גם זאת, כי עוד בתחילת הדרך פנה אליו עובדיה, וביקש שימסור את קרן הפנסיה של הע"ל לניהולו של אחיו, ציון כהן, שהיה לדבריו עובד "יוצא מהכלל". אף שלא הסכים לכך בשל חוסר ניסיונו של ציון בתחום, מונה זה בהמשך, כיו"ר הקרן, ואף מילא תפקידו בהצלחה, לפי דבריו.

קֶרע ממשי ראשון התגלע לדברי הנאשם, בינו ובין עובדיה, בשנת 1995 כאשר מינה את רוסו למנכ"ל ההסתדרות, למורת רוחו של עובדיה. בפועל, טען, נדרש מאז לגשר בין המנכ"ל והגיזבר, שלא הסתדרו ביניהם. כלשונו:

"גברתי יודעת, כשמנהלים מערכות, אז אתה צריך לשמור תמיד על איזונים. כל אדם, שיהיה גם המוכשר ביותר, לכל אדם יש את האגו שלו, יש את הדברים שלו. כשאתה רוצה לנהל מערכת, אתה צריך לשמור על הרבה מאד איזונים ולראות כיצד המערכת מתפעלת ומתקדמת ולא מתפוצצת כל יום. ושניהם היו אנשים לא קלים" (עמ' 1764 לפרוט').

בהמשך, אילץ את עובדיה, לדבריו, לקבל את רוסו כחבר וכמשתתף קבוע בוועדת הכספים. שהרי, כך טען: "צריך לזכור, הם שניהם היו אנשי אמון מאד מאד קרובים אלי" (עמ' 1765 לפרוט').

ודוק, דומה כי די בתיאור דברים זה, מפי הנאשם, על מנת להבין כי שליטתו בתאגיד היתה אפקטיבית ביותר, כולל, מינוי בעלי המשרות בתאגידים ופיקוח על תיפקודם.

כל זאת, מיותר להדגיש, בניגוד לתמונה שניסה הוא עצמו לצייר בפני, לאורך עדותו, שעוד תידון בהמשך.

43. בין כך ובין כך, לדברי הנאשם הגיע סיפור המעילה של עובדיה לסיומו, כאשר זה התקשר אליו יום אחד וביקש לראותו "באופן דחוף בהול". כאשר נפגשו, הודיעו עובדיה, כשהוא בסערת רוחות, כי מעל באמונו, וכי נטל כספים מקופתה של נילי, "למטרות של קזינו, הימורים. לא היה ברור" (עמ' 1765 לפרוט').

אף שעובדיה ביקש שיתן לו זמן להסדיר את הענין, סירב הנאשם לשמוע לו, לדבריו. בהמשך, דאג להביא לפיטוריו של עובדיה מהע"ל באמצעות המנכ"ל, לאחר שמידר עצמו, לדבריו, מטיפול במי שהיה ידידו הקרוב עד אז.

לשאלת בית המשפט, האם לא ראה לפנות למשטרה בעקבות הגילוי על המעילה של עובדיה ועל גניבות הכספים בהסתדרות, הסביר:

"אני לא חשבתי שאני צריך לפנות למשטרה עד אותו רגע שיסיימו ויגידו בדיוק מה קורה שם. אם אתה פונה למשטרה, יש לך תמונה מדויקת" (עמ' 1772 לפרוט').

כך, לדברי הנאשם, התנהלו הדברים בהסתדרות, עד שנכנס מבקר המדינה לתמונה, ועד שהחלה גם המשטרה לטפל במתרחש.

44. מכאן, עבר הנאשם לדבר על האישומים שיוחסו לו, ובעיקר, על נושא התשלומים החודשיים ומעטפות הכסף, תוך שהוא שב ומודיע כי חזר בו מכל שאמר במשטרה בנושא זה. מעתה, לא עוד הכחשה טוטאלית של נטילת כספים מהע"ל על ידו, אלא הודיה מלאה בנטילה עצמה, לצד הכחשת הפן הפלילי שיוחס לו בהקשר לנטילה. שהרי, כך הסביר, הנטילה באה לממש זכויות לפנסיה שצבר לעצמו בשנות עבודתו הרבות בהסתדרות, ואשר לא הגיעו לכלל מימוש. זכויות אלה, כך טען, הן שיצרו את הבסיס הלגיטימי לשיגור התשלומים החודשיים לביתו במעטפות הכסף.

יוזכר, כי בחקירתו במשטרה לא דיבר הנאשם על נושא הפנסיה והפיצוים כבסיס לנטילת כספים על ידו, שאותה הכחיש כאמור באופן גורף.

בהתיחסו לפיצוים שקיבל מן ההסתדרות בשנת 1996, על סך כ-610,000 ₪, טען בהודעתו ת/7:

"אני לקחתי פיצויים באותו זמן משום שבני היה במצב כספי קשה אז, והעדפתי לקחת את הכסף ולעזור לו בתקופה של משבר. אני לא זוכר את גובה הפיצויים. אני זוכר שזה היה 100% פיצויים... ולא בניתי לי חבילת פיצויים כפי שאפשר לבנות של הרבה יותר אחוזים עם מצנחים כאלה ואחרים" (עמ' 24 להודעה).

לא כך כאמור, בעומדו על הדוכן כאשר ביטל הודעתו זו מכל וכל. לדבריו היום, לא היה בנו, עופר, נתון במשבר באותה עת, והוא לא נטל את כספי הפיצויים על מנת לעזור לו. נהפוך הוא, לדבריו. עופר היה זה שעזר לו בפועל, דרך קבע, על ידי הזרמת כספים לחשבונותיו.

ומדוע נזקק לעזרה מבנו? כלום לא הצליח "להתקיים" ממשכורתו כחבר כנסת? - סָתם הנאשם ולא פירש.

זאת וגם זאת, מדבריו של הנאשם, עולה ברורות כי בעת קבלת הפיצוים היה מודע היטב לעובדת זכאותו לאחד מן השניים, או, פיצוים - או, פנסיה. עולה עוד, כי בחר במודע באופציה של פיצוים "מיד", בהיותו ער לאפשרות שעמדה בפניו, לבנות לעצמו "חבילת פיצויים" עם "מצנחים", אך העדיף לקבל את מאה אחוזי הפיצויים שהגיעו לו באותה עת, על מנת לעזור לעופר.

כך יפה וכך נכון היה לו לעשות, כפי הנראה, אלא שהשאלה היא מדוע אמר דברים הפוכים בחקירתו.

גם בנושא זה של הפיצויים שאותם כרך הנאשם כמתואר במעטפות הכסף שהגיעו לביתו, הסכים כי קמה סתירה מהותית בין דבריו במשטרה ובין דבריו בבית המשפט. בלשונו:

"אני במשטרה ניסיתי להתחמק בכל דרך, גברתי, מלומר שקיבלתי עוד משהו ולכן אמרתי את מה שאמרתי. באתי לבית המשפט הזה ואמרתי, גברתי, אני פה בא לפתוח את הכל. עכשיו אני אומר לך, אני התחמקתי משם מכל מיני תשובות ולכן אמרתי את מה שאמרתי. אבל גם ה- 100% פיצויים, גברתי, זה לא ממצה פיצויים. זה גם לא ממצה פיצויים. זה לא ממצה כלום. ולמרות הכל אמרתי, זה מה שקיבלתי. כי לא רציתי לומר שקיבלתי מזומנים" (עמ' 2080 לפרוט').

ובאחרית דבריו, בנושא זה:

"אני קיבלתי את ה- 20, 25 אלף שקל לחודש על חשבון תנאי הפרישה. היה מסוכם... אני נפלתי לנושא הזה והסכמתי לקבל את הכסף במזומן כל חודש. זאת הרי הבעיה. אם זה לא היה אז לא היה כלום. הרי זאת הבעיה" (עמ' 2119-2120 לפרוט').

ושוב, מי שגררוֹ לדבריו, לדרך חתחתים זו, היה בן צור:

"... מאחר ואני ידעתי שלא מיציתי את תנאי הפרישה ועבדתי שם ויכול להיות שהייתה לי כוונה לחזור לעבוד שם, ב-2000 או בערך בסוף 1999, כשישבתי עם מר בן צור ודסקסנו בנושא הזה, ההצעה הייתה קח כל חודש תשלום כדי שתוכל ליהנות מהכספים שמגיע לך" (עמ' 2061 לפרוט').

והוא, כך מסתבר, התפתה.

45. בנקודה זו, כי אין להבין, מה מנע מן הנאשם, לשיטתו, לבצע את ההתחשבנות הפשוטה על יתרות הפנסיה להן טען, במקום ההסדר הכספי הנסתר שקשר עם בן צור לבדו, לאחר שהגיע למסקנה לדבריו, כי זכויות אלה עדיין עומדות לו. והרי, ככל שמדובר היה בזכויות פנסיה, לא היתה מבחינתו כל מניעה לממשן, גם לאחר כניסת חוק חסינות חברי כנסת לתוקפו, והדברים ברורים.

מכל מקום, לשאלה, את מי יידע בענין ההסדר שעליו סיכם עם בן צור, כנטען על ידו, הסביר כי דיבר על כך גם עם עובדיה; הא ותו לא.

בהמשך דבריו, טען, כי בנסיבות שנוצרו לא קיבל כל שכר מן ההסתדרות בתקופת השנים 1996-2000, הגם שהמשיך בעבודתו כמקודם, וזאת ממספר סיבות. האחת, שלא ידע כמה זמן ישאר בכנסת; והשניה, שחש מחויבות לקדם את ההסתדרות שבראשה עמד. מכל מקום, לקראת סוף שנת 1999, החליט לדבריו לעזוב את ההסתדרות סופית, ולהתמקד מעתה בפעילותו בכנסת. לכן, פנה שוב אל בן צור וביקשו לחשב לו את זכויותיו לפנסיה מחדש. בלשונו:

"... אתה החשב, קיבלו אותי בבקשה את כל הסדרי הפנסיה שמגיעים לי, את כל הסדרי הפרישה שמגיעים לי. נדמה לי, את מה שאתה חושב תבדוק, תבדוק את כל מה שאתה רוצה, כל מה שצריך ואני רוצה לגבש החלטה בנושא הזה ולהביא את זה להסתדרות ולהתנתק" (עמ' 1782 לפרוט').

רק בשלב זה, מסתבר, הגיע להכרה לפי דבריו, שמן הדין הוא "להביא את זה להסתדרות". לדבריו, מששמע על כך בן צור, נדהם:

"... גדעון אמר לי תשמע, אתה מטורף. מה, השתגעת? מה אתה הולך לעשות, אני לא מבין אותך. אתה הולך לוותר על דבר שהוא וודאי, שיש לך אותו, שהגעת אחרי כל כך הרבה שנים, ואתה עומד בראש המוסד הזה. אתה הולך לוותר עליו על דבר שהוא פוליטי כזה..." (עמ' 1782 לפרוט').

בתשובה, הסביר למר בן צור, לדבריו, כי החליט להתקדם דווקא בפוליטיקה, ועוד הסביר לו, כי "שוכב" בהסתדרות כסף שלו, שמיועד לפנסיה ולא מומש:

"... שוכב כסף פה בהסתדרות, כסף שלי, שאני לא יכול לגעת בו, אני לא יכול לעשות שום דבר, אני בא ועובד פה ולא מקבל משכורת, והכסף שלי שוכב אצלכם ולא אצלי. אם אני הייתי ב- 1996, נניח בא ואומר אני מסיים את עבודתי, תודה רבה שלום, הייתי מוסיף אצלי חמישה, כל ההטבות, הייתה לי חבילה..." (עמ' 1783 לפרוט').

46. דבריו הנ"ל של הנאשם מפתיעים. קשה להבין איך פתאום הפכו כספים "ששוכבים אצלכם" לכספיו שלו, ומיהו שקבע זכאותו, ולו, לאגורה אחת מכספים אלה?

מכל מקום, הנאשם לדבריו, ביקש מבן צור בשלב זה, חישוב זכויותיו שלא מוצו. שהרי, כך הסביר, עד לפרסום חוק חסינות חברי כנסת, נהנה משתי משכורות במקביל. אחת מן הכנסת והשניה מן ההסתדרות. בא החוק ואילצו לוותר על משכורת אחת "ואני עובד וממשיך ונבחרתי עוד פעם לכנסת, זה כבר לא מצב כמו ב- 96 שלא ידעתי דברים. די".

על רקע זה, המשיך והסביר, סיכם עם בן צור על התשלומים שהחלו להישלח לביתו במעטפות סגורות, אחת לחודש, על חשבון הפנסיה שעדיין לא נדונה, לא חושבה ולא סוכמה. כך, לאורך ארבע שנות התקופה הנדונה.

הקושי הלוגי בגירסת הפנסיה

47. האם מתישבת גירסת הפנסיה שהביא הנאשם בדבריו לעיל, עם נהלים מקובלים במשק, או, עם נהליה של ההסתדרות, או, למיצער, עם ההיגיון האלמנטרי? – חוששתני כי התשובה לדילמה זו, היא בהכרח בשלילה.

כבר הוזכר, כי שניים הם בפועל הקשיים המהותיים שניצבו מלכתחילה כנגד גירסתו זו של הנאשם. האחד, שעליו דובר לעיל, בענין כבישת גירסתו; השני, היות גירסתו בלתי מתיישבת עם נהלי הפרישה בהע"ל ובכלל. חוסר ההגיון בולט במיוחד מתוך נסיונו של הנאשם לקשור את נושא הפנסיה שלא מומשה, עם נושא התשלומים החודשיים ומעטפות הכסף שבאו לפי גירסתו זו על חשבון הפנסיה שתחושב לו בעתיד.

ומדוע לא חושבה? מהו שמנע ממנו להורות על חישובה בתוך זמן סביר?

גם הכאתו על חטא של הנאשם בפני, על צורת הנטילה שהיתה קלוקלת כלשונו, אין בה כדי להמעיט מן התמיהה שעלתה לנוכח התנהלותו המתוארת בנושא הנדון.

ממילא, לא הדרך של קבלת הכספים היא העומדת לדיון, כשהיא לעצמה, אלא, השאלה מדוע בחר בה הנאשם לפי דבריו, כדרך למימוש זכויותיו. והרי, אך מובן מאליו הוא בנסיבות הענין, כי הפגם הצורני או האסתטי המעוגן בדרך הנטילה, חייב להשליך על המהות. כך הנאשם בהתיחסו אל צורת הנטילה:

"...הרגע הזה שאני נפלתי, נפלתי והסכמתי לקבל כסף במזומן, ברגע הזה, וניסיתי, ניסיתי שזה לא יגיע בצורה מעוותת לוועדת האתיקה של הכנסת. באותו רגע אני עשיתי את הדבר, אתה יודע מה, את העיוורון, את, את הטמטום, אני לא יודע איך שתקרא לזה, הכי גדול בחיי.

עכשיו, ואני, ואתה יודע מה, במקרה הזה אני גם לא אומר לך שגדעון בן צור אמר לי שזה בין כה על, על, כמקדמה על חש, אני אומר לך, ברגע שאני קיבלתי את ההחלטה הזאת שאני מקבל כסף במזומן, זאת החלטה שאני מצטער עליה כל ימי חיי ..." (עמ' 1912 לפרוט').

ודוק, נראה, כי טענת הנאשם, לפיה, לא סימן הפיצוי הכספי האמור את קו ההפרדה הסופי בין עבודתו בהע"ל ובין פרישתו ממנה, מעוררת היא לעצמה, שאלה בדבר מהותו של הסכום שנטל כפיצוי פרישה, וביסוסו החוקי. שאם לא פרש, הפיצוים מניין לו? – ואם פרש, כיצד יכול היה לקבל תשלומים על חשבון הפנסיה שעליה ויתר, במפורש או מכללא, עם קבלת הפיצויים?

48. לדברי הירשזון, בהתיחסו לדילמות הנ"ל, פנה גם פנה אל אנשי הכספים בהע"ל, כאשר החליט לקבל גם פיצויים וגם פנסיה, וביקש התחשבנות. הם, ובראשם בן-צור, דחו לדבריו את ההתחשבנות. בן צור הציע לו במקום זאת, לקחת "מיקדמות על החשבון". בלשונו:

"בא עכשיו ואומר לי גדעון, אומר לי, שמע, אני אגיד לך, כל הדבר הזה הוא עקום... אני אומר לך אברהם, בוא, קח ממני כל חודש, על חשבון תנאי הפרישה שמגיעים לך, תיקח ממני סכום מסוים שאנחנו נקבע אותו, ובסכום הזה תוכל בינתיים להתקיים. בסופו של דבר נעשה חשבון, מה שמגיע לך מגיע לך. אם מגיע לך יותר נתקזז בעניין הזה ונעשה חשבון סופי. לא קורה שום דבר. יהיה לך אפשרות קיום? בסדר. יהיה לך אפשרות לעבוד ולומר שאתה מרוויח, שיש לך כסף, יופי. בסוף נתקזז בעניין הזה, מה זה משנה" (עמ' 1784-1785 לפרוט').

קטע קצר זה של העדות שוב מעורר תהיות. כך, השאלה מנין לו לגדעון בן צור הסמכות להחליט על הוצאת כספים מקופת ההסתדרות לצורך תשלומים כאלה ואחרים שעליהם לא החליט שום פורום רשמי בתאגיד?

וכיצד הסכים, הוא, היו"ר, אילו נכונה גירסתו, לקבל המלצתו של מי שעבד תחתיו, ליטול באמצעותו כספים מן הקופה, מבלי ביסוס זכותו החוקית תחילה, לעשות כן?

תמוהה במיוחד בהקשר זה, היא האמירה שייחס הנאשם לבן צור - "בוא, קח ממני כל חודש" - היעלה על הדעת? האם התפישה היא של זהות מוחלטת בין הגזבר ובין התאגיד שבו הוא מועסק, וקופתו, היא שהדריכה אותו בהתנהלותו בתאגיד?

נראה, כי לא בכדי, מצא הסניגור המלומד לזנוח גירסה תמוהה זו בשלב הסיכומים, ולהביא תחתיה גירסה חדשה, שפנתה לאפיק שונה ואחר.

הגירסה השלישית, ה"מעין משכורת", כניסוחה בסיכומי ההגנה

49. כבר הוזכר לעיל, כי הגירסה השלישית של הנאשם שסביבה נסובו סיכומי ההגנה, לא שימשה מוקד התייחסות של הנאשם עצמו במסגרת פרשת ההגנה.

עם זאת, הוצבה הגירסה הזו במרכז סיכומי ההגנה, לאחר שהודיע סניגורו המלומד של הנאשם, עו"ד וינרוט, בסיכומיו בעל פה, כי למעשה צומצמה מאד המחלוקת בין הנאשם לתביעה. שהרי, כך טען, גם התובע וגם הנאשם הסכימו כי התשלומים החודשיים היוו אכן "מעין משכורת" שקיבל הנאשם על עבודתו בהע"ל ללא שכר, לאחר פרישתו ממנה בשנת 1996.

פשיטא, הפרישה, כך יוצא, לא היתה פרישה, כשם שהפיצוי לא היה פיצוי, והעבודה בהתנדבות, לא היתה עבודה בהתנדבות.

מכל מקום, לפי תיזת ההגנה בניסוחה החדש, חלה התקרבות גדולה ומרשימה בין עמדות הצדדים, שהתייחסו שניהם אל התשלומים החודשיים כאל "מעין משכורת", כאשר כל פעולות ההסחה שבהן נקט הנאשם, כיוונו על פי תיזה זו, כנגד ועדת האתיקה של הכנסת, היא לבדה.

בנסיבות אלה, הודיע הסניגור, יתכן שעבר הנאשם עבירות אתיות של הפרת חוק חסינות חברי כנסת, ואולי הפרת אמונים, אך בודאי לא ביצע עבירת גניבה בהקשר לתשלומים החודשיים האלה, אותם קיבל ביושר עבור עבודתו המסורה בהע"ל.

כך, עו"ד וינרוט בסיכומיו בעל פה:

"שהרי הירשזון עבד. לאדם עובד מגיע כסף. הסיבה היחידה שהירשזון לא קיבל את המשכורת הייתה האיסור בחוק. אלמלא היה איסור אתי בחוק לא הייתה שום סיבה שהירשזון ייקח את המשכורת. עכשיו, גברתי, נניח לרגע שאני מאמץ את התזה הזאת לחלוטין, אני מקבל אותה. אני מקבל אותה ואני מוכן לצורך הדיון כאן ועכשיו לקבל אותה. מה המשמעות... מה שקורה זה דבר פשוט. הכנסת לא אוסרת על אדם להמשיך לעבוד. היא אוסרת עליו לקבל משכורת. האיסור שלה הוא אתי... אנחנו לא מתגוננים מפני חוק החסינות. אנחנו לא מתגוננים בפני עבירה אפשרית של הפרת אמונים. אנחנו לא מדברים על רישומים כאלה ואחרים, אנחנו מדברים על עבירת הגניבה. וגברתי, אם זאת התזה, נשכח לרגע מהפנסיה, אם זאת התזה, האדם עבד. הסיבה שהוא לא קיבל משכורת היא הכנסת, אזי לא יכולה לקום עבירה של גניבה" (עמ' 2688-2689 לפרוט').

וכך בהמשך:

"התזה שלי שאם בן אדם עובד ומקבל כסף והאיסור היחיד שמוטל עליו לקבל את הכסף זה איסור אתי של הכנסת, במישור שבינו לבין החברה, החברה לא נפגעה במישור הכלכלי, אין עבירה של גניבה" (עמ' 2694 לפרוט').

הווה אומר, ענין לנו, אליבא דסניגור, בכספים שנטל הנאשם כדין, מדי חודש בחודשו מקופת ההסתדרות שבראשה עמד, כתגמול על עבודתו, בסכומים שנעו בין 25,000 – 30,000 ₪ לחודש; נקיים ללא מס. כספים אלה היו, כך לשיטתו, כספים "שלו" הם, שאותם נטל מכח תביעת זכות בתום לב. הם הגיעו לו, לשיטתו של הסניגור, מכח עבודתו ללא שכר, ומשלא יכול היה לקבלם באופן גלוי עקב חוק חסינות חברי כנסת, נאלץ היה לקבלם בהסתר, במעטפות במזומנים שנשלחו לביתו.

אין צריך לומר, שהתשלומים האמורים לא באו עם תלושי שכר, ואין צריך לומר שלא נרשמו בספרי התאגיד. אלא שגם לגבי מחדל זה היה בפי הנאשם הסבר פשוט, הוא, שלא ניתן היה לתעדם, ולא ניתן היה להוציא תלושי שכר כנגדם, מחשש שיתגלו ויובאו לידיעת ועדת האתיקה של הכנסת, ומי יודע לאן עוד יובילוהו.

התנהלות זו של הנאשם בהסתרת הכספים שנטל מקופת התאגיד, כך הסכימו הירשזון וסניגוריו, איננה התנהלות יפה. היא אולי "קלוקלת ועקומה" כדבריהם, ואין בה מתום, אלא, שעל אף כל אלה, כך עו"ד וינרוט, אין בה כדי לגבש עבירת גניבה, וממילא, דין הוא שהנאשם יזוכה מעבירה זו לחלוטין.

כל שביקש איפוא עו"ד וינרוט בסיכומיו, כך הסביר, היה לחלץ את מרשו מעבירת הגניבה, והנה נמצאה לו הדרך.

ומה אעשה כאשר אל מול המיבנה הלוגי, היצירתי הזה של ההגנה, התייצבה גירסתו הקודמת של הנאשם עצמו, והתייצבו גם עדויותיהם של העדים האחרים מהע"ל, שגרסו אחרת?

שאלה זו תידון בהרחבה בהמשך, על רקע העדויות הרלוונטיות, שתיבחינה להלן.

עדי התביעה על התשלומים החודשיים

כללי

50. אומר תחילה, כי אינני רואה להביא עדויותיהם של כל העדים שהעידו בפני מטעם התביעה, שכן, מצאתי שבחלקן אין בהן כדי לשנות את תמונת הראיות הכללית, ובחלקו אין בהן לתרום להבהרתה. המדובר הוא בכעשרים עדים. בהם, אנשי ועדת הביקורת בהע"ל ובנילי, רואי חשבון ואנשי הכספים בתאגידים, אנשי שכר ובעלי תפקידים מיוחדים, שלא התיחסו ישירות לחלקו של הנאשם בכספי הגניבה אלא מסרו עדות כללית על שהתרחש בהע"ל מבלי השלכות לעניננו.

דבריהם של אלה יידונו איפוא, אם בכלל, אך ורק בהקשרם לנושאים שעמדו בלב הדיון, וככל שהיה בהם כדי לתרום לבירורם.

להלן, תובאנה העדויות המרכזיות שעליהן נבנתה עמדת התביעה, ושכנגדן יצא הנאשם בפרשת הגנתו.

עדת התביעה, רונית גרטי, על התשלומים החודשיים

51. הראשונה מבין עדי התביעה שהתיחסה בדבריה אל סיפור פריטת השיקים, ואל הקשר בין כספי הפריטה ובין התשלומים החודשיים שבוצעו למר הירשזון, היא, הגב' גרטי. מעורבותה הישירה של עדה זו בפרשה, החלה כמוזכר לעיל, כאשר החליפה את בן צור במחלתו בשנת 2002, והמשיכה לאחר מכן כאשר נכנסה לנעליו עת נאלץ להפסיק עבודתו סופית, בספטמבר 2004, בשל מצב בריאותו.

הגב' גרטי, יש להזכיר, הועמדה לדין בפרשה זו, בתיק הקשור, וזומנה לעדות לאחר שהורשעה במיוחס לה, ונדונה, במסגרת הסדר הטיעון שקשרה עם התביעה לשישה חודשי עבודות שירות (ת/212ב' ו-212ג').

בסוף שנת 2002, כך סיפרה, חלה בן צור, ששימש כמנהל הכספים בהסתדרות, והיא קיבלה על עצמה למלא מקומו. מיד עם תחילת עבודתה כמנהלת חשבונות של הע"ל, הבחינה לדבריה, "שיוצאים איזשהם שיקים מבנק דיסקונט, שיקים שלא אני רשמתי וכמובן לא גדעון כי הוא לא היה ולא ידעתי עבור מה הם" (עמ' 24 לפרוט').

השיקים נעו לשיטתה, בין סכומים של 25,000 ל-30,000 שקל" כל אחד. בהמשך, הבחינה לדבריה, בהפקדת השיקים "דרך תדפיסי הבנק" שנחשפו בפניה, גם הם, עם כניסתה לתפקיד (ראו, עמ' 24-25 לפרוט').

על רקע האמור, כך המשיכה, פנתה אל עובדיה וביקשה לדעת מה הם השיקים האמורים. עובדיה, "ככה נפנף עם היד" כלשונה, ואמר לה, "תעזבי, כשגדעון יחזור הוא יגיד לך מה זה".

לדברי העדה, חשה מבוכה לנוכח התמונה שנצטיירה לנגד עיניה. בלשונה:

"...כי גם אני לא רשמתי אותם, לא ראיתי את הפנקס שיקים, לא ראיתי ספחים וצריך להזרים את זה להנהלת חשבונות, צריך לדעת עבור מה זה..." (עמ' 25 לפרוט').

משלא קיבלה הסברים מעובדיה על תהיותיה, החליטה לפנות בצר לה, אל היו"ר, מר הירשזון בכבודו ובעצמו.

לדבריה, קיבל אותה מר הירשזון ללשכתו, וכשסיפרה לו על שראתה, הודה לה וביקשה להמשיך ולעדכנו. בהמשך, נפגשה עימו לדבריה, עוד פעם או פעמיים, ובזה נסתיימו קשריה עימו (עמ' 25-26 לפרוט').

מכל מקום, כך יוצא מדבריה, היו"ר עודכן במתרחש, אך לא עשה דבר.

הגב' גרטי המשיכה וסיפרה מעל לדוכן, על השיקים שמילאה בפרטים שאותם מסר לה בן צור, עוד בטרם עזב את הע"ל, וכן סיפרה על השיקים שנמשכו לפקודת ארואס ודוד כהן אשר פדו אותם בבנק בשליחותם של בן צור ועובדה. עוד, תיארה ספחי שיקים שראתה ובהם ראשי תיבות של שמות אנשים שונים. בלשונה:

"... או שלא ראיתי בכלל לא שיק ולא ספח, אלא גדעון אמר לי מה לרשום אח"כ, ז"א זה היה באותיות בעיקר, זה לא היה שם מלא...היה א', זה היה כ', משהו מהסגנון הזה" (עמ' 25 לפרוט').

העדה לא ידעה אם הוצאו כנגד השיקים הנ"ל, קבלות מהנהלת החשבונות של הע"ל או ממחלקת מס ארגון. היא, מכל מקום, לא ראתה כאלה לדבריה (עמ' 27-26 לפרוט'). לפי עדותה, היתה בהנהלת החשבונות כרטסת מיוחדת של מס ארגון, שנקראה "הקופה המיוחדת", ובה נרשמו, לפי הנחיותיו של בן צור, שיקים שנשאו שמות של אות אחת בלבד, א', ועוד.

פעילות זו נמשכה לדברי גרטי, לנגד עיניה, משנת 2003 ועד סוף 2004 שבה הפסיק גם עובדיה עבודתו בהסתדרות (עמ' 27 לפרוט').

בהתיחסה אל כספי פריטת השיקים, הסבירה העדה כי אלה שימשו לבן צור למילוי מעטפות המזומנים שנשלחו אל היו"ר. בהמשך, כך הסבירה, היו גם כספים נוספים שיעודם היה מעטפות הכסף, שמקורם היה בכספי החוגים שהגיעו מנילי ומן העמותות הקטנות אשר ניהלו חוגי נוער, בעיקר, כנגד תשלומים שקיבלו מן המשתתפים.

בן צור הוא שקיבל לדבריה, את הכספים במזומן מן העמותות הללו, ביחד עם שיקים להפקדה. במקום להפקיד השיקים, הכניסם ביחד עם המזומנים לכספת, והוציאם רק לצורך הכנסתם למעטפות. היתה זו היא, לפי עדותה, שהכניסה את כספי החוגים למעטפות על פי הנחיותיו של בן צור.

לפי עדותה עוד, נהג בן צור בשעתו, לקרוא לה למשרדו, ושם היה מורה לה לספור כספים שהוציא מן הכספת, ולשימם במעטפות:

"הוא היה מוציא מהכספת את המזומנים...שם על השולחן, מבקש ממני לעזור לו לספור, הוא התקשה בזה כמובן והיה מבקש ממני, משהו כמו 30,000, לא זוכרת, פלוס מינוס, לשים במעטפה" (עמ' 27 לפרוט').

בהמשך הוסיפה, "היה איזשהו דף נייר שהוא התחיל לרשום אותו בסוף 2003", שעליו נתבקשה לרשום כספים שנכנסו ויצאו, לפי הנחיותיו. על הכספים הללו לא דיווח בן צור להנהלת החשבונות, לדבריה, ושום רישום פורמלי לא בוצע לגביהם (עמ' 29-27 לפרוט'). אלה הם, כמסתבר, אותן רשימות שכונו בהמשך, "רשימות גרטי" (ראו, הרשימות ת/213א', ת/213ב'). בין היתר, הסבירה, רשמו בן צור, או היא, ברשימות אלה, את פירוט מאזני החובה והזכות של כל עמותה שהעבירה כספים במזומן להע"ל. בחלקו הראשון של המסמך ת/213א', שנכתב לדבריה על ידי בן-צור, תועדה קבלה של מזומנים בידי ההסתדרות מן העמותות השונות, ובעיקר מנילי. המזומנים הללו, כך שבה והסבירה, הוכנסו למעטפות שאת יעדיהן לא ידעה (עמ' 32 לפרוט').

בהמשך, ביקש התובע לדעת מפי העדה, מה היו האותיות א' ו-ה' שנרשמו על גבי שיקים מסוימים שהציג לה (ראו, השיקים ת/337) אלא שהגב' גרטי לא ידעה להשיב. כך, המסמך ת/213א', שבו נרשם, "1,200 אברהם", שבעניינו פנתה בשאלה אל בן צור שהגיב בעצבנות:

"גדעון לא ממש אומר מה זה, לפעמים ככה כשהוא כבר היה, הרגשתי שהוא ככה, לא הרגשתי אבל ראו עליו שהוא ככה מתעצבן או משהו, אז הוא היה ככה זורק, זה עבור הגדול, עכשיו ההוא הגדול רוצה את הכסף, משהו כזה" (עמ' 43 לפרוט').

52. בהתיחסה אל הדף השני של הרשימה, ת/213ב', שנרשם על ידה, הסבירה הגב' גרטי, שוב, כי עם מינויה כמנהלת מחלקת הכספים בהע"ל במקום בן צור, מצאה שם תוהו ובוהו חשבונאי מוחלט (עמ' 35-34 לפרוט'). בכספת מצאה מזומנים רבים, שלא ידעה להסבירם. משום כך פנתה אל המנכ"ל, יצחק רוסו, על מנת לקבל הנחיות ממנו כיצד לנהוג בכספים אלה. עם פנייתה אל רוסו, צירפה לו לדבריה, את הרשימות ת/213ב', כדי שיראה במה מדובר.

בשיחתה עם המנכ"ל בהמשך, נאמר לה מפיו כי "... דיבר עם אברהם הירשזון ואברהם אמר לו שזה כספים של הפנסיה, שהיה לו הסכם עם גדעון בן צור ועם עובדיה..." (עמ' 34 לפרוט').

בעקבות פנייתה אל המנכ"ל, כך הוסיפה, הופחתו סכומי התשלומים החודשיים להירשזון. בלשונה:

"... לא הייתי נוכחת בשיחה אבל לפי מה שהמנכ"ל אמר לי שהוא דיבר עם אברהם והם החליטו קודם כל לצמצם את הכמות של המזומנים, זה היה מן תהליך כזה של גמילה נקרא לזה...של המזומנים, של הוצאת המזומנים...של אברהם" (עמ' 48 לפרוט').

לדבריה, מדובר היה בהפחתה של "במקום 30,000 שקל בחודש, זה יהיה 5,000 שקל עד שיבררו את העניינים האלה", כפי שאכן היה גם אליבא דנאשם עצמו. בחודשים ינואר-מרץ, הועברו להירשזון, לדבריה, כ-5,000 ₪ כל חודש (עמ' 37-34 לפרוט') וכך עד שהופסקו התשלומים הללו לחלוטין, באפריל 2005.

הפסקת התשלומים באה לדברי גרטי, לאחר שאיתרה מסמכים שעסקו בפיצויים שקיבל הירשזון בזמנו, ובדרישתו של הירשזון ממנהל כוח האדם בהע"ל, לחשבם עבורו מחדש (ראו, ת/214).

בפנייתה אל רוסו בענין זה, הורה לה להפסיק התשלומים כליל. בלשונה:

"כל עוד לא יודעים מה קורה עם הפיצויים, אף אחד מאתנו לא התעסק בזה, גם לא ידענו מה גודל הפיצויים, אז החלטנו בכל מקרה למזער את הנושא של הכספים, להקטין, לא למזער, להקטין את הנושא הכספים..." (עמ' 40-37 לפרוט').

בפועל, הסבירה, גם נערך מפגש בכירים בהע"ל, לקראת סוף 2004 או תחילת 2005, בו השתתפו, מלבדה, ממלא מקום יו"ר הע"ל, מר אנשל, ורוסו. במפגש הזה, נדונו נושאים קשים. בלשונה:

"שלושתנו, זה היה ברור לשלושתנו, שלושתנו חשנו מאוד אי נעימות, לא נעים מכל הסיטואציה הזו שהגיעה אלינו בעצם בירושה ואתה צריך לאט, לאט באיזושהי צורה להפסיק אותה, לחתוך אותה במהירות" (עמ' 40 לפרוט').

עינינו הרואות, המסתורין, ההסתרה והערפל שרו על הכל.

לשאלת התובע, איך בפועל בוצעה העברת המזומנים להירשזון, הסבירה, כי משנצברו בכספת אצל בן צור, כספים מן העמותות, בהן, עמותות נוער ועוד, חולקו הכספים, כך שחלקם הועברו לסעיף התקצוב של העמותה ממנה באו, וחלקם הושמו בכספת, הכל, לפי קביעתו של בן צור (עמ' 45 לפרוט').

עוד, הסבירה העדה לשאלות התובע, כי חתמה על מאזניה הכספיים של הע"ל לשנת 2003-2004, לבקשת ממלא מקום היו"ר, מר אנשל, אף שידעה שאלה לא שיקפו את המציאות בתאגיד.

בפועל, כך, עלה מדבריה עוד, הוטעתה היא על ידי הבכירים בתאגיד שעליהם סמכה, אך לא חקרה במופלא ממנה (עמ' 49 לפרוט').

53. בחקירתה הנגדית על ידי עו"ד וינרוט, הבהירה הגב' גרטי, כי אף שסייעה לבן-צור, בהעברת הכספים להירשזון, בהיותו הממונה עליה, לא ידעה כי כספים אלו היו כספי גניבה. לדבריה, גם לא ידעה שהכספים שתועדו ברשימות גרטי היו כספים שנגנבו מהע"ל (עמ' 56 לפרוט').

לשאלה, האם ראתה ברישומי ההוצאות הסדירים בת/213א',ב', כמבטאים הסדר כלשהו בין הירשזון להע"ל, השיבה העדה בלאו מוחלט:

"לא חשבתי שהיה איזשהו הסדר כי לא ידעתי באותה תקופה כשהייתי כפופה לגדעון בן צור, שיש איזשהו הסדר, אני גם לא ראיתי לאן המעטפה הלכה, המעטפה נשארה אצל גדעון, כל מה שהתבקשתי על ידו לרשום, אין לי מושג מה נרשם אח"כ וזה לא מסמך של הנהלת חשבונות, לא הייתי חלק ממנהלת החשבונות של הסתדרות עובדים לאומית ולכן לא היה פה ממה לחשוש" (עמ' 56 לפרוט').

גם בהמשך חקירתה, חזרה הגב' גרטי והודיעה, כי לא ידעה "שזה הולך למר הירשזון...".

רק לקראת הסוף, לאחר שבן צור חזר ממחלתו, היה זורק לה מדי פעם אמרות כמו, "עכשיו הולך הכסף לַגָדול". עם זאת, לא אמר לה, לדבריה, אף פעם, שכוונתו לאברהם הירשזון.

לשאלה, מיהו 'הגדול', השיבה בזהירות:

"כשהוא אומר לי, כשכתוב א' והוא אומר הגדול, אני מניחה, שוב, אמרתי שאני מניחה, לא אמרתי במפורש, אמרתי שאני מניחה, באותה תקופה כשהייתי כפופה לגדעון בן צור, שזה לאברהם" (עמ' 57 לפרוט').

לשאלה, מדוע המשיכה, גם לאחר פרישתו של בן צור, לסמן את הירשזון באות א' ברשימותיה, הסבירה כי עשתה כן מיוזמתה, וכי הבינה באותה עת, שהתשלומים שהועברו להירשזון, הם תוצאה של הסדר פיצויים שנקשר בינו ובין הע"ל (ראו, עמ' 77-79 לפרוט').

בהמשך הבהירה, כי נאחזה פשוט באותם נהלים בהם נקטה קודם, בטרם נודע לה מפי רוסו כי המדובר הוא בהסדר פיצויים חוקי עם הירשזון (עמ' 80 לפרוט').

ככלל, הסבירה לשאלות הסניגור, כל שזכרה בפרשה היה, שהביאה לרוסו את "הדפים האלה", שהם רשימות גרטי, אך לא זכרה שדיברה איתו על העברות כספים להירשזון בכל חודש (עמ' 57 לפרוט'). גם על המכתב שביקש רוסו מהירשזון לשגר להנהלה בענין דרישתו לפיצויים או לפנסיה, לא שמעה.

בהמשך, סיפרה על הזמנתה למשרדו של רוסו ביחד עם אנשל שישבו לדון בנושא התשלומים החודשיים אשר הביכו את שלושתם. כולם, כך העידה, היו "במבוכה גדולה" (עמ' 59 לפרוט').

54. לשאלת הסניגור, האם אמת דיבר רוסו, בספרו כי שמע מפיה על ההסדר שנקשר בין בן צור ובין הירשזון, אליבא דבן צור, השיבה גרטי: "לא, אני זוכרת את הנושא של הסדר הפיצויים אך ורק מרוסו, לא זוכרת שזה נאמר מצד גדעון בן צור" (עמ' 60 לפרוט').

בהמשך, הסבירה לשאלתו החוזרת של הסניגור:

"הוא שוחח איתו, זה מה שנאמר לי. אל תשאל אותי את השאלות כי אני אין לי את התשובות האלה, מי ידע ומי לא ידע" (עמ' 68 לפרוט').

לשאלה, מתי הבינה שהאות א' מסמלת את השם אברהם הירשזון, השיבה:

"כשאני ניגשתי עם הרשימות למנכ"ל...יצחק רוסו...והראיתי לו את המסמכים האלה ואמרתי לו שגדעון בן צור על היציאות, ההוצאות זה לגַדול, לאחר מכן, לא באותו יום, לאחר מכן אחרי בירור, הוא אמר לי שזה הסדר פיצויים של אברהם הירשזון" (עמ' 67 לפרוט').

לדבריה, קישרה בין א' והגדול', ובין הירשזון, "איפה שהוא ב-2005".

אף שעד אוגוסט 2004, רשמה העברות כספים ל-א', ואף שבן צור אמר לה ש"א'" הוא גם 'הגדול', החל לדברי העדה, לקנן בה החשד שהכספים מועברים להירשזון, רק בפברואר 2005, ואז פנתה לרוסו (עמ' 70 לפרוט').

55. העדה שבה והכחישה, לנוכח לחצי החקירה הנגדית, כי היה זה בן-צור שיידע אותה, בדבר העברת הכספים להירשזון כחלק מהסדר פיצויים. "אין פה נכון ולא נכון, יש מה שאני אמרתי ויש מה שאנשים אחרים אומרים". היא לדבריה, הבהירה חד משמעית כי שמעה דברים על הסדר פיצוים רק מרוסו (עמ' 71 לפרוט').

במהלך חקירתה הנגדית נדרשה הגב' גרטי להתיחס אל המכתב (ת/215א') ששלחה אל בן צור, בסוף 2004, ובו דברים על "השמועות" האומרות שהוא, בן צור, נאלץ להיפרד מתפקידו על רקע גניבת כספים מן הקופה, וכי הפך אותה לשותפתו לדבר עבירה, תוך שמכר לה "לוקשים", כלשונה. בתגובתה, עמדה הגב' גרטי בתוקף על כך, שלא התיחסה במכתבה זה כלל, אל 'רשימות גרטי', או, אל הגניבות שתועדו בהן. בלשונה:

"...המכתב שאני כתבתי לגדעון זה היה מכתב שכתבתי לו אחרי שהוא כתב לי מכתב מאוד קשה, הייתי בסערת רגשות מאוד קשה, קיבלתי עליי בדיוק תפקיד מסוים, עם הרבה דברים שהיו לי על הראש והוא נכתב ברגע מסוים בסערה מסוימת שהרגשתי, אני לא יודעת להסביר אותו...." (ראו, עמ' 73-72 לפרוט').

בהמשך, אישרה העדה לשאלות עו"ד וינרוט, כי שמעה מפי רוסו, דברים על בקשותיו של הירשזון לבירור נושא הפיצוים, וכי דובר על השלמת פיצויי פיטורין או פנסיה להירשזון, ובלשונה: "זה מה שנאמר...אני לא זוכרת בדיוק את הפרטים המדויקים אם זה פנסיה או פיצויים, זה נכון בעיקרון" (עמ' 74-75 לפרוט').

לדבריה, שוחח עימה רוסו בנושא התשלומים הקבועים שהועברו להירשזון, בהודיעו לה כי לא יוכל לעמוד בהם, וכך הופחתו אלה, כמתואר.

העדה אישרה גם, שידעה על מכתבו של הנאשם אל מר זוהר סנדרוביץ', מנהל מחלקת כוח אדם בהסתדרות - (ת/215X) (עמ' 75-76 לפרוט').

לשאלת עו"ד ויינרוט, הסבירה, כי רשמה את סכומי הכסף שקיבל הירשזון ככספי פיצויים, על אף שבמכתב התשובה של סנדרוביץ' (ת/215Y) הוסבר כי טרם אותרו מסמכים כלשהם בענין פיצוייו. זאת עשתה, לדבריה, לאור הנחייתו של רוסו.

היא עצמה, כך טענה, לא יכלה לבדוק את מהות הסכומים שהגיעו להירשזון, מאחר ולא היה בידה לבדוק את ההסכמים שנכרתו בהע"ל במרוצת השנים. בלשונה:

"נאמר לי שזה איזשהו, אל תשאלו אותי, תשאלו את עובדיה ואת גדעון בן צור, אני אחרי שנתנו לי דבר כזה, לוקח זמן לעשות, 70 שנה של הסתדרות עובדים לאומית...אתה לא יודע מאיפה להתחיל, מה להתחיל, יש המון עבודה, המון דברים" (עמ' 79-80 לפרוט').

לדברי העדה, פנתה מספר פעמים אל הירשזון בענין שיקים על עשרות אלפי שקלים שהוצאו לפקודת אנשים פרטיים מבלי קבלות, והירשזון הודה לה, בכל פעם, על כך שדאגה ליידעו במתרחש (עמ' 85-86 לפרוט').

בחקירתה החוזרת, נתבקשה העדה להסביר את שהבינה מדברי רוסו, כשזה האחרון ביקש להפחית את סכומי המזומנים שהועברו מדי חודש להירשזון. בתשובתה הסבירה:

"זה היה ברור שזה הולך להסתיים כל הסיפור הזה...יצחק רוסו, זה לפי מה שנאמר לי, דיבר עם אברהם והדרך הזאת, כמובן גם יצא ממנו מכתב וזה היה ברור, שככה יותר לא עושים, אם יבררו שיש באמת איזשהם כספים שחסרים, יעשו את זה בהליך תקין, לא בצורה כזאת...זכור לי שהתייחסתי שזה לא תקין. לא זוכרת בדיוק איזה מילים אמרתי" (עמ' 113-114 לפרוט').

56. מעדותה של עדה זו, עולָה, איפוא, שוב ושוב ובאופן ברור, אוירת המיסתורין שאפפה את סיפור התשלומים החודשיים. עולֶה הערפל שכיסה, מבחינתה, על כל פעילותה בָּנושא, כמו רישום אותיות במקום שמות המעורבים, וכמו, העדר מודעות לרקע ולנסיבות שבגינן היה עליה לטפל בהכנת כספי התשלומים החודשיים, ספירתם, השמתם במעטפות ורישומם בדפים, בדרכים שלא התישבו עם שום נהלים ועם שום רישום חשבונאי תקין.

עולה מעל הכל, התוהו ובוהו המוחלט ששלט בספרי התאגיד, אשר עליו הודע לנאשם, שכלל לא התרגש.

עד התביעה עובדיה, על התשלומים החודשיים

57. גם העד הזה, זומן לעדות בפנַי, לאחר שנגזר דינו בגין מעורבותו בפרשת המעילות בהע"ל ובנילי, ובעקבות הודייתו במיוחס לו במסגרת הסדר הטעון שקשר עם התביעה (ת/330). אליבא דב"כ התביעה, עו"ד שוורץ, יש לייחס חשיבות מירבית לעדותו של עד זה, שהבהיר בין היתר את נושא מעורבותו של הירשזון בפרשת ההונאות והמירמה אשר בה היו שטופים בכירי הע"ל, ובראשם הוא עצמו. הרבה מאמצים השקיע התובע המלומד, בבואו להסביר, לפרש ולהחליק דברים סותרים שסיפר עובדיה בחקירותיו במשטרה, בהן חזר ושינה טעמו בכל פעם.

אינני רואה להכנס לדיון בשאלת אמינותו של עובדיה, בכל הנוגע לפרשת התשלומים החודשיים. אומר אך זאת, כי אף שככלל לא מצאתי את עדותו, קוהרנטית, ודבריו לא עוררו בי אמון רב, היו חלקים מעדותו שהתישבו עם ראיות אחרות בתיק.

ממילא, אין לי צורך בכל שסיפר העד הזה על סיועו לנאשם להוציא כספים מקופות שני התאגידים, שהרי, בנטילה עצמה כבר הודה הנאשם כאמור, בתגובתו לכתב האישום, כך שעובדיה לא יכול היה עוד, ולא צריך היה עוד, להוסיף דבר בעניין זה.

החשיבות היחידה שאני רואה לייחס לעדותו של עובדיה בפרשת התשלומים החודשיים, היא, התיצבותה של עדות זו, אל מול טענותיו של הירשזון בענין הצידוק שעמד לו, לשיטתו, בנטילת הכספים הללו מקופת התאגיד שעליה היה עובדיה אחראי.

עולה מדבריו של העד, כי הוא עצמו לא חסך בשעתו, דבר מן היו"ר, ועשה למענו כל שיכול, מתוך כבוד שרחש לו. על רקע זה, כך יוצא, דאג לשיגור הכספים לביתו, ללא שאלות (עמ' 1063 לפרוט').

בהמשך עדותו, נדרש עובדיה להתיחס אל שיטות הוצאת הכספים מהע"ל ומנילי, כולל, פריטת השיקים של שני התאגידים על ידי השליחים ארואס ודוד, שעל שמותיהם נמשכו אלה, והעברת המזומנים על ידי השניים, למי שהחליט להעבירם.

לדבריו, הירשזון הוא זה שהיה פונה אליו ומבקש לקבל מקופת הע"ל, כספי מזומנים בכל חודש, "מעין משכורת" בגין הוצאותיו שהרי, "... יש לו הוצאות והוא צריך כסף" (ראו, עמ' 994 לפרוט').

לשאלה, מי שָֹמוֹ לעשות כן, ומה סמכות היתה לו להוציא כספים מקופותיהם של התאגידים, ולתיתם לאֵי מי מבלי הסכמת התאגיד עצמו, לא השיב, וזו נשארה תלויה בחלל האולם.

בהמשך עדותו, נשאל עובדיה על הפיצוים שקיבל הירשזון בשנת 1996, בעקבות הודעתו על פרישה. לדבריו, מדובר היה בפיצוים שחושבו על ידי בן צור על בסיס מסמך שעליו חתם גם הירשזון עצמו, כאשר בסיס החישוב היה חודש משכורת בגין כל שנת עבודה, והכל, בשיעור של 100% פיצויים, כמתחייב על פי כללי הפרישה המקובלים (עמ' 1003 לפרוט').

אליבא דעובדיה, לא היה כל קשר בין הסדר הפיצויים הזה, ובין התשלומים החודשיים (עמ' 1003 לפרוט'). הוא עצמו, כך טען, לא שמע בשום הזדמנות מן הנאשם שלא מיצה את זכויות הפנסיה שלו.

עד התביעה, אנשל אשכנזי, על התשלומים החודשיים

58. אנשל שימש מאז שנת 1990 כיו"ר האגף לארגון ומשאבי אנוש, וכך, עד לפרישתו מהע"ל בסוף שנת 2003 (עמ' 356-357 לפרוטוקול).

במסגרת תפקידיו בהע"ל, טיפל אנשל בין היתר, בחישובי משכורות, כולל, חישובי פרישה, חישובי פיצויים, ניהול חופשות וימי מחלה, ועוד כיו"ב עניינים הנגזרים מן העיסוק האמור. לדבריו, מי שעסק בפועל בחישובי משכורת היה עובד אחר, שמואל קרסטנסקי, ואולם, כאשר עלתה שאלה חריגה, נתבקש הוא לאשר את דרך הטיפול בה (עמ' 359-360 לפרוט').

בסוף שנת 2003, כך סיפר, לאחר שכבר פרש מהע"ל, הוחזר לעבודתו על בסיס הסכם מיוחד שנכרת עימו, ולפיו, הוטל עליו לכהן כממלא מקום היו"ר, במשרה חלקית. בתפקיד זה כיהן עד פברואר 2007, שאז נבחר מר יואב שמחי כיו"ר הע"ל (עמ' 357 לפרוט').

לפי דבריו, המשיך הירשזון להיות מעורב בנעשה בהע"ל גם בתקופה שבה שימש הוא כממלא מקומו, וכאילו דבר לא השתנה.

59. לשאלות שהוצגו למר אנשל על ידי התובע בעניני פנסיה ופיצוים, הסביר, כי ככלל, היו בהע"ל שני מסלולי פרישה, קרי, פנסיה תקציבית וביטוח בקרן פנסיה (ראו, עמ' 360, 361 לפרוט'). ברור היה לשיטתו, שמר הירשזון היה זכאי לפנסיה תקציבית בשל הוותק שצבר. בהמשך הסביר, כי היה בהסתדרות תקנון עבודה, לפיו, הועמד גיל הפרישה על שישים וחמש. אם ביקש עובד לפרוש מוקדם מגיל הפרישה, כך הסביר, היה עליו להודיע ליו"ר, בבקשה מפורטת, וכשזו נענתה, היה על היו"ר לכנס את וועדת המנגנון שמסמכותה היה לקבוע אם לְאַשר למבקש, פנסיה לרגל פרישה מוקדמת, אם לאו (עמ' 364 לפרוט').

מכל מקום, ברור מדבריו של העד, כי קיימת היתה בהע"ל פרוצדורה ברורה, מורכבת למדי, בכל הנוגע לתנאי פרישה מעבודה.

להיכן נעלמה זו בהתיחס אל הנאשם?

לשאלה, מה היה דינו של עובד בכיר בהע"ל, בעל ותק של 31 שנה, שהיה זכאי לפנסיה תקציבית, ואשר ביקש לפרוש בגיל 50 או 56, הסביר אנשל, כי במצב דברים כמתואר, יכול היה העובד "לבחור אחת מן השתיים": או קבלת פיצויים מיד, או, הקפאת זכויותיו עד הגיעו לגיל שישים וחמש שאז יתחיל מרוץ הפנסיה שלו (עמ' 365 לפרוט').

אם צבר העובד ארבעים שנות וותק, כך המשיך והסביר, היה בידיו לקבל גם פנסיה וגם פיצויים בגין חמש שנים נוספות, קרי, אותן שנים שהיו מעבר ל-35 שנות ותק המקימות את בסיס הפנסיה (עמ' 366 לפרוט').

פיצוים של 100%, כך מר אנשל, ניתנו באותם ימים, כענין שבנוהל, אף כי קרה שאושרו חריגים, שבמסגרתם החליטה האסיפה הכללית להעניק פיצויים מוגדלים.

כך קרה לדבריו, בענינן של המפקחות הראשיות ברשת מעונות היום של נילי, בשל נסיבותיהן החריגות (ראו, פירוט והסברים בעמ' 433-434 לפרוט').

בהתיחסו אל פרישתו של מר הירשזון בשנת 1996, הסביר אנשל, כי גם בפניו, כמו בפני כל עובד ברמתו, עמדו לצורך פרישתו המוקדמת, שתי האופציות האמורות, קרי, קבלת פיצויים מיידית, או, הקפאת הזכויות עד גיל 65 (עמ' 360-361 לפרוט'). לשאלת הסניגור, אם היו מקרים בהם פרשו עובדים בעלי ותק רב, וקיבלו 100% פיצויים, השיב העד בחיוב. מי שלא הסתפק באלה, נדרש להביא עניינו בפני הועד המנהל, לצורך דיון באפשרות הגדלת הפיצוי.

הנאשם, כך לדברי העד, לא עשה כן, ואין לדעת מה היתה ההחלטה בעניינו אילו דרש דיון בענינו באותו עת (עמ' 453 לפרוט'). לעומת זאת, סבר מר אנשל, כי אילו ביקש הנאשם לבחור באופציה השניה, של הקפאת זכויותיו, סביר להניח שהוועד המנהל היה מאשר לו זאת. אפשר גם לדבריו, שאילו פנה הירשזון אל הועד המנהל, לאחר פרישתו, בדרישה להגדלת פיצוייו עד 200%, היה נענה בחיוב, על רקע העובדה שהמשיך לעבוד ללא שכר, ועל רקע דמותו הדומיננטית וקשריו עם אנשי הועד הפועל שאמורים היו להחליט על כך.

עם זאת, התמרמר העד על השאלות ההיפוטתיות שהוצגו לו, שהרי, בפועל, כך טען, לא פנה הירשזון ולא הציג ענין זה בפני הועד הפועל, ושום דבר בהקשר זה לא נדון בזמן הרלוונטי:"כי לא היה בדיון, לא היה בשום דבר, כי אני לא החלטתי על דברים כאלה לבד. זה היה צריך להגיע לוועדה" (עמ' 429 לפרוט').

60. בהישאלו על התשלומים החודשיים ועל מעטפות הכסף ששוגרו אל הירשזון לאורך התקופה, סיפר אנשל על הארוע בו נכנס במקרה למשרדו של רוסו, שם מצאוֹ כשהוא סופר כספים ביחד עם גרטי, ומכניסם למעטפות, הוא מצידו לא ידע עד אז, לדבריו, על התשלומים החודשיים ועל המעטפות. בהמשך הסביר, כי כניסתו לחדר הביכה את רוסו ואת גרטי, שהסבירו לו מיד, כי מדובר בכספים שאותם הכינו שניהם על מנת להעבירם להירשזון, שדרש את הכסף בתור פיצוים (עמ' 419, 420 לפרוט'). לאחר מכן הסביר, כי על נושא הפיצויים שמע מרוסו, רק כעבור יומיים (עמ' 458 לפרוט').

אנשל, לפי דבריו, נדהם מן הסיפור, והודיע לרוסו כי אם ישמע שכספים ממשיכים להיות מועברים אל הנאשם, יתפטר מתפקידו כמ"מ היו"ר. על כך השיבו רוסו, לדבריו, שהנאשם לוחץ עליו בענין זה (עמ' 416 לפרוט').

בהקשר זה, אמר הוא לרוסו, לטענתו, כי אם יש לו להירשזון, טרוניות כלשהן, שיעבירן אליו בצורה מסודרת ואז תובאנה אל הוועד המנהל שיבדקן (עמ' 420 לפרוט').

לאחר הסיפור בחדרו של רוסו, כך אנשל, הודיעוֹ רוסו כי שוחח עם הירשזון וזה התרגז: "אמר שהוא מוותר ולא יגיש חשבון מסודר" (עמ' 422 לפרוט'). דא עקא שבאי העברת החשבון על ידי הנאשם, ראה אנשל לדבריו, הודעה על אי זכאותו לפיצוים. שהרי, כך הסביר:

"במידה וחייבים לך כסף, אתה אמור להגיש בקשה מסודרת וכתובה...אם הוא לא הגיש ..., אז הוא כנראה לא, לא זכאי לפיצויים" (עמ' 423 לפרוט').

ממילא, כך מר אנשל, לאחר בדיקת הענין על ידו, נוכח לדעת שהירשזון לא היה זכאי לתשלום נוסף בגין פיצוים (עמ' 424 לפרוט').

בהתיחסו אל מכתבו של הנאשם אל גזבר הע"ל, מר סנדרוביץ, ת/215X, הסביר אנשל כי זהו מכתב דרישה לבדיקת זכויותיו של הירשזון ליתרת פיצוים, לאחר אלה שקיבל כאמור, בשנת 1996. אנשל מכל מקום, לא מצא שהגיע לו עוד דבר (עמ' 427 לפרוט').

יודגש, בדבריו בפני, הרשימני עד זה במהימנות ששידר באובייקטיביות שלו, ובחוסר רצונו המופגן לפגוע בנאשם, הגם שעדותו לא החמיאה לו מעבר לאמת שהיתה ידועה לו, לדבריו.

עד התביעה, יצחק רוסו, על התשלומים החודשיים

61. גם מר רוסו זומן לעדות בפני, לאחר שעניינו בתיק הזה הסתיים במסגרת הסדר הטיעון שכרת עם התביעה, טרם תחילת פרשת ההגנה. במסגרת ההסדר, הודה מר רוסו, בחלק מהותי מן העובדות שיוחסו לו מלכתחילה בכתב האישום בקשר לחלקו בפרשת ההונאות בהע"ל נשוא הדיון (ראו, ת/375א'-ג').

בעדותו, הבהיר רוסו כי מונה בשנת 1995, על ידי הנאשם, לכהן כמנכ"ל הע"ל ומאז שימש בתפקידו זה במקביל לתפקידו כמנכ"ל ס.ל.ע חברה לשיכון בע"מ, אשר הוקמה ונוהלה כחברת בת של הע"ל. בתוקף תפקידו היה רוסו, לדבריו, אחראי על הדרג הביצועי-פקידותי וההוצאה לפועל של החלטות הועד המנהל של הע"ל, שבראשו עמד הנאשם (ראו, עמ' 1616-1617 לפרו'). בפועל, כך טען, היה ממודר באופן מוחלט מן התחום הכספי שבו שלט עובדיה, הכל, בהתאם לקביעותיו של הנאשם.

רק לאחר עזיבתו של עובדיה את הע"ל, בשלהי שנת 2003, הועבר, לדבריו, הפיקוח על המערכת הכספית לידיו ולידי אנשל, שמונה לכהן כיו"ר אגף הכספים בהע"ל (עמ' 1616 לפרוט').

בעדותו, עמד רוסו בין היתר, על מערכות היחסים ששררו בהע"ל, בין בכיריה, ובעיקר בינו ובין היו"ר, מר הירשזון, כמו גם בין הירשזון לעובדיה ובן צור. לפי דבריו, היה עובדיה יד ימינו ואיש סודו של הירשזון, וענייני הכספים של ההסתדרות ובנותיה נמסרו לו ולבן צור ששלטו בתחום הפיננסי לאורך שנים. בפועל, הסביר רוסו, נתון היה הניהול, פורמלית, בידי הועד המנהל שבראשו עמד הירשזון.

הירשזון היה כדבריו, מעורב בעניני הע"ל, ומודע לכל שהתרחש בה, מטוב ועד רע. הוא עצמו כך הסביר, נהג לעדכן את הירשזון בכל המתרחש בהע"ל, לאחר פרישתו, כולל בתחום הכספי, וזאת, בפגישות דו שבועיות שקיים עימו, דרך קבע. כל ההחלטות העקרוניות, כך הסביר, נעשו בידיעתו, ובתיאום עימו, אף לאחר פרישתו ולאחר מינוי אנשל כממלא מקומו:

לדברי רוסו, היה מטריח עצמו לביתו של הנאשם, לאחר פרישתו, על מנת לעדכנו בכל המתרחש בתאגיד, ולקבל הנחיותיו לגבי ההמשך. גם בכל שהיה כרוך בפרישתו של עובדיה, לאחר שהודה במעילות כספי עתק מהע"ל על ידו, היה הנאשם מעורב, לדבריו, עד כדי קביעת תנאי פרישתו של זה (עמ' 1618-1619 לפרוט').

בהקשר זה הוסיף, הורהו הנאשם להוציא מכתב פרישה לעובדיה בו הושוו תנאי פרישתו של הלה, לתנאי הפרישה של אנשל.

62. לשאלות התובע על התשלומים החודשיים שיצאו לנאשם מן ההסתדרות לאורך כל התקופה, הודיע רוסו כי הדבר התברר לו רק בשנת 2005, בסמוך להתפטרותו הפורמאלית של הנאשם מהע"ל.

יום אחד, כך העיד, נכנסה גרטי לחדרו והראתה לו כרטיס עם רישומים שונים. היו אלה כמסתבר "רשימות גרטי" (ת/213) (ראו, עמ' 1658 לפרוט'). בהן נרשמו תקבולים במזומן שהגיעו מעמותת נילי (עמ' 1658, 1659 לפרוט').

עם הצגת הכרטיס בפניו, כך רוסו, הודיעה לו גרטי, שמזה זמן לא קיבל הירשזון את הכספים שנשלחים אליו מדי חודש, וכי צריך "להוציא לו כספים" (עמ' 1659 לפרוט'). המדובר הוא, כך הסבירה לו, ב"תשלום קבוע שעוד היה מזמן של גדעון, של סדר גודל של עשרים וחמש או שלושים, זה תלוי כמה נתנו חודש לפני... זה היה סדר גודל" (עמ' 1660 לפרוט').

רוסו, לדבריו, נדהם ממה שראה ושמע. בלשונו:

"אני רואה כרטיס ידני, היא אומרת שמגיע לו כסף, אני רואה את זה, אני גם רואה פה כל מיני תזרימים של המזומן, למה זה פה? למה תזרים של ניל"י צריך, המזומן פה צריך להיות בכרטיס הזה? למה זה לא צריך להיות בניל"י? היו הרבה תמיהות סביב הכרטיס הזה. זה הרבה סימני שאלה" (עמ' 1662 לפרוט').

לשאלת התובע, המשיך והסביר, כי ההלם שחווה נבע מזרימת הכספים מנילי להע"ל, ומהע"ל אל הנאשם, שאותה ראה ברשימות גרטי:

"אני הדבר הראשון שמכניס אותי לאיזה שהוא הלם, ואיזה שהוא מה הקשר? מה הכרטיס הזה? מה רוצה להגיד הכרטיס הזה? זה" (עמ' 1671 לפרוט').

ובהמשך:

"... אז היו מקרים שהיה כתוב מול הסכום שכפי שאמרתי, הבנתי, שהבנתי מרונית שזה הכסף שמגיע לאברהם, היה כתוב האות אלף ממול, וזה במה שנקרא, הוא עשה את זה הפוך. זה היה צריך להיות זכות וחובה. אבל לא משנה, זאת אומרת זה סכום שככל הנראה הועבר במסגרת אותם כספים שהם חשבו שהם צריכים להעביר" (עמ' 1671 לפרוט').

לדבריו, לא הבין מדוע בכלל נוהלו הרשימות האלה על ידי אנשי הנהלת החשבונות בהע"ל, "הרי זה בדיוק הסימן שאלה", כלשונו.

בהמשך, הסביר העד לשאלת בית המשפט, כי מה שהפליא אותו בהקשר לרשימות אלה, היה שנוהלו בו מצד אחד ההכנסות של הע"ל ממקורות שונים, בהם בעיקר העמותות, שעה ש"באותו כרטיס ניהלו גם את העניין של הפיצויים. למה? אני לא יודע".

על רקע האמור, התקשר לדבריו אל הנאשם ושאלו על הרשימות:

"אמרתי לו, אברהם תשמע, יש פה איזה שהיא כרטיס שרונית הכניסה לי. יש איזה עניין של תשלומים לך, אני לא מדבר איתו על הכרטיס עצמו. אני מדבר איתו, יש תשלומים שצריכים להגיע לך?" (עמ' 1661 לפרוט').

תשובתו של הירשזון לשאלה ישירה זו היתה לדברי רוסו: "כן, לא קבלתי תקופה". בשלב זה, הודיע להירשזון לדבריו, כי אין להע"ל כסף לשלם לו. ובהמשך:

"... זה אמרתי לו. בית אמרתי לו – אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, בכל זאת אני פונה פה ליושב ראש, הוא, אני עדיין מנכ"ל, פונה אליו ואני אומר לו, אולי קצת בחוצפה, אבל אני אמרתי לו – אברהם, אני מבקש ממך תוציא מכתב שיגיע לכאן כי בלי מכתב אני חושב שבנסיבות של המציאות הזו של כרטיס ידני, זה לא, זה לא במקום..." (ראו, עמ' 1662- 1664 לפרוט').

באותו מעמד הודיע לנאשם, לדבריו, כי אין מנוס מהפחתת הסכומים המופיעים ברשימות, והעמדתם על 5,000 ₪ בלבד לחודש.

כאשר הבהיר לנאשם בהמשך, כי אינו מתמצא בעניניו הכספיים, וכי אינו יודע כמה ומה מגיע לו, אמר לו זה, כי בן צור יודע: "תשאלו את גדעון". אלא שגדעון היה אז חולה מאד, ואי אפשר היה לשאול. את הסכום של 5,000 ₪ לכל חודש ששולם מכאן ואילך, קבע רוסו לדבריו, מתוך אמונה שיש בודאי הצדקה כלשהי לתשלומים הללו (עמ' 1664 לפרוט').

בהמשך הסביר, כי סיכם עם הנאשם באותה שיחה, שהתשלומים ימשיכו לרוץ במזומן (עמ' 1665 לפרוט'). מן הנאשם הבין כי ברקע התשלומים שהועברו אליו, עמדו הפיצוים שעדיין הגיעו לו, וכי הדבר ידוע לבן צור. כך גם נאמר לו, לדבריו בהמשך, מפי הנאשם עצמו, שהסביר זאת גם לגרטי. בלשונו:

"... תראה כי אני דברתי עם אברהם ואברהם חזר על האמירה הזאת, אז היא שמעה ממני לאחר מכן, הרי היא שמעה, הרי היא עומדת שם ושומעת את השיחה. אז כשאני, אברהם אם זה בשביל הפיצויים או משהו כזה, אז בקשה תוציא מכתב..." (עמ' 1664 לפרוט').

יוזכר, גם גרסתה של גרטי, היתה שלא שמעה מבן צור דבר על הפיצוים, אלא, מפיו של רוסו, כפי שטען זה. בלשונו של רוסו:

".... אברהם אומר תשאלו את גדעון הוא יסביר לכם את הדברים. את גדעון אי אפשר לשאול באותו רגע. אנחנו כן חשבנו שיש מקום להבין את כל הקונסטלציה הזאת" (עמ' 1665 לפרוט').

לדבריו, עשה את השיחה עם הירשזון על מהות התשלומים, במכוון בנוכחות גרטי, "... ויכול להיות שלכן שהיא שמעה ממני שאני מצטט את התשובה של אברהם שאומר, פיצויים, מה פיצויים, אז היא שמעה שאני חוזר על המשפט" (עמ' 1679 לפרוט').

בין כך ובין כך, אני רואה להדגיש, אמינה בעינַי עדותו של רוסו ואמינה עדותה של גרטי, שכלל לא ידעו על סיכום כלשהו בין הנאשם ובן-צור בעניני הכספים האמורים.

רוצה לומר, עד אותו רגע לפחות, היה כל סיפור התשלומים שנשלחו אל ביתו של הנאשם, מדי חודש, לוט ערפל מבחינתו של רוסו, כפי שהיה לוט ערפל מבחינת גרטי, על כל המשתמע מכך, כולל העובדה שלא בעובדים זוטרים עסקינן, אלא, בַּמנכ"ל בכבודו ובעצמו ובאשת כספים מרכזית בתאגיד.

מדוע הוסתרה מאלה הפעילות הכספית שרחשה סביב מעטפות הכסף, אם היתה זו כגירסת הנאשם, פעילות לגיטימית?

טענת הסניגור בסיכומיו, כמו טענת הנאשם בעדותו, כי כל הסתרת הכספים לא באה מצד הנאשם, אלא, מתוך רצונו להסתיר הכנסתו האמורה מעיניה של ועדת האתיקה של הכנסת, אינה מתישבת עם טענת הנאשם לפיה מדובר היה בתשלומים על חשבון זכויותיו לפנסיה, שחוק חסינות חברי כנסת אינו מתיחס אליה.

מכל מקום, התיחסותו של רוסו אל סיפור הפיצוים והתשלומים שאותם כרך הירשזון יחדיו, היתה סקפטית, מתובלת בציניות. רוסו היה לדבריו, המום כדי כך מן הגילוי לו נחשף, עד שהרים טלפון אל הירשזון מיידית ושאלו: "מה זה הסיפור"? (עמ' 1683 לפרוט').

כאשר נשאל על ידי בית המשפט, מדוע המשיך בכל זאת לשגר את התשלומים החודשיים לביתו של הירשזון, אף שכבר למד מה עומד מאחוריהם, השיב:

"נדמה לי שכל אדם אחר שיש לו מינימום של היגיון פשוט, כאשר הוא אומר יש תהליך והתהליך הזה לפי מה שהבנו מרונית נמשך לא יום אחד, לא יומיים, לא חודש, שנים, שמועבר כסף למישהו והיא אומרת שיש לזה הצדקה, ואדון הירשנזון אומר לי יש לזה הסבר, תשמעו אותו מגדעון, אני גם אוציא מכתב, מה עושה אדם אחר? הוא אומר ליושב ראש, אדוני קפוץ לי? זה, אני חושב זה, אני, אני באופן טבעי אני, אני ...גם מאמין בו...." (עמ' 1680-1683 לפרוט').

63. סוף דבר בענין זה, נראה כי עדותו של רוסו, המנכ"ל הנבחר של הירשזון, שסיפר על תסכולו מן המעשים שגילה, כדבריו, לאחר שנים, ושחלקם נעשו תחת אפו מבלי שידע עליהם דבר, היא עדות בוטה שהתיצבה מול גירסותיו של הירשזון, והציבה סימן שאלה מהותי למולן. עדות זו של המנכ"ל, ששידרה כעס, מרירות והאשמה קשה נגד "קדקודו של הארגון", נראתה אמינה בעיני.

די בעדות זו, היא לבדה, כדי למשוך השטיח מתחת בנין טיעוניו של הנאשם, בבואו לתרץ את נטילת מעטפות המזומנים לכיסיו, בזכאותו לפנסיה, או, בזכאותו לתגמול בגין עבודתו השוטפת בתאגיד לאחר פרישתו, הכל, כפי שעוד יפורט בהמשך.

נראה לי, מכל מקום, כי הטיוח וההסתרה בהן נקט הנאשם בנטילת הכספים האמורים, אף כלפי המנכ"ל שמונה על ידו לנהל את התאגיד, מדברים יותר ממאה עדים, על אלמנט המירמה שעליו הושתתה נטילת התשלומים החודשיים האלה מן ההסתדרות.

עד התביעה, החשב, בונר, על התשלומים החודשיים

64. העד הזה - כמו עובדיה, כמו רוסו, כמו דוד כהן וכמו גרטי - זומן לעדות בתיק דנא, לאחר שנדון על חלקו הוא בפרשת השחיתות בהע"ל, במסגרת הסדר טיעון שקשר עם התביעה (ראו, כתב האישום המתוקן בו הודה מר בונר; ראו גם, הכרעת הדין וגזר הדין ת/373א'-ד').

מעדותו של בונר באולם, עלה, כי מאז שנת 1998 שימש כאיש הכספים של עמותת נילי, ועבד בכפיפות לעובדיה (עמ' 1490-1491 לפרו'). עיקר עיסוקו היה בעמותת נילי דוקא, ועל ההתנהלות בהע"ל באותם ימים, ידע לדבריו מעט מאד. עם זאת, ידע לספר כי הכספים מהע"ל ונילי "זרמו שם ללא מגבלה" (עמ' 1492 לפרוט').

בהמשך, התמקד בגניבות הכספים עבור דוד כהן, בתאגיד ובעמותה, דברים ששמע לדבריו מפיו של עובדיה ומפי דוד עצמו (עמ' 1492 לפרוט').

לפי עדותו, מי שהיה בהע"ל "הקודקוד הראשי היה אברהם הירשזון", אלא שהוא עצמו לא עמד במגע ישיר עימו (עמ' 1518 לפרוט'). בהתיחסו אל מקומו של הירשזון בהע"ל, חזר העד על דבריו במשטרה, לפיהם, ניצב הירשזון במרכז העשיה בתאגיד, כשעל פיו נשק כל דבר.

בהמשך הסביר, כי בהיותו אחד ממורשי החתימה בנילי, היה מעורב בהוצאת השיקים של העמותה. ככזה, היה עובדיה פונה אליו ומחתימו על פנקסי שיקים ריקים, שאותם החזיק עובדיה אצלו דרך קבע. כאשר חזרו אליו פנקסים ריקים, הבחין לדבריו כי נמשכו מהם שיקים למוטבים שונים, בהם, הוא עצמו, לאה כהן, דוד כהן, עובדיה וארואס (עמ' 1492 לפרוט').

לאור הפצרותיו בעובדיה שיסביר לו לאן הלכו כספי השיקים האלה, ענה לו זה: "הולך להוא, הוא הצביע לעבר אזור של הירשזון" (עמ' 1496 לפרוט').

בן צור ועובדיה הסבירו לו, לדבריו, כי כספים במזומן מועברים להירשזון דרך קבע (עמ' 1521 לפרוט', שורה 28).

מדי פעם, כך סיפר, ראה את הנאשם מסתודד מאחורי דלת סגורה עם בן צור, עובדיה ורוסו (עמ' 1514 לפרוט').

עד התביעה, שלמה ארואס, על מעטפות הכסף

65. אם עדיין לא הושלמה התמונה של העשייה המחתרתית, המוסווית, ולוטת הערפל שנכרכה בהעברת התשלומים החודשיים להירשזון, באו עדויותיהם של שני שליחי הע"ל, שלמה ארואס ודוד כהן, והשלימו את התמונה. לא רק עצם העברת מעטפות המזומנים על ידי השניים לביתו של היו"ר, היא שהעמידה סימני שאלה קשים אל מול עשייה זו, אלא, גם הדרך בה נעשתה, לפי תיאורה בפי העדים האלה.

לדברי מר ארואס, שימש הוא באותה תקופה שליח של ההסתדרות שעמד לרשות בכיריה, הם, גדעון, עובדיה, אמציה, גרטי, ושתי מזכירותיו של הירשזון (עמ' 168 לפרוט'). אלה, לדבריו, נהגו לשולחו לבנקים השונים, כשבידיו שיקים של הע"ל ונילי, משוכים על שמו, על מנת שיפרטם בבנק ויביא את כספי הפריטה אליהם. לאחר הפריטה, כך העיד, היה מקבל מעטפות שאותן נדרש להעביר לביתו של היו"ר:

"היו קוראים לי דחוף...שרה או ינקו. או גדעון או עובדיה...אמרו לי לך דחוף דחוף, תן לו את המעטפה. מגיע אליו הביתה, הפיליפינית הייתה פותחת את הדלת, הייתי נותן לפיליפינית את המעטפה, אומר לה זה עבור אברהם, וזהו" (עמ' 170 לפרוט').

לדבריו, לא ידע מה הכילו המעטפות שהביא לביתו של הירשזון, "... פעם אחת לשבועיים, פעמיים לפעמים לחודש". מכל מקום, ההעברה היתה מתבצעת לשיטתו, לאחר פריטת השיקים בבנק, ולאחר מסירת הכסף לעובדיה או לבן צור:

"הייתי מביא את הכסף לגדעון, הוא סופר את הכסף. הייתי יוצא לשליחויות ואחרי איזה 4 שעות הוא קורא לי דחוף דחוף, בוא תיסע לבית של אברהם, נותנים את המעטפה...סגורה. ואין לי מושג מה יש במעטפה" (עמ' 178 לפרוט').

פעמיים, כך המשיך, נסע אל הירשזון ביחד עם דוד כהן, השליח האחר, ובעוד הוא ממתין ברכב, היה דוד מוסר להירשזון את המעטפות (עמ' 176 לפרוט').

גם לאחר עזיבתו של עובדיה את ההסתדרות, בסביבות נובמבר 2003, כך ארואס, המשיך הוא בשליחויותיו אלה לבנק, לצורך הפקדת הכספים בחשבונו של הירשזון (עמ' 178 לפרוט').

ההפקדות, כך ארואס, לא בוצעו רק לחשבונו של הירשזון בדיסקונט וביהב. הן בוצעו גם לחשבונותיהם של בכירים אחרים. את הכספים להפקדה היה מקבל, כדבריו, "משרה עמרני...ינקו הורוביץ...גדעון בן צור...היו אומרים לי דחוף דחוף, חכה, אברהם מגיע, צריך לקחת את הזה וללכת להפקיד לו בבנק דחוף" (עמ' 170 לפרוט').

לשאלה, מתי החל הסיפור הזה של העברת כספי הפריטה אל הנאשם, הסביר העד, כי היה זה בשנת 2000, כאשר החל בשליחויות אלה. לעתים, כך הסביר, העביר מעטפות ושיקים גם ממזכירותיו של הירשזון, אל הירשזון; ולעיתים, העביר מעטפות ושיקים מביתו של הירשזון, למזכירותיו, או לבנק בו הפקיד את הכספים עבורו (עמ' 179-180 לפרוט').

הוא מצידו, כך הסביר לשאלות הסניגור, עשה את שנתבקש לעשות מבלי חקירה ודרישה בחוקיות המעשים: "אני הייתי שליח" (עמ' 183-184 לפרוט').

נראה, כי המסר החשוב העולה מעדות עניינית זו, הוא שוב, אותו מסר של מסתורין שאפף את כל ההתרחשות סביב פריטת השיקים, את השמת הכסף בתוך המעטפות והעברתן לאן שהועברו.

וכלום אפשר, שהנאשם לא ידע שכך מתנהלים הדברים?

מדוע עמד על כך שהתשלומים יועברו אליו במזומנים דוקא?

והרי, כל בר-בי רב יודע כי הדרישה ל"מזומנים" בלבד, מצביעה על מעשים שכל הוויתם מנוגדת לחוק, ומכוונת להיסתר מפניו?

עד התביעה, דוד כהן, על מעטפות הכסף

66. דוד, אחיו של עובדיה, הועסק גם הוא בהע"ל, בין היתר, כשליח. מעדותו שלו, ומעדויות העדים האחרים מהע"ל, עלה שאדם זה "נפל" לעולם ההימורים, וסיבך בו את עצמו ואת משפחתו כולה, כולל, שני אחיו בהע"ל, עובדיה וציון כהן, אשר נגררו בעטיו לפרשת ההונאות הגדולה מתוך כורח ורצון לחלצו מאימת נושיו בשוק האפור (וראו, על מצבו הנפשי הקשה של העד הזה, כעולה מן המסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק, ת/288). דוק, לא מצאתי לבטל את כל הדברים שאמר עד זה במסגרת עדותו בפני, על רקע מצבו הנפשי, אף כי הבאתי בחשבון תוך כדי שקילת הראיות, את הסתיגותו של הסניגור המלומד, עו"ד וולנרמן, מעדותו. התנגדותו של הסניגור להשמעת עדותו של עד זה, שבאה באיחור רב, קרי, באמצע חקירתו הנגדית, לא נראתה לי במקומה, על אף מצבו הנפשי שעליו אין חולק, ועל אף עיתוי עדותו בטרם גזירת דינו בתיק הקשור. מכל מקום, רשמתי בפנַי את הצהרתו של התובע בסיכומיו, כי המאשימה תבקש לעשות שימוש בעדותו של דוד, רק במידה וקיימות ראיות נוספות התומכות בה ומחזקות אותה. כך אכן ייעשה להלן.

ודוק גם זאת, כמו העדים האחרים שזומנו להעיד בפני לאחר הרשעתם בפרשה, במסגרת הסדרי הטעון שקשרו עם התביעה, כך זומן גם העד הזה להעיד בתיק דנן, לאחר הרשעתו בתיק הקשור במסגרת הסדר הטיעון שקשר גם הוא עם התביעה, ולאחר הודייתו בגניבת כספי עתק מהע"ל ומנילי. אלה הסתכמו בלא פחות מ-5,500,000 ₪, ובסכום נוסף על סך 860,000 ₪ שגנב תוך כדי פריטת השיקים של הע"ל (וראו, כתב האישום המתוקן בו הודה (ת/289 א'-ג') ואשר בגינו נגזר עונשו לארבעים וחמישה חודשי מאסר בפועל, ועוד עשרים וארבעה חודשי מאסר על תנאי (פ' 40139/08 מדינת ישראל נ' כהן, טרם פורסם (ניתן ביום 17.11.2008)).

67. לגופו של ענין, עולה מדבריו של העד הזה, כי החל לשמש כשליח הע"ל, בשנת 2000 (עמ' 560 לפרוט') וכי צרותיו החלו באותה שנה, כאשר התחיל לקבל איומים מנושיו בשוק האפור. לדבריו, אכן פנה אל אחיו, עובדיה, איש הכספים בהע"ל, ודרש בתוקף את עזרתו. עובדיה, שסייע לו תחילה בכספים שלו ובכספי המשפחה, עבר בהמשך לעזור לו, כדבריו, בכספי הע"ל ונילי שמימנו מעתה את הפסדי ההימורים שלו ואת חובותיו בשוק האפור (עמ' 564-575 לפרוט').

בהמשך עדותו, סיפר דוד על השיקים של הע"ל ונילי שנהג לקבל מבן צור ומעובדיה, לצורך פריטה בבנק והעברת כספי הפריטה אליהם.

החל משנת 1995, כך העיד, החל להעביר מעטפות לביתו של הירשזון ברמת אביב. תחילה, עשה כן לדבריו, בתדירות נמוכה, והָחל משנת 2000 עשה כן לפחות פעם בשבוע-שבועיים (עמ' 581 לפרוט').

דוד לא ידע, לדבריו, מדוע ולאיזה צורך הועברו המעטפות האמורות אל הנאשם. המדובר היה לדבריו, במעטפות סגורות, כבדות, בגודל של דף (עמ' 581 לפרוט').

לעתים, כך סיפר, ישב בחדריהם של עובדיה ובן צור ז"ל, וסייע להם בהכנת המעטפות, על ידי הכנסת מזומנים לתוכן, בין עתונים וכתבי עת, ששיוו למעטפות חזות של דבר דואר רגיל (עמ' 581 לפרוט').

לעתים קרה, לדבריו, שעובדיה הודיעו כי המעטפות ממתינות אצל מזכירת המחלקה, הגב' מרים שני, ואז היה נוטל המעטפות ממנה, ומביאן אל הנאשם, לביתו (עמ' 583-584 לפרוט').

עדותו זו של דוד, יש להזכיר, במאמר מוסגר, אוששה בעדותה של עדת התביעה, הגב' שני עצמה, שאישרה כי מעטפות כאמור אכן הושארו במשרדה על ידי עובדיה על מנת שילקחו על ידי ארואס או דוד לכתובותיהן (ראו, עדותה בעמ' 274 לפרוט'). בענין זה חשה העדה, לדבריה, "חוסר נוחות" (עמ' 275 לפרוט').

68. באחד המקרים, כך דוד, כאשר נתבקש להעביר מעטפה לנאשם, נקרעה המעטפה בביתו, וכאשר ניסה להחליפה, כדי למנוע חשד שפתָחָה, הבחין שהכילה לא פחות מ- 7,000$. כאשר הגיע לביתו של הנאשם ברמת אביב פתחה לו את הדלת העוזרת הפיליפינית שהנחתה אותו לעלות אל הנאשם, אשר בא לקראתו ללא חולצה. בהזדמנות זו, כך העיד, מסר ישירות לידי הנאשם את המעטפה, ואיחל לו, לדבריו, נסיעה טובה (עמ' 583 לפרוט').

גם עדות זו, יש לומר, אוששה בעדותו של החשב של נילי העד אמציה בונר, שהעיד בתורו על שיחה עם דוד בענין העברת מטבע זר לנאשם, על סך 7,000 $ או 15,000$, לצורך נסיעה דחופה לחו"ל (עמ' 1499 לפרוט').

בפעם אחרת, כך המשיך העד וסיפר, נשלח להפקיד בחשבונו של הנאשם בבנק יהב, מזומנים ע"ס 72,850 ₪. הדבר היה, לטענתו, ביום 17.9.98 (וראו, טופס ההפקדה מאותו יום, שתויק בת/139ג).

ההנחיה שקיבל, לדבריו, מבן צור ששלחו להפקיד את הכספים בחשבונותיו של הנאשם בבנק, היתה, לדברי דוד, להימנע מהזדהות בשמו (עמ' 584 לפרו'; וראו, טופס הפקדת הכספים, המתויק בת/139ג).

עדויות ההגנה על התשלומים החודשיים

הנאשם ועדותו הכבושה בבית המשפט

69. הבאתי לעיל תמצית עדותו של הנאשם על שלוש גירסאותיה. הסברתי כי שתי הגירסאות שהעלה לראשונה בבית המשפט, גירסת הפנסיה וגירסת ה"מעין משכורת", הן גירסאות כבושות, שונות והפוכות מדבריו במשטרה.

אין צריך לומר, כי די בכך כדי להחליש עמידתו של הנאשם מול מארג עדויות התביעה שהובאו לעיל, ואשר ציירו תמונת התנהלות של הנאשם בתאגיד, שלא היה בה כדי להחמיא לו.

השאלה בשלב זה היא, האם עלה בידי הנאשם להעמיד הסבר סביר לכבישת גירסאותיו אלה, או, למיצער לאחת מהן, על מנת שיבוטל הפגם בו לקתה עדותו בעקבות כבישתה.

אין צריך להזכיר בהקשר זה, כי כאשר מציב נאשם בבית המשפט גירסה כבושה, הסותרת באופן בוטה, גירסה קודמת שמסר, לא זו בלבד שהוא מתחייב בכך להסבר שיצדיק את שינוי עמדתו, ולא זו בלבד שהוא מעורר בכך שאלה לגבי עדיפותה של הגירסה האחת על האחרת, אלא, שהוא גם מעלה בהתנהלותו זו, שאלה לעצם אמינותו הבסיסית, כמי שאומר דבר והיפוכו.

בעניננו, אין חולק כאמור, גם לא הנאשם עצמו, שדבריו בבית המשפט סתרו את דבריו במשטרה, ולמעשה ביטלום מכל וכל. כך הנאשם, בנסותו להסביר את הסתירה בין גירסאותיו הכא והתם:

"בתחושה של אותו רגע של אותו זמן, אני הייתה לי תחושה שאם אני מספר, אם אני אומר דבר אחד נועלים אותי על כך שאני גנבתי את כל הכסף של הסתדרות עובדים לאומית, הכל זה אני. ולכן אני פחדתי פחד מוות לספר שלקחתי משהו בהסבר אחר..." (עמ' 1818 לפרוט').

ובהמשך:

"... אני, כאשר באתי לבית המשפט, ואמרתי גם בתחילת דבריי בבית המשפט, שאני באתי להתנקות פה בבית המשפט ואמרתי את זה לכבוד השופטת ואני אמרתי את כל האמת..." (עמ' 1858 לפרוט').

כדי כך ביטל הנאשם את הדברים שאמר לחוקריו במשטרה, עד שביקש ושב וביקש, בעצמו ועל ידי סניגורו, למנוע מן התובע חקירתו על אלה, לאחר שהודה, כדבריו, באי אמיתותם:

"אני עוד פעם אסביר ואני עוד פעם אומר ואני אחזור יאמר את זה, אני בתקופה ההיא הייתי במצב מאוד לא מאוזן. אני לא יכולתי לתכנן את הדברים. אני לא יכולתי לסדר את הדברים. אני לא, לא, לא בניתי את הדברים. אני אומר לך, אני הייתי בחרדה עמוקה" (עמ' 1846 לפרוט').

ובהמשך:

"אני אמרתי כבר בחקירה הראשונה, בחקירה הראשית, שאני לא מתגאה

במה שעשיתי. אני אמרתי את המצב הנפשי שאני נתון, שהייתי נתון בו ולכן אחרי שאמרתי את כל זה אני חושב שכבר אמרתי הכל לבית המשפט..." (עמ' 1864 לפרוט').

לא יכולתי להעתר לבקשת הנאשם ולהתעלם מהתנהלותו במשטרה, בה העדיף כאמור לשוב ולחזור בכל חמש חקירותיו, על סיפורים שהאמת היתה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב. כך, אף שמקובלת עלי טענתו, כי מצבו הנפשי בתקופת החקירות היה קשה מנשוא.

השאלה היא עדיין, מדוע בחר לצעוד בדרך אי אמת לאורך כל חקירתו במשטרה?

70. למותר להזכיר, כי רק הסבר סביר ומתקבל על הדעת מפיו של הנאשם, בדבר סיבת דחיית הגירסה שהביא לבית המשפט, יוכל לרפא את הפגם שדבק בה. שכך, נקבע בע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, 262, בסוגיה זו:

"עדות כבושה משקלה בדרך כלל מועט, אך במה דברים אמורים? כאשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת, מדוע שמר העד את הדברים בלבו ולא חשף אותם אלא כעבור זמן רב".

בנקודה זו, יש להדגיש, אין בהסברו של הנאשם בעניננו, אודות הפחד שבגינו המציא סיפור בדים במשטרה, כדי לסייע לו. כך, לאור העובדה שכבישת הגירסה אשר אותה הביא לראשונה בפני בית המשפט, לא התרחשה פעם אחת בלבד, אלא, הלכה ונמשכה, הלכה והשתכללה, בחמש חקירותיו במשטרה שהתפרשו על פני תקופה של כחודש ימים, בה שב וזומן למשטרה.

השאלה היא, מדוע לא עשה הירשזון חשבון נפש עם עצמו בהפסקות הרבות שבין חקירה לחקירה?

ושאלה נוספת שאין מנוס ממנה; מתי אם בכלל, ניתן להאמין לנאשם שנוהג כך?

שאם לא דיבר אמת בחקירותיו, גם אליבא דידו, מי לנו יד יתקע שדבריו היום מעל הדוכן, קושט דברי אמת הם?

כך, בית המשפט, בע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 289, בהתיחסו אל ההסבר שצריך נאשם להעמיד בבסיס הצגת עדותו שנכבשה:

"כדי לתקן את הפגם שבעדות כבושה לא די במתן הסבר מתקבל על הדעת בדבר כבישת העדות כל אותה עת, אלא צריך שיהא בפי העד גם הסבר משכנע, על שום מה החליט להעיד עתה ולגלות את אשר עם לבו" (וראו גם ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2) 843, 851).

71. ויודגש שוב, האמנתי ואני מאמינה למר הירשזון, כי זימונו למשטרה, והשאלות הקשות שהוטחו בו על ידי חוקריו, הכניסוהו למצב נפשי קשה מנשוא שערער את עמידתו בפניהם.

האמנתי לו שניסה לייגע מוחו בהסברים שיוכלו אולי להרחיקו מאותם מעשים בהם הודה בהמשך. עדיין, הייתי מצפה ממנו שיתעשת, ולוּ, לאחר חקירתו השניה, השלישית או הרביעית, ויודיע לחוקריו כי העֶרים עליהם וכי טייח את האמת מתוך פחד.

בענין זה, כפי שכבר הובהר לעיל, ברור הדבר כי הנטל להסביר ולשכנע שהבסיס להתנהלות המתוארת לא פגם באמינותו של הנאשם, עובר אליו.

רוצה לומר, משהודה הנאשם כי אמר "לא אמת" במשטרה, עליו לשכנע את בית המשפט, שהפעם, דבריו דברי אמת הם, וגירסתו נכונה.

בעניננו, משהודה מר הירשזון בפני, בפה מלא, כי הכחשתו במשטרה את עצם נטילת כספי הגניבה מן ההסתדרות, לא בוססה על אדני האמת, וכי בפועל נטל גם נטל כספים מן התאגיד שבראשו עמד, כנטען על ידי התביעה, הרי, מוטל על שכמו מעתה, לשכנע את בית המשפט, כי בדין נטל את אלה.

האם עלה איפוא בידי מר הירשזון, להביא לבית המשפט, ראיות לצורך הרמת הנטל הזה על ידו?

72. חוששתני, כי בעיה גדולה קמה לו לנאשם, לנוכח ריבוי גירסאותיו ואי התישבותן זו עם זו. כבר הוסבר לעיל, כי גירסאותיו בבית המשפט נסמכו תחילה על זכויות הפנסיה שלו שלא מומשו, ולאחר מכן, על זכאותו לגמול על עבודתו ללא שכר.

בהיות רק הגירסה הראשונה מהווה נושא לדיון במסגרת פרשת ההוכחות, להבדיל מן השניה שהועלתה רק בשלב הסיכומים, טרח הנאשם לבסס רק גירסתו הראשונה על עדויות נוספות מטעמו.

שני העדים המומחים שזימן מטעמו במסגרת פרשת ההגנה, החשבונאי ד"ר צור והאקטואר, מר גרניט, אמורים היו לבסס את גירסת הפנסיה, כל אחד מזוית הראיה המקצועית שלו. דא עקא, ששתי עדויות אלה, הפכו להיות מיותרות בעיני, לאור שינוי גירסתו בסיכומיו, ומעברו אל גירסת התגמול, או, ה"מעין שכר" שביטלה לדעתו את גירסת הפנסיה.

וכבר הוסבר כי אם קיבל הנאשם, בהתאם לגירסתו האחרונה, תשלומים שהגיעו לו בגין עבודתו השוטפת בהסתדרות, הרי, לא קיבל את התשלומים הללו כמיקדמות על חשבון הפנסיה שהגיעה לו בגין עבודתו קודם, שדבר לא היה לה עם עבודתו השוטפת.

הייתי יכולה איפוא לוותר על כל דיון בעדויות שהתיחסו לגירסת הפנסיה, שכבר איננה רלוונטית לכאורה, אלא, שלא אעשה כן, על מנת לא להותיר נושאים שלא טופלו. אתיחס איפוא להלן, אל שתי עדויות ההגנה האמורות, בענין גירסת הפנסיה, אף כי על קצה המזלג בלבד.

עד ההגנה, רו"ח יוסף צור, וחוות דעתו החשבונאית

האיש וחוות דעתו

73. מומחה זה לחשבונאות, שהוא דיקן בית הספר למינהל עסקים בקריה האקדמית אונו, בעל תואר ראשון בכלכלה ובחשבונאות מאוניברסיטת בר-אילן ובעל תואר שני ושלישי מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, נתבקש על ידי באי כחו של הנאשם לחוות דעתו בשאלה, אם אמור היה הנאשם להסיק מן הדוחות הכספיים של הע"ל לשנים 2003-2000 כי לא נכללו בהם התשלומים שניתנו לו על חשבון פיצויים.

המומחה, יש לומר מיד, לא עסק בניתוח הדוחות הכספיים לשנת 1996, אף לא בניתוח הדוחות לשנים 1997-2000. כתוצאה מכך, נמנע מבחינה של הסדר הפיצוים, או, הסדר הפרישה ללא פרישה של הנאשם משנת 1996.

בניתוח הדוחות לשנים 2000-2003 שהונחו בפניו, התמקד ד"ר צור, כעולה מחוות דעתו, בעיקר בשתי סוגיות. האחת, הטיפול החשבונאי שנדרש היה לגבי התשלומים החודשיים אותם קיבל הירשזון על חשבון זכויותיו לעת פרישה, לפי הנטען על ידו; השניה, רמת ההבנה החשבונאית שהיתה מצופה ממנו בקריאת הדוחות הכספיים של התאגיד.

בנקודה אחרונה זו, ייאמר מיד, עוד בטרם דיון בעדות לגופה, כי צדק התובע המלומד בהתנגדו לקבלת עדות המומחה לגביה, שהרי, שאלת הבנתו המקצועית או האינטלקטואלית של מי שמעיד בבית משפט, היא ענין לבית המשפט לדון בו, ומכל מקום, שאלה זו איננה שאלה מתחום החשבונאות.

בנסיבות העניין אתיחס להלן, אל עמדתו של המומחה, אך ורק ככל שעניינה בשאלה הראשונה, קרי, הטיפול החשבונאי שנדרש לצורך תיעוד ורישום התשלומים החודשיים בספרי התאגיד, כמו גם קביעת זכויות הפרישה של הנאשם, וחישוביהן. כל אלה, להבדיל מחוות דעתו של רואה-החשבון, לענין הבנתו של הנאשם לגבי האמור בדו"ח (וראו, החלטה בסוגיה זו, בעמ' 2484, 2489 לפרוט').

בנסיבות הענין, יובאו להלן רק עיקרי דבריו של המומחה, גם בנושא הזה.

74. לגופו של ענין, היפנני העד המומחה, בעדותו בבית המשפט, אל הדוחות הכספיים של הע"ל לשנים 2000-2003 שאותם בדק, ואל ביאור 4(ג) לדו"ח הכספי לשנת 2000 (ת/161) בו מצא פירוט הנהלים שהיו מקובלים בהע"ל לענין פרישה, ואשר זה ניסוחו:

"עובדים ותיקים הפורשים לגמלאות ואינם מבוטחים בקרן פנסיה מקיפה רשאים לבחור משתי חלופות, כדלהלן:

1. קבלת פיצויים מלאים בגין כל תקופת עבודתם;

2. קבלת פנסיה תקציבית.

בחירת העובד בחלופה השניה מביאה להקטנת ההתחיבות בשל סיום יחסי עובד –מעביד, שנכללה בעבר.

בחודש דצמבר 2000 הסתכמו תשלומי הפנסיה השוטפים לסך 69,864 ₪ (12/99- 67,068 ₪).

בהעדר חישוב אקטוארי, לא נכללה ההתחייבות לפנסיה תקציבית בדוחות הכספיים".

מכאן, הסיק המומחה שהע"ל אמורה היתה ליצור בספריה התחייבות לגבי עובדים ותיקים שלא היו מבוטחים בקרן פנסיה, לקראת סיום יחסי עובד-מעביד ביניהם.

המומחה הסכים בעדותו, כי ככלל, יכלו עובדי הע"ל שביקשו לפרוש, לבחור באחת משתיים - או פנסיה או פיצויים – בלי כל מסלול נוסף. העד גם הסכים כי לא התנהל בהע"ל כל רישום של מענקי פנסיה או פיצוים אף שחובה היתה עליה לרושמם בספרים. בלשונו:

"על פי כללי החשבונאות המקובלים, היה על הע"ל, במקרה זה, ליצור התחייבות אקטוארית בגין המחוייבות שלה לפנסיה תקציבית לעובדים שזכאים לה ובחרו בה, אבל היא לא עשתה כן".

על רקע זה הבין ד"ר צור, לדבריו, את הסתיגותו של רואה החשבון של הע"ל, הוא, רו"ח ליוואי, בדו"ח לשנת 2000, ממנה עלה לשיטתו שההסתיגות מן הדו"ח, לא התיחסה לנושא הפיצוים אלא לנושא הפנסיה בלבד. בלשונו :

"כיוון שרואה החשבון המבקר הסתייג רק מהעובדה שלא נכללה התחייבות בגין פנסיה תקציבית, אך לא הסתייג מהטיפול החשבונאי בהוצאות הפיצויים, ניתן להסיק מהדוחות הכספיים כי הוצאות הפיצויים לעובדים שלא בחרו במפורש לקבל פנסיה תקציבית, וכן ההתחייבות בגינם בשל סיום יחסי עובד ומעביד, נמדדו והוצגו נכון בדוחות הכספיים, לפי כללי החשבונאות המקובלים".

אף שעצם הכנסת ההסתיגות בדו"ח איננה רלוונטית לדיון דנא, אני רואה לציין, כי לא אוכל להתיחס לעדותו של העד הזה לענין ההסתיגות, שעליה אמור היה להעיד רואה החשבון שהחליט עליה.

רואה החשבון של הע"ל, שהעיד בפני, מר ליוואי, לא נשאל משום מה על הרקע להסתיגות, וחבל.

בכל מקרה, אין לקבוע לדעתי, שיש בעצם ההסתייגות של רוה"ח בדו"ח - הנובעת מאי הכללת ההתחייבות לפנסיה תקציבית במאזן - כדי להצביע על תקינותם של יתר פרטי הדו"ח, ועל הטיפול החשבונאי הנאות בהם.

אין גם להסיק בענין זה, דבר לענין רישום מענק הפיצויים משנת 1996, אם קיבל ביטוי בדו"ח בדרך הנכונה, אם לאו, לעומת אלה נשוא ההסתיגות.

המומחה, יש לציין לא התייחס בחוות דעתו אל הנקודה הקריטית בביאור מספר 4(ג), בדו"ח לשנת 2000, לפיו, "בחדש דצמבר 2000 הסתכמו תשלומי הפנסיה השוטפים לסך 69,864 ₪ (12/99 -67,068 ₪)", שמשמעו, כי התשלומים החודשיים שהועברו לנאשם לא קיבלו ביטוי במאזן הזה.

75. בהתייחסו ספציפית אל השאלה, מה צריך היה להיות הטיפול החשבונאי בספרי הע"ל בענין התשלומים החודשיים, בחן המומחה שתי אלטרנטיבות אפשריות. האחת, אפשרות רישומם של התשלומים האמורים, כ"נכס" במאזן; והשניה, אפשרות רישומם כ"הוצאה". מסקנתו היתה, שלא היה מקום לרושמם כ"נכס", אלא כהוצאה בגין פיצוים ששילמה הע"ל, לעובד, ואשר מקומן בדו"ח הכנסות והוצאות.

בסיום חוות הדעת, הודיע המומחה: "אין ביכולתי לדעת האם העברות הכספים להירשזון אכן נרשמו בפועל בדרך זו". על כך יש לתמוה. שהרי, מצופה היה ממנו, לכל הדעות, שיעמוד מידית על העדר כל רמז בדוחות על העברת התשלומים החודשיים למר הירשזון, שאיש לא הכחישם עוד.

ממילא, עולה מעיון חוזר בדוחות הע"ל ומדבריו של עד ההגנה על העולה מהם, כי כל נושא התשלומים החודשיים לא קיבל בהם כל ביטוי, אף שאין עוד חולק, כי כספי התשלומים החודשיים וכספי החגים, נלקחו מקופת התאגיד.

נראה, כי בין אם טענת הנאשם היא שהתשלומים החודשיים באו כמקדמות על חשבון הפנסיה שלא מומשה, ובין אם טענתו היא שאלה באו כ"מעין שכר" שהגיע לו בגין עבודתו השוטפת, חייב היה לדאוג להכללתם בדוחות התאגיד, כהוצאה שיצאה אליו ממנו. באין רישום כאמור, יש לראות בכך אינדיקציה נוספת לאי תקינות העשיה בתשלומים הללו בידי מי שאליו הגיעו.

76. לגופו של הדיון יודגש, כי מוסכם על הכל, שעל פי כללי החשבונאות הנאותים, חייבות היו להשתקף בספריו של התאגיד, כל העלויות שיצאו לו לצורך הבטחת זכויות עובדיו לעת פרישתם, בדומה לעלויות השכר הרגילות.

עלויות הפנסיה, כך הכללים, אמורות היו להילקח בחשבון בעיתוי הנכון (ראו, י' סמט, חשבונאות פיננסית (אחיאסף, 2000) בעמ' 306-305; וראו, גילוי דעת מס' 20 של לשכת רואי החשבון בישראל; FAS 87 של ה- FASB בארה"ב, והתקן הבינלאומי לחשבונאות מספר 19 (1998)).

בנקודה זו, אין לשכוח גם את עקרון ההקבלה, לפיו, יש להקביל הכנסותיו המדווחות של התאגיד, להוצאותיו, כולל, העלויות הכרוכות בהטבות הפרישה, שדינן כדין כל הוצאה אחרת אותה יש להביא בחשבון מדידת הרווח, במקביל להכנסות התקופתיות.

המוטו שחייב היה לעמוד לנגד עיניו של איש ניהול הספרים, הוא, זה המבוסס על כלל הגילוי הנאות, המחייב מתן ביטוי לכל פעולה בעלת השפעה על הספרים, כולל, כל הטבה כספית ואחרת, אם במסגרת ביאור שנרשם בדוח, בצירוף הסבר השיטה בה נקַט הגוף המדווח לצורך חישוב ההוצאות התקופתיות שלו, ואם אחרת.

ויוזכר גם זאת, לפי גילוי דעת מס' 20 של לשכת רוה"ח בישראל (ספטמבר 1979) נדרש התאגיד לצבור בספריו את חבות המעביד בגין פיצויי פיטורין, ופרישה לפנסיה, לכל עובד ועובד.

בין כך ובין כך ברור בעניננו, גם אליבא דעד הגנה זה, הפיצויים שניתנו לנאשם בשנת 1996, חייבים היו לקבל ביטוי במאזן, בדרך של "הקטנת התחייבות" בסעיף התחיבויות, מול "הקטנה" בסעיף המזומנים, ורישומם במקביל, כ"הוצאה", בדו"ח רווח והפסד. דבר זה לא נעשה בספרי הע"ל, לכל הדעות.

77. סיכומו של דבר, נראה כי המסקנות שיש להסיק מחוות הדעת ומן העדות בעל-פה של ד"ר צור הן, שבכל מקרה, היה על ההסתדרות לזקוף, לפי כללי החשבונאות המקובלים, בסוף כל תקופה חשבונאית, את עלות ההפרשה המחושבת לפיצויי פרישה לתקופה הרלוונטית, בחשבון העלות של השכר.

הרישום הסכימטי ביומן, אמור היה להיות בנסיבות הענין כך: לחובת הוצאות (עלויות) שכר ומשכורת, ולזכות התחייבות בגין סיום יחסי עובד מעביד.

רישום כזה לא בוצע בעניננו, אליבא דמומחה ההגנה.

פשיטא, במאזן לא נרשם דבר בנושא הפיצוים שקיבל הנאשם בשנת 1996, ודבר גם לא צוין בו לענין ההתחיבות של הע"ל לפנסיה תקציבית אשר לה היה הנאשם זכאי, לפי טענתו.

וגם זאת, עד ההגנה הסכים כי כאשר עסקינן בהוצאה קבועה למשך שנים, כפי שטען הנאשם בעניננו באחת מגירסאותיו, ובסך הכל, בהוצאה של כ- 300,000 ₪ לשנה במשך 5 שנים, מחייב הדבר הכנסת ביאור לספרים בהתאם (עמ' 2513 לפרו', שורה 5).

לסיכום, עלה מעדותו של עד הגנה זה, שכל נושא הרישום בספרים בהנהלת החשבונות של הע"ל, לקה בכשלים מהותיים, שהקשו על הבנת המובא בהם. בלשונו:

"עכשיו, מה המשמעות של שיטה חשבונאית כזאת שהם לא יוצרים התחייבות בגין פנסיה תקציבית, זה אומר שכאשר הם משלמים על חשבון פנסיה תקציבית הם כוללים את זה בהוצאות שכר ונלוות... אני לא יכול לדעת, זה מה שאני אומר, אני רואה בהוצאות שכר 10 מיליון, 8 מיליון כל שנה. מאיפה לי לדעת, אין לי ניתוח... אני רואה רק את הדוחות, אני לא רואה את ההנהלת החשבונות, בדוחות הכספיים החברה... אני לא רואה כי אין ביאור להוצאות הפיצויים ממה זה מורכב. בהוצאות שכר ונלוות" (עמ' 2509-2510 לפרוט').

אם כן, מה תועלת יכול היה הנאשם להפיק מעדות זו?

האקטואר, שלום גרניט, וחוות הדעת שלו בענייני הפנסיה

כללי

78. צדק התובע בעיני, בטענו, כי חוות הדעת של המומחה האקטוארי מטעם ההגנה, מר גרניט, אין בה כדי ללמד דבר על התנהלות הנאשם בשנת 1996 כאשר פרש מהע"ל. כל שעדותו משדרת היא, מה היה ראוי לו לנאשם לעשות עם החלטתו לפרוש מהע"ל באותה שנה, ולא עשה.

השאלה במחלוקת בסוגיה זו, היא בעקרון שאלה עובדתית, לאמור, האם נמצא בסיס לטענת הנאשם בדבר קיומו של סיכום בינו ובין הע"ל, לפיו, לא נסגר הסדר הפרישה שלו בשנת 1996 אף שקיבל פיצויי פיטורין לפי בחירתו.

דא עקא, שטענה זו, איננה ענין לאקטואר לענות בו, שהרי מדובר בעובדות שבדיעבד. במיוחד כך, כאשר לגופו של ענין, שתק הנאשם לאורך מספר שנים מאז פרישתו בשנת 1996, מבלי להעלות את נושא זכויותיו שקופחו בפורום כלשהו של ההסתדרות. כך, כנטען, עד חשיפת פרשת התשלומים החודשיים שהועברו אליו בסתר, כמבואר לעיל.

מדוע לא עשה הנאשם דבר לצורך העלאת הנושא הזה וסגירתו, מאז 1996 ועד 2006 כאשר סיפור השחיתות בהע"ל התפוצץ סופית? – האקטואר לא יכול היה להשיב על שאלה זו, מדרך הטבע, גם אילו בחן ובדק את הרקע לפרישה; ולא היא.

עיון בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט מבהיר, כי בסופו של דבר סבר גם המומחה הזה עצמו, שהע"ל לא היתה חייבת לנאשם דבר, לאחר פרישתו ממנה וקבלת פיצוייו על פי בחירתו (ראו, עמ' 2563 - 2564 לפרוט'.

בכל מקרה, הסכים גם מר גרניט לכך, כי לרשות הנאשם לא עמדו תנאי פרישה אין-סופיים, והשאלה, כמה יכול היה לקבל אילולא נטל את הפיצויים באותה שנה, או אילו התמקח אז, עם הע"ל על תנאי פרישתו, קשה היא למענה, היום. בלשונו:

"כאשר אתה מסמן את המגרש, מסמן אותו תוחם אותו... כשהוא מסמן ובא עם משא ומתן או לדרוש תנאים,.. הוא לא יכול ללכת לשמים" (עמ' 2552 לפרוט').

ובהמשך: "זה לא תוכנית כבקשתך".

ממילא, לא יכול היה המומחה אלא להסכים, כי ענין לנו בפרישה עליה החליט הנאשם עצמו תוך בחירת האופציה שהיתה עדיפה בעיניו באותה עת, משיקוליו הוא, וכי עובדה זו סגרה את הנושא, מבלי שקמו להע"ל כל מחויבויות כלפיו, גם אם היתה החלטתו שגויה באותה עת.

ודוק, העד לא ידע כמסתבר, שהנושא כלל לא הובא בשנת 1996 לדירקטוריון, כמתחייב בכל תאגיד מסודר. גם לא שהנאשם הוא שהחליט מיוזמתו לבחור בחלופת הפיצויים, בניגוד לכל הגיון, אך לפי צרכיו שלו באותה עת. ומה רבותא, בנסיבות אלה, לטענה שחלופת הפנסיה התקציבית היתה עדיפה והגיונית יותר?

נראה, שבטעות הניח מר גרניט כי הנאשם פרש, או התכוון לפרוש גם בשנת 2000. בכל מקרה, הסכים כי אם פרש בשנת 1996 מרצונו, כנגד פיצוים מוסכמים, הפסיד בכך את זכותו לפנסיה תקציבית (עמ' 2535-2536 לפרוט'). ממילא, הסביר כל עוד לא החזיר הנאשם את הפיצויים שקיבל אז, לא יוכל לטעון לשום זכות אחרת, אלטרנטיבית, היום.

לשאלה, מה יאמר על כך שהנאשם עצמו לא בחר באופציית הפנסיה, מתוך מודעות, טען:

"זה שאדם אומר אני לא רוצה, אני מקווה שאפשר לשכנע אותו שהוא טועה, בסדר? אני לא נכנסתי לפסיכולוגיה ולמהוויו ואני לא בוחן כליות ולב... אני אומר לך שהחלופה שנבחרה ברצון אפילו ברצון או באי רצון או בספק או לא בספק היא חלופה... לא חכמה...הזויה" (עמ' 2559 לפרו', שורה 25 עד עמ' 2560 לפרו' בשורה 1).

79. לאור מסקנות חוות הדעת ועדותו של האקטואר מטעם הנאשם, אין תימה שהנאשם נסוג בסיכומיו מגירסת הפנסיה, שבסיסה עורער אף בדברי העד מטעמו.

טענת הזכויות שלא מומשו, נותרה איפוא מרוקנת מתוכן, גם לאור חוות דעת המומחים מטעמו של הנאשם, וחבל שהנאשם טרח הרבה כל כך כדי למצוא בה ישועתו לשווא.

סיכום ביניים; התשלומים החודשיים ומעטפות הכסף, ראיות ומסקנות

80. סקירת עיקרי העדויות בפרשת התשלומים החודשיים, מובילה למסקנה ששני פנים לה, לפרשה זו. האחד, שכספים יצאו מן ההסתדרות ומנילי אל הנאשם, עובדה שאין עוד חולק עליה היום; והשני, שהדבר נעשה במחשכים ובמסתור, כאשר רק מספר מצמצם של אנשים יודע על כך; וגם על זאת אין עוד חולק.

בעשיה זו בכספי התאגיד, כך הובהר, נטלו חלק אקטיבי מספר בכירים מהע"ל ומנילי, בהם הנאשם, בן צור, עובדיה, בונר וגרטי, כשלצידם שליחי הע"ל, ארואס ודוד כהן, שסייעו להם במישור הטכני, והתקשורתי.

העדויות של כל אותם מעורבים, שריח חריף של עשייה פלילית עולה מהן על פניהן, מותירות את גירסתו של הנאשם, מרוקנת מתוכן. כך, בהתיחס לגירסתו האחת, שהתשלומים החודשיים באו על חשבון פנסיה שלא מומשה עדיין; וכך, בהתיחס לגירסתו האחרת, שבאה מפי סניגורו המלומד בסיכומיו, כי ענין לנו ב"מעין משכורת" שניתנה לו על עבודתו "בהתנדבות" בתאגיד, ושהוסתרה מפני עינא בישא של ועדת האתיקה של הכנסת.

לא זו בלבד, ששתי הגירסאות המנוגדות הללו, לא מצאו אחיזה בעדויות השונות, ולא זו בלבד שהן באו בגודרה של גירסה כבושה, אלא, ששתיהן הוכחו כנגועות מלכתחילה, בחוסר היגיון בסיסי שמנע אימוצן.

פשיטא, האמנם ניתן לקבל כי הכספים הללו הוצאו מן התאגידים, ב"הסכמה" של גורם מוסמך שהכשיר פעולה זו?

ומיהו הגורם בתאגיד שפסק כי הכספים הנדונים אכן הגיעו לו, ליו"ר שפרש, כ"מעין משכורת"?

ועוד שאלה, מיהו שהחליט על זכאותו לפנסיה, שאותה אף לא ביקש מן התאגיד במשך שלוש או ארבע שנים לאחר קבלת הפיצוי הכספי, עובר לפרישתו ב-1996?

81. יותר מכל, התקשיתי להבין מהו הקשר שניסה הסניגור המלומד לקשור, במאמצי על, בין גירסת ה"מעין מיקדמות על חשבון הפנסיה", שממנה לא יכול היה עוד הנאשם לסגת, לאחר שבנה עליה תילי תילים של הסברים, ובין גירסת ה"מעין משכורת".

בפועל נראה, המדובר הוא בשתי צורות של גמול בגין עבודה, כשהאחת, מתייחסת לעבודה בעבר; והשניה, מתיחסת לעבודה השוטפת. שתי אלה אינן יכולות לדור יחדיו, זו לצד זו.

ויוער, גם הסניגור עצמו התקשה כפי הנראה להתנתק מגירסת הפנסיה בה דבק הנאשם לאורך כל עדותו בבית המשפט, בחפשו דרך לשלב בינה ובין הגירסה המאוחרת, וכך טען בסיכומיו:

"...עמדת ההגנה היא שלהירשזון היתה ציפייה לקבל בעתיד כספים בגין הסדר פרישה; וכאשר נטל את התשלומים החודשיים נטל אותם גם על חשבון כספים צפויים אלה" (סעיף 94 לסיכומי ההגנה עמ' 34).

האמנם משתמע מדבריו, שלא זכות עמדה לו, לנאשם, לקבל את כספי הפנסיה כנטען על ידו בעדותו, אלא "ציפייה" בלבד?

ממילא, נופל בנסיבות אלה סיפור "ההסדר" שהעלה הנאשם, אשר נכרת לדבריו בינו ובין בן צור לענין התשלומים על חשבון הפנסיה. וכבר הובהר, כי בכל מקרה, אין זה מסמכותו של הגזבר בתאגיד, לכרות הסכמים או לקבוע הסדרים לענין הוצאות כספיות חריגות מקופת התאגיד שעליה הופקד.

מר הירשזון יש להזכיר עוד, לא הואשם, בכל מקרה, בגניבה מבן צור, אלא בגניבה מן התאגיד שאצלו עבד זה, כך שהסכמתו של בן צור למהלך הנטען, אם ניתנה, איננה רלוונטית.

82. קושי אחר עלה מהעמדת גירסתו של הנאשם מול גירסת התביעה בפרשה זו, זה שנכרך בתוהו ובוהו ששרר בהסתדרות, לפי העולה מן העדויות דלעיל, בכל הנוגע לקבלת החלטות קריטיות בשני התאגידים. לא שחסרו נהלים כתובים אשר חייבו את ההנהלה ואנשיה לארגון וסדר, כולל, בענייני כספים, אלא שאלה נדחקו לשולים כאילו לא היו קיימים כלל.

על הדרך שבה יש לנהוג לצורך קבלת החלטות כספיות מהותיות, ועל מודעותו של הנאשם לנהלים ולפרוצדורות המתחייבים, ניתן ללמוד מדבריו שלו עצמו, באותה ישיבה של הועד המנהל של ההסתדרות, משנת 2001, בה ישב ראש, ובה הובאה לדיון שאלת הענקת משכורת 13, למספר עובדים בתאגיד, שבצעו משימות מיוחדות. כך הנאשם בענין זה:

"אני מציע שזה ידון בועדת המנגנון... ולהביא את הממצאים לועד המנהל כדי לקבל כאן החלטה... אני התחייבתי בפני העובדים להביא בפניכם את הנושא של משכורת 13. אני פונה לוועד המנהל לאשר משכורת 13..." (פרוט' הישיבה, ת/385 עמ' 1, 2; וראו דבריו בעמ' 2133 בענין זה).

יוצא, גם כאשר התייחס הנאשם עצמו לדרך קבלת החלטות בנושא כספיים ובכלל, סבור היה כי יש להביא נושא כאמור בפני ועדת המנגנון תחילה, שמימצאיה אמורים לעבור ככלל, אל הועד המנהל, שאמור היה ליתן האישור, או לא, להענקת ההטבה העומדת לדיון והוצאתה לפועל.

על מעמדו המשפטי של הועד המנהל, בהחלטות מסוג אלה, ניתן ללמוד עוד, מסעיף 35 לחוקת ההסתדרות (ת/171) הקובע:

"הועד המנהל ינהל את ענייניה השוטפים של ההסתדרות ויפעל בכל עניין שלא יוחד לוועידה (הארצית) או למועצה (הארצית)...".

פרק חמישי; כספי החגים

כללי

83. במרכז טיעוניה של התביעה בפרשה זו, עמדה, כמוזכר לעיל, הטענה כי פעמיים בשנה, בסמוך לראש השנה ופסח, נהגו ארבעת בכירי ההסתדרות, הם, הנאשם, עובדיה, בן צור ורוסו, ליטול לעצמם כספים מקופות שני התאגידים, בסכומים שנעו בין 10,000-30,000 ₪ בכל פעם, כבונוסים לעצמם (להלן – כספי החגים).

כמו בסיפור התשלומים החודשיים, כך דובר אליבא דתביעה גם בסיפור כספי החגים, בנטילה של סכומי כסף מתוך כספי פריטות השיקים של הע"ל, אשר בוצעו כמתואר לעיל, על ידי שליחי הע"ל, ארואס ודוד, בשליחותם של בן צור ועובדיה.

על מנת לכסות החַסָרים שנוצרו בהנהלת החשבונות של הע"ל בעקבות פריטת השיקים שהוציאו אותם בכירים מקופתה, בוצעו על ידיהם פעולות הסוואה שונות. בין היתר, כך נטען, נהג בן צור להעביר להע"ל, חשבוניות כוזבות של משרד הנהלת החשבונות בבעלותו, בשם בן-גד, מהן עלה כי נתקבלו אצלו תשלומים עבור עבודה שביצע עבורה; ולא היא.

ההחלטה ליטול הכספים האמורים לעצמם מקופות הע"ל ונילי, לקראת החגים, נתקבלה לטענת התביעה, על ידי ארבעת הבכירים הנ"ל במהלך פגישה שקיימו ביניהם, ואשר בה דנו ב"משכורת 13", שאותה רצו לקבל מהע"ל, אף שהדבר נמנע מכח הוראות תקנון התאגיד.

גם כאן, שבה וטענה התביעה, הועברו כספי החגים לידי הבכירים במזומנים בלבד, וזאת, על מנת להסתיר את עצם נטילתם מהע"ל ומנילי, מבלי שנתקבלה החלטה בעניין זה אצל האורגנים שהוסמכו לכך, ומבלי שאיש מלבדם ידע על כספים אלה.

84. גם כנגד האישום הזה, כמו כנגד האישום בפרשת התשלומים החודשיים, הציג הנאשם שלוש וורסיות של חפות לפחות. האחת, שעלתה במהלך חקירתו במשטרה, בה הכחיש מכל וכל נטילת כספים כלשהם מקופות התאגידים לקראת חגים; השניה, אותה העלה בבית המשפט ובסיכומיו, כאשר הודה בנטילה עצמה, אך טען לכשרותה, בהכריזו במקביל, כי לא שותף בהליך קבלת ההחלטה באותה ישיבה; והשלישית שהעלה בסיכומיו, לפיה, היוו גם כספי החגים כמו התשלומים החודשיים, מעין תגמול על עבודתו בהע"ל בהתנדבות. אעמוד על כל אלה בהמשך, בקיצור האפשרי.

בטרם דיון באלה, אבדוק תחילה מספר טענות עקרוניות שהעלו הצדדים בסיכומיהם, בפרשה זו.

חלוקת הנטלים בפרשת כספי החגים

85. כבר הובהר בדיון בפרשת התשלומים החודשיים, כי אם הוכיחה התביעה בפרשתה, קיומן עד מעבר לספק סביר, של העובדות המגבשות את יסודות העבירות אותן ייחסה לנאשם, יצאה ידי חובתה בהרמת נטל השכנוע שהיה מונח על כתפיה מלכתחילה. יביא הנאשם, בתורו, ראיה שתכרסם במארג ראיות זה, יקום הבסיס לזיכויו. לא יביא, תישארנה הראיות המפלילות בתוקפן.

במשימה ראשונית זו אכן עמדה לדעתי התביעה, בענייננו, אם באמצעות עדיה, ואם באמצעות היסמכותה על הודיית הנאשם בבית המשפט, בה אישר במסגרת תגובתו לכתב האישום, את עצם נטילת כספי החגים לעצמו, במזומנים דרך קבע, ביחד עם שלושת האחרים. אלה נשלחו לביתו, כפי שהובהר, במעטפות סגורות.

ההודייה הזו בעובדות הבסיס, ומצבור הראיות שהביאה התביעה לאישוש עמדתה בפרשה הזו, העבירו גם כאן את הנטל הטאקטי אל כתפי הנאשם, שנדרש להוכיח מעתה, על ידי הסבר הגיוני או על ידי הגשת ראיה מתקבלת על הדעת, כי בידו פירוש סביר יותר לאותן עובדות, הנסמך על ההיגיון ועל ניסיון החיים, אשר בכוחו לכרסם בראיות התביעה עד העמדת אותו ספק סביר מולן שיביא לריקונן מתוכן.

לשון אחר, די היה לו לנאשם בעניננו זה - כמו בפרשת התשלומים החודשיים - שֶיָטה את מאזן ההסתברויות לטובתו, על מנת שתישמט הקרקע מתחת רגליה של התביעה בבואה לייחס לו את עבירת הגניבה ואת יתר העבירות נשוא האישום הראשון, בהקשר לכספי החגים.

האם עמד הנאשם בנטל הזה שהועבר אליו גם בפרשת כספי החגים כאמור?

אדון בשאלה זו, להלן, ואולם, עד שאעשה כן, אביא תחילה את תמצית העדויות עליהן סמכה התביעה יתדותיה לצורך הרמת הנטל מצידה.

עדי התביעה על כספי החגים

עדותו של עובדיה, תחילה

86. במרכז ראיותיה בפרשה זו, הציבה התביעה את עדותו של עובדיה, שהיה מצד אחד איש הכספים בהע"ל ובנילי, ומצד שני, יזם את נושא המענק לחגים ונימנה על מקבליו.

התובע ניסה ככל יכולתו לבסס את אמינותו של העד הזה, שבו ראה עד מפתח, כנגד טענות הסניגור אשר ביקש לבטל אמינותו של העד מכל וכל, ולא בכדי.

עדותו של עובדיה, כפי שכבר הוזכר, היא ככלל, עדות בעייתית, שאין לבסס עליה הכרעה. עם זאת, מן הדין לבחון דבריו של העד הזה לעומקם, על מנת לקבוע אם יש בהם חלקים של עדות אמת היכולים לסייע בהבנת התמונה האמיתית, אותה העמידו הצדדים בסוגיה זו, זה לכאן וזה לכאן (על האבחנה שיכול בית המשפט לאבחן בין חלקי עדות שונים, ראו, סעיף 57 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 וכן ראו, ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302).

87. לגופו של ענין, בהתיחסו אל סוגית כספי החגים שאותם דאג עובדיה לסדר לעצמו ולשלושת הבכירים האחרים בהע"ל ובנילי, הודיע, כי ההחלטה על המענק הקבוע הזה, התקבלה בפורום של ארבעת הבכירים: "זה היה סידור שגם רוסו לקח וגם בן צור", ומסתבר, שגם היו"ר נטל את המענק כפי שהודה בפני. בלשונו של עובדיה:

"אז יום אחד ישבנו, ואמרנו שאנחנו נקבל פיצוי בחג... פעם ראשונה ישבנו ארבעה, מר הירשזון, רוסו, בן-צור ואני. ובשאר הפעמים לפני החגים מר הירשזון לא היה... כמעט כולם היו מקבלים במזומן" (עמ' 999 לפרוט').

על דרך הקצאת הכספים בפועל, סיפר עובדיה בהודעתו ת/364א', בעמ' 6:

"..... בתקופת החגים או לפני ראש השנה או לפני פסח היינו יושבים רוסו, בנצור ואני ומחליטים על חלוקה כמה כל אחד מהארבעה האנשים יקבל, הארבעה זה השלושה שיושבים והירשזון. ואז בנצור היה מטפל בהשגת הכסף".

את הרציונל לחלוקת כספים זו, הסביר עובדיה, בנוהל שהיה מקובל לדבריו, במשק כולו. מכל מקום, באותה פגישה מרובעת המשתתפים הוחלט לדבריו, כי היות ומקובל בתאגידים רבים במשק להעניק משכורת 13 או בונוס לבכיריהם, תינתן גם להם אותה פריבילגיה, בכסף מזומן, שתנוע בין 5,000-20,000 ₪, ושתוענק לכל אחד מהם, פעמיים בשנה.

את הסכום המדויק, כך סיכמו הארבעה, לדבריו, יקבעו שלושה מן הבכירים הללו, הם, עובדיה, רוסו ובן-צור, בסמוך לכל חג, ובהתאם למצב "הקופה" באותה עת.

למן אותה פגישה ואילך, כך עובדיה, נפקד מקומו של הירשזון מפגישות עבודה אלה, אף שחלקו בכספים נשמר לו, ועל כך אין חולק.

88. אשר לשאלת רישומם של כספי החגים בהנהלת ספריה של הע"ל, בענין זה עלה מדבריו של עובדיה, שאיש לא דאג לַרישום. אלא, שלדבריו גם אילו נרשמו ההוצאות האלה בספרים כדין - ולא היא - גם אז לא היתה אפשרות לזהותם במאזניה של הע"ל או של נילי, מאחר והרישום, אם נעשה, שולב ברישומם של מענקי החג שניתנו לכל עובדי הע"ל ונילי, מבלי יכולת הפרדה בין הבונוסים הגבוהים שקיבלו ארבעת בכירי הע"ל, ובין אלה המזעריים של יתר העובדים (וראו, עמ' 996 לפרוט').

לשאלת עו"ד שוורץ, מדוע נתערבבו להם הרישומים בספרים כמתואר, השיב עובדיה: "כי רצינו להסוות את זה... בפני המאזן ובפני העובדים" (עמ' 999 לפרוט').

לשאלת התובע, למה ועל איזה רקע שותף הירשזון בחגיגת הכספים הזו, השיב עובדיה:

"מה זאת אומרת למה? איך אני יכול להגיד דבר כזה? הוא היושב ראש, הוא בעל הבית... כיבדתי אותו" (עמ' 1039 לפרוט').

89. ככלל, עלה מעדותו של עובדיה כי בבסיס ההחלטה בענין כספי החגים עמד רצונם של הבכירים לקבל משכורת 13. משלא ניתן להם אישור הועד המנהל לענין משכורת 13, פנו הם לפי דבריו, לדרכים אחרות, מפותלות ומתוחכמות יותר, דוגמת המצאת הבונוס לחגים שארגנו לעצמם בלבד.

לא מצאתי כל קשר וזיקה בין המאבק המתואר של אותו מספר מצומצם של בכירים לקבלת משכורת 13, ובין החלטתם להעניק לעצמם, על דעתם הם, כספי חגים כתחליף לזו. מכל מקום, המסר הברור העולה, מעדותו של עובדיה, שהיתה כאמור, עדות מגומגמת ומאולצת, היה בסופו של יום, כי ההטבה לה זכו אותם ארבעה מבכירי הע"ל לקראת החגים, בהם גם הנאשם, נולדה מתוך החלטה לעקוף את חוקת ההסתדרות שאסרה על תשלום משכורת 13 לבכיריה, ומשמע, שביסוד ההחלטה עמד מניע לא כשר.

הסכומים האלה, כך עלה מדבריו של עובדיה, לא נרשמו בספרי הע"ל כהוצאות בפני עצמן, ובהבדל מבונוסים לחגים שניתנו לכל עובדי התאגיד, לא השתקפו אלה בתלושי משכורותיהם אלא נתקבלו אצלם מחוץ לשכר החודשי, במעטפות של מזומנים. כך נהגו הם, לדברי עובדיה, במטרה להסוות קבלה זו של כספים מספריה של ההסתדרות, ומן העובדים האחרים שלא זכו למענקים נדיבים כאלה.

90. בנקודה זו, מיותר בעיני לדוש בשאלת אמינותו, או אי אמינותו של עובדיה. ככלל, נראה לי, כי גם אם נכונה הטענה שעדותו היא עדות בעייתית מאד, אין לומר שעלתה ממנה מגמה להפללת הנאשם על רקע של כלום. מה עוד, שסיפורו של עובדיה התיישב בנקודות מהותיות עם דברים שאמר הירשזון עצמו בבית המשפט.

ממילא, אינני רואה להיזקק לכל פרט מפרטי עדותו של עובדיה בפרשה זו. די לי בדבריו של העד הזה שלא נסתרו, לפיהם, נימנה הנאשם, על מקבלי כספי החגים, וכי כמו האחרים, התנהל גם הוא בנושא זה כשמעטה של סודיות וערפל אופפים אותו בהצביעם על מודעותם של נוטלי הבונוסים לאופי נטילותיהם אלה.

המנכ"ל רוסו על כספי החגים

91. רוסו, יש להזכיר הורשע בתורו, בין היתר, במסגרת הסדר הטיעון שקשר עם התביעה, בגניבת כספי החגים בין השנים 2000-2003, בסכום כולל של כ-150,000 ₪ (ת/375א').

בהתייחסו בעדותו אל מקומו של הנאשם דנא בפרשה זו, לא יכול היה רוסו לספר אלא זאת, שראה את הנאשם נכנס למשרדו של עובדיה בתקופות של לפני החגים. ובלשונו:

"אני יודע שהוא נכנס לפני חגים לפעמים אל עובדיה... זה תדירות של פעמיים בשנה" (עמ' 1628 לפרוט').

בעימות שנערך בינו ובין הנאשם, במסגרת חקירתו האחרונה של הנאשם, ת/13, הסביר רוסו:

"הם... אני אומר לך עוד פעם, אתה מחבר אותי לדבר שהם מחברים אותי... אני אגיד לך מה היה קורה בחגים. אברהם היה מגיע אליהם. זה אותו דבר, אותו סיפור... הוא היה מגיע אליהם או שהם היו... או שהיו מעבירים לו את זה הביתה, כסף" (עמ' 73-74 לתמליל ההודעה, ת/14).

בפועל, נראה, אין בדבריו של העד הזה לתרום מהותית בשאלת מעורבותו של הנאשם דנא בתמונה.

עדותו של אנשל בפרשת כספי החגים

92. אנשל, ששימש לאחר פרישתו של הנאשם מהע"ל, כממלא מקום היו"ר, סיפר כלאחר יד, כי ככלל, קיבלו כל העובדים "בונוסים" לחגים, אלא שהבונוסים האלה, לא חצו את גבול 220 הש"ח, שאף שולבו בתלושי המשכורת שלהם.

על הבונוסים לארבעת הבכירים הנ"ל, אכן לא ידע אנשל דבר.

נראה, כי דברים חד משמעיים אלה, משליכים היטב על התיזה שניסה הנאשם להביא בפני, בדבר זכאות הבכירים למשכורת 13, או לבונוס אחר, בהבהירם ששום בסיס רציונלי או עסקי לא הועמד לה. לכך אתיחס בהמשך.

עולה מדבריו של העד הזה עוד, כי לא זו בלבד שהוא כבכיר, לא זכה למענק הבכירים, אלא, שהתאגיד עצמו סבר כי מענק על סך 220 ₪, לא יותר, הוא הבונוס הראוי לכל עובד באשר הוא, כולל אלה הבכירים.

אנשל, יש להזכיר, היה מנותק מן העשייה הפלילית המאסיבית שהתרחשה באותה עת בהע"ל, כאשר אותה קבוצת בכירים – הם הנאשמים בשני התיקים הקשורים – חגגו על קופות התאגידים בניהולם.

על רקע זה, יש גם להבין אולי את אי שיתופו כאמור בחגיגת כספי החגים שנטלו לעצמם מבלי להניד עפעף, ארבעת הבכירים הנ"ל, אשר שלושה מהם הודו בכך כל אחד בתורו והורשעו.

אין ספק שיש לעדותו זו חשיבות מיוחדת בהיות אנשל כאמור, האיש נקי הכפיים בחבורת הבכירים, שמוּדָר על ידיהם מקבלת כספי החגים, ולא בכדי.

מכל מקום, נראה שיושרתו של אנשל, וריחוקו ממעשי השחיתות בהע"ל ובנילי, הם שמנעו שיתופו של בכיר זה בקשר הפלילי שקשרו ביניהם אלה, כמתואר, בנוטלם לעצמם, כספי עתק מקופותיהם המדולדלות של שני התאגידים.

וגירסת הנאשם בפרשה זו, מהי?

כללי

93. לא הסבר אחד ולא גירסה אחת, הביא הנאשם בפני, כאמור, בבואו להעמיד בסיס חוקי והגיוני למעורבותו בחגיגת כספי החגים. כמו בפרשת התשלומים החודשיים, עברה גירסתו גם כאן, תהליך של שינוי והתפתחות ברורים.

גירסה ראשונה הובאה על ידו בחקירותיו במשטרה, שם טען פשוט, כי לא היו דברים מעולם.

גירסה שניה, העלה הנאשם בבית המשפט, ולְפִיה, לא ידע כלל על ההחלטה שהתקבלה בענין כספי החגים. יום אחד פשוט הודיעוֹ עובדיה על כך, ומאז היה שותף בקבלת כספים אלה במועדים הרלוונטיים.

ככלל, הסביר, עלה ענין הבונוס הזה בעקבות הרצון להשוות את תנאי הבכירים בהע"ל לתנאיהם של עובדים אחרים במשק.

גירסה שלישית, בדומה לזו שהועלתה בסיכומי ההגנה לגבי התשלומים החודשיים, באה גם היא בהפתעה בנושא כספי החגים. שוב, חזר והודיע הסניגור המלומד, עו"ד וינרוט, כי למעשה אין כמעט מחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו, שכן, מוסכם עליו ומוסכם על התובע, כי בפועל ענין לנו גם כאן, בתשלומים שקיבל הנאשם במסגרת ה"מעין משכורת" על עבודתו בהע"ל, לאחר פרישה.

אדון בכל אחת מגירסאות אלה להלן.

על הגירסה הראשונה; ההכחשה הגורפת

94. הירשזון הכחיש כאמור לכל אורך חקירותיו במשטרה כל בונוס, כל מתנה, כל שי, וכל תשלום כספי שניתן לו או למי מחבריו בסמוך לחגים ובכלל. בלשונו:

"לא. הייתי מקבל שי, סלע הייתה נותנת שי שוברים, זה הייתי מקבל, מהע"ל אולי הייתי מקבל שי, לא שלושים ולא ארבעים אלף ולא דבר כזה...אני לא יודע אם אחרים קיבלו או לא. אני לא יכול לומר שאף אחד מהם קיבל, אני לא קיבלתי לא שי ולא לחג ולא שום דבר" (עמ' 34 להודעה, ת/7).

ובהמשך:

"אני לא יודע איפה היא התקבלה, אני לא הייתי בשום פורום שמקבל שום החלטות על שום חלוקת כספי מזומן...אני לא התקשרתי, לא ביקשתי, לא הייתי זקוק לכסף של הע"ל ולא לשום דבר אחר" (עמ' 35 להודעה ת/7).

לאחר מכן, בהתיחסו אל עדותו של עובדיה שהוצגה לו, ולפיה, נהג הוא להתקשר אליו לפני חגים ולדרוש ממנו את כספי החגים שלו, טען:

"אני כשהייתי זקוק לכסף, ברוך השם הייתה לי משפחה תומכת, אוהבת שהייתי לוקח כסף שהייתי זקוק לו ולא נצרכתי לא לעובדיה כהן ולא לאף אחד אחר... אני לא התקשרתי, לא ביקשתי, לא הייתי זקוק לכסף של הע"ל ולא לשום דבר אחר" (עמ' 35 להודעה, ת/7).

לשאלה החוזרת, האם בכל זאת קיבל כספים שונים כבונוסים לקראת החגים כאשר אלה ניתנו גם לשלושת בכירי הע"ל האחרים, השיב:

"אני לא. אני לא יודע אם אחרים קיבלו או לא. אני לא יכול לומר שאף אחד מהם לא קיבל, אני לא קיבלתי לא שי ולא לחג ולא שום דבר" (עמ' 35 להודעה, ת/7).

אינני רואה לדון בגירסה זו כלל, שהרי, הנאשם כבר ביטלה ממילא מכל וכל, בעדותו הוא בבית המשפט.

על הגירסה השנייה; אי המעורבות ואי הידיעה

95. בעומדו על הדוכן הסביר הנאשם כי למעשה קיבל גם קיבל כספי חגים פעמיים בשנה, ביחד עם בכירים אחרים, וזאת, לאחר שנואשו הבכירים מקבלת "משכורת 13" שהיתה מקובלת בתאגידים שונים במשק.

הוא עצמו, כך טען, לא היה שותף לקבלת ההחלטה בענין זה, והדבר נודע לו אך ורק מפיו של עובדיה או של בן צור, שעדכנו אותו בענין קבלת ההחלטה. בלשונו:

"נכנס אלי, אני לא זוכר אם זה היה גדעון או עובדיה, או שניהם נכנסו אלי ואמרו לי תראה, תיאמנו פגישה וקיבלנו החלטה, שאנחנו מתחילים ליתן מעין בונוס, משכורת 13 וזה יינתן בתקופה של החגים פעמיים בשנה. עכשיו, מאחר ואתה מקבל גם את הפיצויים, את תנאי הפרישה במזומן, אנחנו נוסיף לך פעמיים בשנה את הסכום שנקבע ותקבל אותם" (עמ' 1791 לפרוט').

ולמה לא? - האבסורד כך נראה, נעוץ בעובדה שדוקא בהיותו מקבל כספים בסתר, במעטפות כסף סגורות, מדי חודש בחודשו, קנה הירשזון לעצמו בכך, לדעתו, גם זכות נוספת לקבל את ההטבות הנגזרות מן התשלומים הללו. זאת הפעם, בצורת כספי חגים, או, משכורת 13, או, כל שם אחר, בו כינו אותם בכירים את ההטבה שסידרו לעצמם.

טענה זו, מעגנת בתוכה, טענה חוזרת של הנאשם המבוססת על אי ידיעה ואי התמצאות לכאורה במתרחש בתאגיד, טענה שמוטב היה לה שלא נטענה משנטענה.

יוזכר, הנאשם שעמד בראש הפירמידה הניהולית של ההסתדרות, היה אמון מתוקף תפקידו זה, בין היתר, על תקציב הארגון, על הבטחת מעמדו הכלכלי השוטף, ובכלל. כיו"ר הועד המנהל של הע"ל, ידע הנאשם, ללא ספק, ולמיצער חייב היה לדעת, על כל החלטה עקרונית שהתקבלה, ואשר ממילא אמורה היתה לקבל אישורו טרם הוצאתה אל הפועל. במיוחד כך, כאשר מדובר היה בהוצאה כספית קבועה, של עשרות אלפי שקלים (וראו דבריו שצוטטו לעיל פרוט' הישיבה, ת/385 עמ' 1, 2; וראו דבריו בעמ' 2133 בענין זה; וראו חוקת ההסתדרות ת/171 סעיף 35).

96. אין איפוא להעלות על הדעת, שבתאגיד מסוגו של זה בפנינו, תתקבלנה החלטות כספיות בעלות השלכות על קופתו, מבלי היוועצות עם היו"ר, ומבלי לוודא כי קיימת תשתית כספית למימושן.

מר הירשזון, יש להניח, לא ישב בהסתדרות על תקן של בובה שבחוטיה משכו עובדי התאגיד, שניצבו למטה ממנו בהיררכיה הניהולית. טענתו בהקשר זה, כי כל עניינו כיו"ר הועד המנהל, התמצה בהיבטי המאקרו בלבד, תמוהה היא לפיכך. האחריות המוטלת ככלל על הדרג הניהולי הבכיר, ועל מי שעומד בראשו, היא עקרון יסוד בתוך עקרונות ניהולו של תאגיד, במיוחד כאשר עסקינן בתאגיד בעל אלפי חברים, בעל סניפים לרוב, ובעל עמותות וחברות בת, הצריכים כולם פיקוח והשגחה.

מה עוד, כאשר הובהר, שמצבו של הגוף הזה בשנים הרלוונטיות היה בכי רע, וכי ענייני הכספים בו הלכו והידרדרו, עד שהגיעו לסף משבר.

כלום יכול יו"ר הדירקטוריון לטעון בנסיבות כמתואר, שמבטו על הגוף שבניהולו, היה מבט מלמעלה בלבד, מזוית המאקרו?

על אחריותו של מנהל בתאגיד ארחיב בהמשך.

ויוזכר, בסיכומיו טען עו"ד וינרוט כי העובדה שהודע לנאשם על כספי החגים מפי עובדיה, גרמה לו להניח, כי ההחלטה התקבלה כיאות, בועדת הכספים שבראשה עמד עובדיה (ראו, דברי הנאשם עצמו בעמ' 1939 לפרוט').

על כך יש להעיר, שתיים, האחת, כי שומה היה על אדם במעמדו, לבדוק ולחקור אחר דבריו של עובדיה, אם אכן כך הדבר; והשניה, שהחלטה מן הסוג הזה, אמורה היתה להתקבל בשיתופו המלא, ולא בדרך עקיפין כשהיא מובאת אליו כענין מוגמר, מפי כלי שני.

97. בנקודה זו, אני רואה להעיר אך זאת, כי אף שלא שוכנעתי מטיעוני הנאשם, לפיהם, לא נטל הוא חלק בישיבה הראשונה בה הוחלט על חלוקת כספי החגים לארבעת הבכירים, וכי שמע על כך רק מפי עובדיה, אני רואה לקבל טענת הסניגור בסיכומיו, כי משלא צויינה בכתב האישום עובדת השתתפותו של הנאשם בפורום הזה, שבו נכחו לפי כתב האישום עובדיה ורוסו, משמע, שההחלטה נתקבלה לכאורה בלעדיו, ואין לייחסה לו.

דא עקא, שכבר הבהרתי כי אין בעיני נפקא מינה לשאלה, אם השתתף הירשזון בישיבה המכוננת של כספי החגים, אם לאו, על מנת לקבוע את חלקו שלו בגניבת הכספים שבאה בעקבותיה.

אין בטיעון הזה, של יו"ר הועד המנהל של התאגיד, על אי השתתפותו בישיבה הקובעת בנושא כספי החגים, ואי ידיעתו על טיב ההחלטות שנתקבלו במהלכה, כדי לחלצו מן האָשמה הכרוכה בקבלת הכספים שניתנו לו מבלי כל תיעוד כדין.

שגם אם, כדבריו וכדברי סניגורו, לא נטל חלק בישיבה, או במפגש בהם הוחלט על חלוקת כספים אלה לאותה קבוצה קטנה של בכירים, חזקה עליו שלפחות קיבל מידע אודותיה במעמדו כיו"ר, מיד או בסמוך לאחר קבלתה; חזקה עליו גם שחקר ובדק, במסגרת חובותיו כיו"ר, את תקינות קבלתה, ואת התנאים שנקבעו לצורך ביצועה בדרך החוק.

מכל מקום, ברור הדבר, שמבלי בדיקת בסיס החלטה זו על ידי הנאשם ודרך קבלתה כמתחייב לגבי כל ענין דומה אחר שהתרחש בתאגיד, לא יוכל הנאשם לטעון היום לתום לב.

98. לא אוכל לקבל בהקשר זה, גם טענת הסניגור בסיכומיו, לפיה, הוּלָך הירשזון שולל על ידי "האיש הרע", עובדיה, שהפעיל עליו "מנגנון הסתרה ותרמית", בהציגו לו מצג כוזב של החלטה שנתקבלה כביכול באופן מסודר ובפורום מתאים; ולא היא.

לא איש כמו הנאשם, ייגרר בעינים עצומות אחרי מניפולציות אויליות של עובדיו, ולא איש כמוהו יאמין שנתקבלה החלטה בלעדיו בפורום חוקי על חלוקת כספים לו ולקבוצה מובחרת של מספר בכירים, שעה שכל יתר העובדים, כולל בכירים אחרים, לא זכו אלא לבונוסים צנועים למדי.

יודגש, הסבר זה של הנאשם, לכספי החגים, בעייתי הוא בעיני גם מן הסיבה שהוא מרחיב, לפי שיטתו, את יריעת מחויבויותיה הכספיות של ההסתדרות כלפיו באופן שלא יוכל להתקבל על הדעת, ובסותרו את גירסתו הקודמת, לפיה, קשר עצמו בעניין כספי החגים, אל שלושת חבריו האחרים, ואל התחליף למשכורת 13, שביקשו הם לקבל יחדיו, אליבא דידם ואליבא דידו.

הגירסה השלישית בפרשת כספי החגים

99. גירסה זו, שעיקר לידתה כאמור בשלב סיכומי ההגנה, נשענה, כמו בפרשת התשלומים החודשיים, על זכותו של הנאשם לקבל מהע"ל תגמול על העבודה שביצע בה ללא תשלום.

יוצא גם לפי גירסה זו, כאילו מקור ההטבה הזו, איננו בהחלטת הארבעה להשוות מצבם לבכירים אחרים בענין משכורת 13, אלא, בזכות האישית של הירשזון עצמו לקבל גם תגמול זה, בתור "מעין משכורת". ומה היתה, לפי תיזה זו, זכותם של האחרים שחָלקו עימו בהטבה הזו?

אין תימה ששוב עתר הסניגור המלומד להפרדת עניינו של הירשזון מענייניהם של האחרים, שדינם היה שונה לשיטתו.

ומה נעשה, הירשזון הוא שקשר עצמו אל שלושת האחרים בעדותו בפני? בלשונו:

"ניתן כסף פעמיים בשנה בתקופת החגים ואמר לך גם את זה עובדיה כהן פה כי אתה ציטטת אותו מקודם, הוא אמר שהכסף ניתן במקום משכורת 13 כבונוס לבכירים... נכנס אליי עובדיה כהן ואמר לי שהייתה ישיבה בנושא הזה ושהחליטו לתת על התוספת הזאת לבכירים במקום משכורת 13..." (עמ' 1939 לפרוט').

משמע, כולם באותה סירה.

על אף דבריו אלה של הירשזון מן הדוכן, שב הסניגור וטען בסיכומיו, כי בפועל עומדת בפנינו הטבה שהיא "מעין משכורת", ומכאן, הצורך שעלה אצל הנאשם להקים סביבה מנגנון הסתרה - לא בפני התאגיד שניהל - אלא, בפני ועדת הביקורת של הכנסת. שהרי, כבר הוזכר, כי בהיותו חבר כנסת, נמנע מן הנאשם לקבל שכר על כל עבודה במקום שאיננו הכנסת, ומשמע, שלא היתה לו ברירה אלא לקבל מעין שכר, בהסתר, במזומנים, ומבלי איזכורו בספרי התאגיד.

בכך, הסביר הסניגור, שוב, אולי עבר הירשזון עבירות על חוק חסינות חברי כנסת, או, עבירת הפרת אמונים, עובדה שיש לגנותה, אבל, בשום פנים ואופן לא עבר עבירת גניבה.

פשיטא, כך לדבריו, מאחר והרציונל העומד מאחורי עבירת הגניבה, הוא מניעת פגיעה כלכלית בו, ממילא, לא בוצעה בעניננו, גניבה, כאשר נטל הירשזון את שהגיע לו בגין עבודתו הנאמנה בהע"ל, אותה עשה בהתנדבות.

100. בפרשה זו, כמו בפרשת התשלומים החודשיים, מסתבר שגירסתו של הנאשם בסיכומים איננה תואמת את גירסתו בבית המשפט. הנאשם לא טען בשום שלב של עדותו שכספי החגים היו "מעין משכורת". גם לא שמעתי מפיו, או מפי עד אחר כלשהו, מי היה אותו אורגן בתאגיד שהוסמך להחליט על "התגמול" הזה, ועל איזה בסיס ראה, אם ראה, להעניקו לו כמשכורת 13, או, ככל הטבה אחרת - ביחד עם עוד שלושה בכירים אחרים.

טענתו של הנאשם, היתה כמוזכר, כי מדובר היה בבונוס שהיה נהוג לתיתו כנוהל מקובל, במקומות עבודה רבים לקראת החג, במיוחד כשדובר בבכירים.

"מר שוורץ, בכל הכבוד, אני אמרתי לך מה הסיטואציה שאליי הובא הנושא של מענקי החגים..." (עמ' 2186 לפרוט').

לשון אחר, הנאשם לא חשב על הקונסטרוקציה המעניינת שנבנתה בסיכומי ההגנה, לפיה, הלכו כספי החגים אחרי התשלומים החודשיים, והיוו, כמותם, "מעין משכורת" שהגיעה לו בשל עבודתו בהסתדרות.

סיכום גירסאות בנושא כספי החגים

101. בין כך ובין כך, נראה, כי מכלול הגירסאות השונות גם בנושא הזה - החל מהכחשה טוטאלית של כל נטילה, וכלה בהפיכת הנטילה, לקבלה לגיטימית של "מעין משכורת" - רוקן את הסברו של הנאשם מכל תוכן, בהותירו אותו עומד מול מערך ראיות התביעה, חסר תושיה.

ויודגש, ככלל, התקשיתי להבין את כל ההתפתלויות והמניפולציות המחשבתיות להן נזקק הנאשם בעניננו, ולהן נזקקו הבכירים עימהם עבד, בכל הנוגע לכספים שהוציאו יחדיו מקופות שני התאגידים, לצרכיהם הפרטיים. והרי, המדובר הוא בגוף תאגידי גדול ומאורגן, שאמור היה לנהל מערכת ספרים נקייה ומסודרת, שתשקף כל פעולה וכל טרנסקציה המתבצעת בה, או איתה, תחת עין פקוחה של מנהל חשבונות, רואה חשבון, מבקר פנים, כשמעל כל אלה הועד המנהל ויושב הראש, שאמורים היו לפקח על הכל.

להיכן נעלמו כל מנגנוני הבקרה האלה בעניננו?

היכן הספרים, והיכן המסמכים שאמורים היו להישמר בהנהלת החשבונות לצורך הצגתם בכל הזדמנות, ולצורך הוכחת חוקיות פעילותו של הגוף הכבד והמסורבל זה?

לשון אחר, מדוע לא יכול היה הירשזון, פשוט לשלוף מסמך, חשבונית, קבלה או תיעוד אחר - שיאשרו קבלת כספים מן התאגיד, עם פירוט תאריך ומטרה? והרי, עסקאות נסתרות כמו אלה שתיאר בענייננו, אם אינן עסקאות מרמתיות מיסודן, הריהן מהוות למיצער ביטוי לניהול פרימיטיבי של גוף ציבורי, שאיש ממנהליו איננו יודע מה נעשה בו ולאן זורמים כספיו.

השאלה היא גם, באותה מידה כיצד נוצר מצב אבסורדי כזה שבו לא יכול היה יו"ר ההסתדרות להצביע, כלאחר יד, על הספרים בהם נרשמו הכספים שקיבל, גם אליבא דידו, ובהם פירוט הבסיס החוקי להוצאתם עבורו?

סיכום בינים; כספי החגים

102. יוצא מן האמור עד כאן בפרשת כספי החגים, שאף אחת מן הגירסאות שהניח הנאשם בפני, על מנת להעמיד בסיס לגיטימי לחלוקת כספי החגים כמתואר, לא תוכל להועיל לו, אף לא, גירסתו האחרונה המשופרת, שהובאה בסיכומיו, לפיה, היוו כספי החגים "מעין משכורת" (ראו, עמ' 67 לסיכומי הסניגור).

הצדק בעיני עם התובע בטענו, כי אין כל נפקא מינה באיזה שם יכונה התשלום, כל עוד המדובר הוא בכסף שנלקח מן התאגיד, ללא ידיעתו והסכמתו המוכחות, ללא תיעוד ותוך הסתרת הנטילה בנסיבות מחשידות.

בנקודה זו, לא אוכל גם לאמץ טענת הסניגור בדבר יעד ההסתרה, הוא, וועדת האתיקה ולא התאגיד. ממילא, מה שעומד על הפרק הוא נושא ההסתרה עצמו שכיוון בהכרח אל כל היעדים והמטרות, מטבע בריאתו, כולל, התאגיד ועובדיו.

טענת הסניגור, כי גם התביעה בכבודה ובעצמה הסכימה לראות בכספים שנטל הירשזון מקופת הע"ל, מעין משכורת, שאותה היה עליו להסתיר מן הכנסת, אין בה כדי להוות הסבר לנטילה חסרת הבסיס הזו, של כספים לא לו.

הטענה שהתאגיד לא נפגע מעצם נטילת הכסף, וכי על כן, אין מתגבשת בענין דנא, עבירת הגניבה בידי מנהל, גם היא איננה מקובלת עלי. אינני יודעת כיצד מדד התאגיד את תרומת עבודתו של הירשזון עבורו, ומה היה שוויה מבחינתו - אם בכלל, כך, שאיני יודעת אם לא נגרמה לתאגיד פגיעה כלכלית על ידי העברת כספי החגים אליו ואל הַשלושה האחרים.

כן הדבר, לענין היתלותו של הסניגור, בשינוי החזית שעשתה התביעה, לפי טענתו, באמצה לכאורה את עמדת הנאשם בדבר אופיים האמיתי של כספי החגים. לא השתכנעתי כלל שחל שינוי חזית מצד התביעה בענין זה, שהרי, ב"כ התביעה, עו"ד שוורץ, לא חדל לטעון, החל מתחילת הדיון ועד תומו, כי ענין לנו בכספים שנגנבו מקופות שני התאגידים, וגולגלו בדרכים עקלקלות, לכיסיו של היו"ר ומקורביו. והיכן שינוי החזית?

עבירת הגניבה כיכבה בכתב האישום, והמסר המרכזי ששבה ושידרה התביעה לאורך כל סיכומיה, היה, כי עסקינן בכספים שגנבו בכירי הע"ל, ממנה ושרוקנו את קופתה.

מכל מקום, אין לטעון היום שעל אף הוצאת הכספים המתוארת, לא נפגע התאגיד. במיוחד כך, לאור הזיקה הברורה בין השחיתות שפשתה בתאגיד מצד אותם בכירים שגזלוהו, ובין מצבו הכספי המעורער.

103. בעייתית לא פחות, בסוגיה זו, היא התנהלותו של הנאשם אל מול המוסדות אשר להם אמור היה לדווח על כל הכנסותיו, בתקופת היותו חבר כנסת. המדובר הוא, ברשויות הביקורת של הכנסת ובמבקר המדינה, אשר להם חייב היה הירשזון להגיש כמוזכר לעיל, הצהרות הון, במקביל להצהרת ההון שנדרש להגיש ליועץ המשפטי של הכנסת, ובהם דיווח מלא ונכון על הכנסותיו נכון למועד הגשתם. אין צריך לומר שהכנסותיו מכספי החגים לא דווחו באלה (ראו, עמ' 2137 לפרוט').

הסכמת הסניגור המלומד, כי אפשר שבהסתרת כספי החגים בכל תצהיריו אלה, אכן עבר הנאשם עבירות על חוק חסינות חברי כנסת, או, על חוק אחר - אך לא על עבירת גניבה - אין בה כדי להועיל לו על רקע העובדות דלעיל (ראו דבריו המצוטטים לעיל, של עו"ד וינרוט מתוך עמודים 2688-2689 ועמ' 2694 לפרוט').

104. בין כך ובין כך, השאלה, אם יש בכל מיגוון הסבריו הנ"ל של הנאשם, כדי להציב ספק סביר מול מערך ראיותיה של התביעה בנושא כספי החגים, בעינה עומדת. ההסבר או הראיה להפריך, מטעם הנאשם, צריך היה שיהיו הגיוניים, עיקביים ומשכנעים. השאלה אם כאלה הם בעניננו, היא קשה במיוחד, לנוכח העובדה שהמדובר הוא לא רק בהסברים הסותרים זה את זה והמפריכים האחד את מישנהו, אלא גם כאלה הנגועים בחוסר היגיון עסקי, כלכלי ובכלל.

פרק שישי; מימון התרופות לנאשם בכספי ההסתדרות

עובדות

105. אליבא דתביעה, ניצל הנאשם מעמדו הרם בהסתדרות בנושא נוסף, הוא, רכישת התרופות היקרות להן נזקק במהלך השנים 2004-2000, שאותן החליט לרכוש בכספי הע"ל ובאמצעות השליח מטעמה, שלמה ארואס, כפי שסוכם בינו ובין בן צור.

המדובר הוא, כך כתב האישום, בתרופות שעלותן הסתכמה לכל התקופה האמורה, לסך כולל של 72,000 ₪, אותם מימנה הע"ל לנאשם באותם ימים דרך קבע קבוע (סעיף 21 לכתב האישום).

ארואס שנשלח מדי חודש בחודשו לרכוש תרופות אלה עבור הנאשם, בבאר שבע ובפתח תקוה, כך נטען, נתבקש גם להיפגש עם רופאיו של הנאשם, ד"ר צחי בן ציון וד"ר אברהם מידן, שרשמו את התרופות על שמו של ארואס, לפי בקשת הנאשם (ראו, המירשמים ת/217 ו-ת/218 שאכן נרשמו על שמו של השליח).

כשהמרשמים בידו, כך התביעה, היה ארואס יוצא לדרך, ורוכש את התרופות בבתי מרקחת שונים. התשלומים עבור התרופות בוצעו על ידי ארואס, במזומנים, אותם מסרו לו עובדיה או בן-צור לקראת כל רכישה. הכספים, כך נטען, היו פרי פריטת השיקים שהוצאו על ידי עובדיה ובן צור מקופותיהן של הע"ל ונילי, או, כספים שנתקבלו מדמי השתתפות בחוגים שניהלה נילי, בעיקר לבני נוער.

106. גירסתה זו של התביעה בנושא התרופות, יש לומר, לא הוכחשה, טוטאלית, על ידי הנאשם אשר הסכים כי כך אכן התנהלו הדברים בנושא זה, באותה תקופה (ראו, הודעתו במשטרה, ת/4 מעמ' 48). כל שטען היה, כי לא כספי הע"ל הם שמימנו את רכישת התרופות עבורו בסופו של יום, אלא כספו שלו. עובדיה, כך הסביר, מסר לידי ארואס את הכספים לרכישת תרופותיו, גם לשיטתו, אלא שהוא הקפיד על החזרת הכספים לעובדיה, ואף הגדיל לעשות; גם את נסיעותיו של ארואס לבאר שבע ולפתח תקוה לצורך רכישת התרופות, מימן הוא לדבריו, כך שלמעשה לא ניצל את התאגיד לצרכיו שלו (עמ' 2009 לפרוט'). בלשונו:

"... את המונית אני שילמתי. את הנסיעה לבאר שבע אני שילמתי. את התרופות אני שילמתי וגברתי יודעת על שם מי היו התרופות שהלך לקחת..".

לשאלה, מדוע בכלל נזקק לארואס לצורך רכישת תרופותיו, הסביר הנאשם כי ארואס עשה דברים למענו מתוך רצון והערכה שרחש לו. בלשונו:

"... אם מישהו עשה הוא עשה דברים מתוך הערכה אליי ולא מתוך זה שזה רצוני. לא כפיתי דברים על אף אחד. זה לא הנוהג שלי לכפות דברים על אף אחד... " (עמ' 2012 לפרוט').

107. בישיבת בית המשפט מיום 3.2.2009 שהתנהלה בדלתיים סגורות לבקשת הנאשם שביקש לשמור על פרטיותו, פירט במה בדיוק היה מדובר. הדברים שאמר לא שינו את תמונת העובדות המתוארת.

בהמשך הסביר, כי בסך הכל, מדובר היה אולי בשלוש נסיעות שעשה ארואס לבאר שבע עבורו, ועל מה הרעש? (ראו, עדותו בעמ' 2025, 2026 לפרוט').

משהוצגה לנאשם עם זאת, עדותו של ארואס עצמו, ממנה עלה כי נסע אחת לחודש לבאר שבע, טען הנאשם לאחר התפתלות על הדוכן, כי אפשר שארואס איננו זוכר, או, ש"אינו אומר אמת" (עמ' 2028 לפרוט').

ומדוע ישקר ארואס בענין זה? מה אינטרס יכול היה להיות לו לסלף דברים?

108. הנאשם, יש להזכיר, גם לא הסכים עם עדותו של ארואס, לפיה, היה מקבל לכל נסיעה שנועדה לרכישת התרופות, סכום של 1,500 ₪; עלות התרופות לשיטתה של התביעה. לדעת הנאשם, מדובר היה בְּעלות של לא יותר מ-500 ₪ לכל חבילת תרופות, ואולי אף פחות מכך (עמ' 2027 לפרוט').

בין כך ובין כך, עולה מעיון בעדות הנאשם במשטרה ובבית המשפט, כי בפועל הודה בעיקרי העובדות שנכרכו בעצם רכישת התרופות עבורו, על ידי ארואס שנשלח לצורך כך לאן שנשלח. הנאשם גם אישר כי התרופות נרשמו על שמו של ארואס, לבקשתו שלו, וכן הודה, שכספי הרכישה ניתנו לשליח, על ידי עובדיה.

טענתו היחידה של הנאשם, הצריכה עדיין בחינה, היא, שהחזיר את כל כספי מימון התרופות לעובדיה, או, ליתר דיוק, להע"ל.

צדק איפוא הסניגור המלומד בטענו בסיכומיו, כי "השאלה הנוגעת לסוגיית כספי התרופות, היא פשוטה ביותר: האם הירשזון השיב לעובדיה ולבן צור את אותם מאות שקלים", הא ותו לא (עמ' 137 לסיכומיו).

109. השאלה הנ"ל של הסניגור, מחזירה את הדיון שוב, אל המישור העקרוני, מיהו מבין שני הצדדים לדיון, הנושא בַּנטל להוכיח מקורם של כספי מימון התרופות בנסיבות הענין.

למותר להזכיר שוב, כי מלכתחילה מוטל היה נטל השכנוע על התביעה, שהיה עליה להעמיד תשתית עובדתית מוצקה דיה, להוכחת יסודות העבירות נשוא הדיון, עד מעבר לספק סביר.

נטל זה הורם, לשיטתי, בענין דנא, על ידי העדים שהעידו בנושא, ועל ידי ההצבעה על דבריו של הנאשם אשר אישר כי רכישת תרופותיו כמתואר, בוצעה כענין שבשיגרה, באמצעות שליח הע"ל, ארואס, אשר אף שילם עבור תרופותיו אלה של הנאשם, בכספים שקיבל מידי עובדיה.

מכאן, עבר הנטל הטקטי אל הנאשם להוכיח כי בסופו של יום, מומנו התרופות על ידו עצמו. שאם כך יוכח, ברור הדבר שלא תקום עבירת הגניבה, כמו גם יתר העבירות נשוא האישום הראשון.

העדויות לענין מימון התרופות

110. גם בענין זה של מימון התרופות, ראתה התביעה בעובדיה, עד מרכזי מטעמה שאת דבריו ביקשתני לאמץ. דא עקא, שעדותו שוב לא היתה עקבית ולא מעט סתירות עלו ממנה, כפי שטענו באי כח ההגנה בצדק, בסיכומיהם.

בהודעותיו במשטרה, שהוגשו בהסכמה הגם שההגנה טענה לאי אמינותו - ובמידה רבה של צדק - טען עובדיה בפני חוקריו, תחילה, כי אינו זוכר כיצד מומנו תרופותיו של הנאשם (ראו הודעה ת/367א'). בהמשך, הסכים כי אפשר שהמימון נעשה בכספי הע"ל, ולעתים אף בכספו שלו, שאותו החזיר לעצמו מקופת ההסתדרות (שם, בעמ' 21). בלשונו:

"אמרתי לך, או מהע"ל או מהמזומן, או אני הייתי מלווה להם ואז הייתי לוקח את זה מגדעון... יש בכל הספרים האלה סכומים קטנים על שם ארואס ואולי מזה גדעון שילם עבור התרופות... לא חששתי ואולי הירשזון היה מחזיר את זה לגדעון. אני הייתי לוקח את הכסף מגדעון ואם הירשזון אמר שהוא נתן, אולי הוא נתן לגדעון. לי הוא לא נתן" (ת/367 א' עמ' 21).

מכל מקום, כך עובדיה, כאשר מימן את תרופותיו של הנאשם לא קיבל מידיו כל החזר כספי, לא מראש ולא לאחר מעשה (ראו דבריו במשטרה, ת/367א, עמ' 20 ועמ' 21). אפשר לדבריו, שהנאשם החזיר כספים אלה לבן צור, אלא שהוא לא ידע על כך.

111. עדותו של עובדיה לא עמדה עם זאת בפני עצמה. אישוש ממשי לעמדת התביעה עלה מעדותו של ארואס, בה סיפר חד וחלק, כי קיבל את הכספים למימון רכישת התרופות לנאשם על ידו, במזומן, מעובדיה או מבן צור (ראו, הודעותיו ת/226 - ת/232):

"... גדעון בן צור היה מביא לי את הכסף לשלם על התרופות, את הכסף הייתי משלם בבית המרקחת, והיו פעמים שגם עובדיה נתן לי כספים עבור התרופות להירשזון, מדובר בסכום של אלף חמש מאות שקל לערך בכל פעם והם גדעון או עובדיה היו נותנים לי במזומן. התרופות היו אמפולות" (עמ' 2 להודעה ת/230).

יודגש, הסכומים בהם נקב ארואס כמחירי התרופות ששילם, תאמו את סכומי ההוצאות על התרופות שנרשמו ברשימות גרטי, ולוּ, בחלקן כפי שיובהר בהמשך, וככלל, היתה עדותו העניינית אמינה בעיני.

112. הגב' גרטי, שנכנסה לנעליו של בן צור, עם עזיבתו את הע"ל עקב מחלתו, המשיכה לרשום ברשימות גרטי הכנסות והוצאות מ'כספי החוגים', שלדבריה נשמרו בכספת של בן-צור, ולא דווחו ברובם להע"ל, אף לא הופקדו בחשבונותיה (ראו, ת/213א' ו-213ב'). בהצביעה על המילה "תרופות" בתוך הרשימות הללו, טענה גרטי כי רשמה כך על פי הנחיות שקיבלה מבן צור, וכי זה סיפר לה רק בשנת 2004, כי המדובר היה בתרופות עבור הירשזון שרישומן בוצע ברשימות הללו.

פעם אחת, כך הוסיפה, ראתה את בן צור נותן לארואס 1,500 ₪ תוך שהוא שולח אותו לקנות תרופות.

לשאלת מעמדן של הרשימות הללו בהנהלת הספרים הסבירה גרטי, כי לא היתה להן בפועל כל משמעות חשבונאית, כי "זה סתם דפים" כלשונה (עמ' 44 לפרוט').

רוצה לומר, לשיטתה, אין להתיחס אל שנרשם ברשימות אלה, כאל רישום כדין, בכלל, ובהתיחס אל ההוצאות על התרופות בפרט, כאשר כל אלה לא תועדו בספרי התאגיד, כמסתבר.

זאת וגם זאת, העדה שנתבקשה לשוב ולעיין ברשימותיה, ת/213א' וב', לא מצאה בהן כל רישום של "כניסת כספים" עבור תרופות, מול יציאת הכספים המתוארת (עמ' 45 לפרוט'). "אין כניסות", כך הסבירה.

הגב' גרטי לא ידעה להסביר משמעותו של הרישום של 12,500 ₪ מיום 4.8.2004 בעמודת "החובה" בת/213א'.

בצדק, טען התובע בסיכומיו כי בכל מקרה אין אפשרות לייחס סכום זה להחזר כספי התרופות, שהרי, הנאשם עצמו עמד על כך בטענו להחזר הכספים הללו, כי נהג לבצע את ההחזרים מיידית, בהיקף של כמה מאות שקלים בכל פעם (עמ' 42 להודעתו ת/7).

אשר להיקף התשלומים, בענין זה הצביע ב"כ התביעה על רישומי הכניסות והיציאות של הכספים מהע"ל, כאשר לצד ההוצאות נרשמה המילה, "תרופות".

ארבע הוצאות כאמור שנמצאו ברשימות, הועמדו על 1,500 ₪ כל אחת, לצד שתי הוצאות נוספות על תרופות, אשר חוברו להוצאות אחרות, כמו תשלומים על "רפורטים".

די ברישום ההוצאות האלה ברשימות גרטי, הן לבדן, באין מולן "כניסות" של אותם סכומים, או החזריהן, על מנת להעביר הנטל אל הנאשם שיסביר במה מדובר. במיוחד כך, לאור דבריה של גרטי, שהסבירה כי מדובר היה בתרופות עבור הנאשם, כפי שאמר לה בן צור.

הנטל שעבר אל הנאשם בנסיבות אלה, היה להוכיח כי על אף הרישומים התמוהים הללו, היה זה הוא שמימן בפועל את התרופות שרכש עבורו ארואס, בסופו של יום, אם בדרך של החזר הכספים למי שהוציאם עבורו מקופת התאגיד, ואם בדרך של החזרתם לתאגיד ישירות.

הנאשם הסתפק למרבה הצער, בהכרזה בעלמא כי החזיר לעובדיה כל הוצאה שהוציא זה על תרופותיו, וזאת,אואלא , שהיתה זו הכרזה בעלמא, מבלי גיבוי בראיה כלשהי, כאשר עובדיה מכחיש קבלת החזר מידיו. ובלשונו:

"א. את המונית אני שילמתי. את הנסיעה לבאר שבע אני שילמתי. את התרופות אני שילמתי וגברתי יודעת על שם מי היו התרופות שהלך לקחת. אם אני אפתח הלאה אז הכל כבר יהיה... מר שוורץ, אני מימנתי את הכל. אני שילמתי לעובדיה את הכסף... בחזרה. אתה רוצה אני אגיד את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם" (עמ' 2009 לפרוט').

הבעיה מחריפה במיוחד, לאור הכחשתו החד משמעית של עובדיה, כל קבלת כסף מידי הנאשם בהקשר לתרופות. בלשונו: "לי הוא לא שילם. אולי הוא שילם לגדעון" (עמ' 20 להודעה ת/367א').

למרבה הצער, לא היתה אפשרות לשאול את בן צור גם בענין זה.

תמיהה נוספת העלה בצדק, עו"ד שוורץ, לגבי התקופה שלאחר עובדיה, קרי, לשאלה לידי מי החזיר הירשזון, אילו דיבר אמת בנקודה זו, את הוצאות הכספים על תרופותיו, כאשר כבר לא היה עובדיה בהסתדרות, וכאשר המשיך ארואס בנסיעותיו לצורך רכישת התרופות לנאשם, בשליחותה של גרטי? - בנקודה זו, סתם הנאשם ולא פירש.

113. דוק, טענת הסניגור בסיכומיו, כי לא בדין נסמכה התביעה על רשימות גרטי, שבהן דובר לטענתו בתרופות שלא נועדו לנאשם בלבד, אלא גם לבכירים אחרים, היא בעיני טענה שאין לה בסיס בראיות. כך גם הטענה, כי מדובר בכספים ששולמו בין היתר עבור תרופות לעובדיה ולאחרים בהע"ל. עובדיה עצמו הכחיש שימוש בתרופות דוגמת אלה של הנאשם, בהסבירו כי נהג לקבל את תרופותיו מחו"ל. אשר לאחרים, שלפי ההגנה מימנו תרופותיהם מכספי התאגיד, גם לגבי אלה לא מצאתי אחיזה בחומר הראיות, כך שגם טענה זו נותרה בבחינת השערה בלבד. במיוחד כך, כאשר לפי עדותו של ארואס, רכש באותם ימים, תרופות להירשזון בלבד.

על הסבר שאיננו אלא הנחה בעלמא הנטועה בעולם ההשערות שאין להן גבול, כבר אמרה הפסיקה דברה. הוסבר, כי אל לו לשופט "לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן" שעשוי לעלות בקנה אחד עם חפות של הנאשם, כאשר חומר הראיות מוליך למסקנה הרבה יותר הגיונית, ולפיה, אין גירסת הנאשם מתיישבת עם העובדות שהוכחו. בית המשפט, כך הוסבר, איננו חייב לצאת מגדרו ולהניח הנחות רחוקות מאוד, כדי לקבל גירסת נאשם שכנגדו ראיות כבדות משקל (ראו, ע"פ 3124/91 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 406, 414).

114. בנקודה זו, יש להזכיר את הודעתו של ד"ר אברהם מידן, ת/235, שהיה רופאו של הנאשם, שהיה מעורה במצבו הבריאותי. הודעתו של הרופא נתקבלה בהסכמה מבלי שזומן לעדות. לדבריו, היה מקבל למרפאתו את ארואס במועדים קבועים, והיה מוסר לידיו את מירשמי התרופות של הנאשם, שנשאו את שמו של ארואס.

לדברי הרופא גם נהג הוא עצמו להזמין תרופות עבור הנאשם, אותן שילם בכרטיס האשראי של רעייתו. ההחזר הכספי ניתן לו, לדבריו, על ידי נהגו של הנאשם, רובי מזרחי, שהיה מגיע אליו ומוסר לו את סכום ההחזר, במזומן.

באי כח הנאשם ביקשו להפריך באמצעות עדותו של ד"ר מידן, את עדותו של ארואס, בעיקר בכל הנוגע למחירי התרופות ומימונן על ידי ההסתדרות (ראו, סעיף 381(ג), עמ' 138 לסיכומי ההגנה). דא עקא שעיון חוזר בהודעתו של הרופא, הבהירה לי, כי אין בין זו ובין עדותו של ארואס כל מאומה, בהיות שתי העדויות מתיחסות לתקופות שונות. ד"ר מידן, כך הסתבר, התיחס בהודעתו אל התקופה החל משנת 2005, "לאחר שארואס סיים את עבודתו" (ראו, ת/235, עמ' 3) ואין לדעת אם כיוון לאותם דברים.

יתרה מזו, גם ניהולן של רשימות גרטי שבהן נרשמו כספי התרופות, נסתיים בתקופה שקדמה לתקופת התיחסותו של ד"ר מידן, כך, שאין דבריו רלוונטיים לאישום שעניינו הרישום הכוזב.

לענין הפרשי המחירים בין אלה שצוינו בהודעתו של ד"ר מידן ובין אלה שהובאו בעדותו של ארואס, לא אוכל להכנס לאלה, שאינם רלוונטיים בעיני.

בנקודה זו נאמנה עלי עדותו של ארואס אשר נקב בסכומי הכסף שקיבל מידי שולחיו בהע"ל לצורך רכישת התרופות, מבלי כל אינטרס להעצים סכומים אלה, או, להעליל עלילות על הנאשם. מה עוד, כאשר הסכומים בהם נקב ארואס גם מצאו ביטוי ברשימת גרטי שבה דובר על סכומים של 1,200 ₪, 1,500₪ (וכן סיכום רכישת תרופות לשלושה חודשים שהועמד על 4,500 ₪).

סיכום ביניים; מימון התרופות

115. נראה, כי גם באישום הזה, הציבה התביעה מלכתחילה מערך ראיות מטעמה שדי היה בו כדי חיובו של הנאשם להסביר, כיצד נכרך ענין תרופותיו בכספי הע"ל, וכיצד, או אם, מימן הוא, בסופו של יום, את התרופות נשוא האישום. ראיות התביעה, כללו את העדויות שפורטו לעיל, בהן בעיקר, עדותו העניינית של ארואס שתיאר את השליחויות שהוטלו עליו לצורך רכישת תרופות אלה. - דבר המעורר חשד לגבי טיב השליחות, הוא לעצמו. ארואס גם העיד על הכספים שקיבל לצורך ביצוע רכישות אלה, על קשריו עם הרופאים ועוד. עדותו כאמור, נאמנה.

רשימות גרטי ועדותה, השלימו את התמונה.

הנאשם לעומת זאת עמד בידים ריקות, והסבריו רק הוסיפו לערפול התמונה מבחינתו, בהותירם את מארג ראיות התביעה בעינו.

פרק שביעי; כספי הנסיעות

פתח דבר; עובדות

116. במרכז טיעוני התביעה בפרשה זו, עמדה טענתה, כי בתקופת השנים 2000-2004, נסע הנאשם לחו"ל כ-50 פעם, וכי לפני כל נסיעה, נהג לקבל כספים במזומן, מקופת הע"ל,

למימון הנסיעות שהיו בחלקן, נסיעות פרטיות.

את הכספים, שסכומיהם נעו בין 2,000-3,000 $ לכל נסיעה (להלן – כספי הנסיעות) היה הנאשם מקבל, כך התביעה, במעטפות שהכילו מטבע ישראלי או מטבע זר, ואשר שוגרו אליו על ידי עובדיה ובן-צור באמצעות שליחי הע"ל, ארואס ודוד, לאחר שפנה אליהם הוא עצמו וביקש את הכסף בסמוך למועדי נסיעותיו.

כספי הנסיעות, כך התביעה, באו מתוך כספי פריטות השיקים אותן נהגו לבצע ארואס ודוד, לפי הוראותיהם של עובדיה ובן צור, הכל, כפי שכבר הוסבר באישומים הקודמים. שני השליחים, כך התביעה, היו נשלחים בסמוך לנסיעתו של הנאשם לחו"ל, אל ה"צ'יינג'רים" בבנקים השונים, על מנת לבצע המרות מטבע, ולרכוש עבורו מטבע זר ששוגר אליו, דרך כלל, בתוך אותן מעטפות.

במהלך השנים 2000-2003, כך התביעה, נטלו גם עובדיה, גם בן צור וגם רוסו, כספי נסיעות לעצמם מקופות שני התאגידים, לפני כל יציאה של כל אחד מהם לחו"ל, בסכומים שנעו בין 2,000-3,000 $ בכל פעם. לעתים, כך נטען, נמסרו כספי הנסיעות לידי רוסו ובן צור בשיקים לפקודתם, ואלה הפקידום בחשבונותיהם או פרטום למזומנים.

עם סיום עבודתו של עובדיה בהע"ל ובנילי, בנובמבר 2003, הסתיימה חלוקת הכספים המתוארת באמצעות פריטות השיקים, והחלה, אליבא דתביעה, "שיטת כספי החוגים". שיטה זו הלכה והתפתחה אליבא דתביעה, עם חילופי הגברי של ראש אגף הכספים בהע"ל. תחילה, היה זה כאמור עובדיה שפעל בענין. בהמשך, בשנת 2003, היה זה בן צור שהמשיך את דרכו, ולבסוף, תפסה רונית גרטי את מקומם. רונית, שלידיה הגיעו כספי החוגים מנילי, היתה מעבירה אותם, על פי הנטען, ליעדיהם הנ"ל בהתאם לצרכים שעלו בכל פעם.

הנאשם, שחלָק בכל הכספים הללו, קיבל בדרך המתוארת, כספים לנסיעותיו שהסתכמו על פי הנטען לסך כולל של בין 500,000-750,000 ₪, לאורך כל תקופת השנים 2000-2004.

דוק, בסיכומי התביעה הועלתה טענה חדשה שלא נדונה קודם, לפיה, קרה לעתים שהנאשם קיבל את כספי מימון נסיעותיו, כבר בהיותו בחו"ל ולאו דווקא לקראת יציאתו מן הארץ. לעתים, כך נטען, קיבל החזרים גם לאחר שובו מחו"ל. מכל מקום, כך התביעה, הכספים שקיבל כאשר קיבל, הופקדו בחשבונות הבנק שלו על ידי ארואס ודוד, הכל, מבלי הגשת דו"ח להע"ל על הוצאותיו בחו"ל.

בין כך ובין כך יוצא, גם בפרשה זו, כמו באלה שכבר נסקרו לעיל, כי עניין לנו, לשיטתה של התביעה, בכספי גניבה שהועברו אל הנאשם במעטפות מזומנים, כשהמטרה היא אחת, הסתרתה של הפעילות הכספית הזו, מעין כל. שהרי, המדובר היה לשיטתה של התביעה, בשימוש בוטה בכספי התאגיד, לצרכיו האישיים של הנאשם, שבודאי לא רצה שיוודע עליו לאיש.

הנטל להוכיח

117. כמו בפרשות הקודמות שנדונו לעיל, מן הראוי הוא לבחון גם בעניין זה, תחילה, אם הצליחה התביעה להרים את הנטל שהוטל עליה להוכיח באמצעות ראיותיה, קיומן של כל אותן עובדות שגיבשו לשיטתה, את העבירות שייחסה לנאשם בהקשר לכספים נשוא פרשה זו כאמור בכתב האישום.

יצאה התביעה ידי חובתה זו, עבר הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם, להוכיח בראיה או בהסבר סביר, שנהג בכספים האמורים כדין, וכך, מבלי צורך שפרשנותו תגיע לרמת וודאות עליונה (ראו, ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337).

ייאמר איפוא מיד, כי ראיותיה של התביעה בפרשה זו של מימון הנסיעות, התמצו גם הפעם בעדויות שבאו מפי מספר עדי תביעה שתסוקרנה להלן, כשלצידן, ראיות חפציות, בהן, צילומי המחאות, פירוטי חשבונות בנק, רשימותיה של גרטי עם פירוט הכספים שהועברו לנאשם, וכן, התיעוד הקשור לנסיעותיו.

כל אלה, לצד עדותו הכבושה של הנאשם, שעליה אעמוד בהמשך, התלכדו לכדי מצבור ראייתי מוצק שהצביע על זיקה ברורה בין נסיעותיו של הנאשם לחו"ל, שעליהן אין מחלוקת, ובין העברת כספי הע"ל אליו לצורך מימונן של אלה, בדרכים לא דרכים, שפורטו לעיל. הוסף הטענה כי כל הכספים הללו, שמימנו את נסיעותיו של הנאשם כנטען, לא נרשמו בספריה של הע"ל ולא נכללו בדו"חות שאמור היה הנאשם להגיש לה על הוצאותיו בחו"ל, והתמונה ברורה.

בנקודה זו, יש להתיחס אל טענת ההגנה שהועלתה בסיכומיה, לפיה, לא עמדה התביעה בנטל ההוכחה בפרשה זו עקב מחדלה להוכיח את המימון הנטען לגבי כל נסיעה ונסיעה לעצמה, מתוך 50 הנסיעות המיוחסות לנאשם בשנים 2000-2004 (ראו, סעיף 7(ג) לכתב האישום).

לשיטתה של ההגנה, שומה היה על התביעה להתמקד בכל נסיעה בנפרד, ולהביא ראיות שהמימון לגביה לא נעשה מכספי הנאשם אלא בכספי הע"ל.

לא כך דעתי. משהצביעה התביעה על סימולטניות שנתקיימה בין מועדי יציאותיו של הנאשם לחו"ל, ובין מועדים של פריטות שיקים של הע"ל, די בכך על מנת להעביר הנטל הטקטי אל הנאשם להוכיח כי על אף האמור, לא מומנו נסיעותיו, כולן או חלקן, בכספי התאגיד או התאגידים, אלא, בכספו הוא.

השאלה אם עמד בנטל הזה כרוכה בהתנהלותו של הנאשם בפרשה זו, כולל, הדרכים בהן נקט לצורך דיווח להע"ל על נסיעותיו, על מטרותיהן ועל יעדיהן, הכל, כפי שיפורט בהמשך, כאשר ראיות התביעה מצביעות לכאורה על שימושו בכספי הע"ל לצורך כך.

עד שאבחן את השאלה, אם השכיל הנאשם להמציא לבית המשפט, ראיה לסתור, או, אם העמיד הסבר סביר להפרכת הטענה בדבר עשייתו החשודה בכספים שיצאו מהע"ל בסמוך למועדי נסיעותיו, אביא להלן תמצית עדויותיהם של עדי התביעה, שזומנו לצורך העמדת סיפור כספי הנסיעות על רגליו.

עדי התביעה על כספי הנסיעות

המנכ"ל רוסו

118. העד, יצחק רוסו, שהורשע על פי הודייתו במסגרת הסדר הטיעון עם התביעה, בין היתר, בגניבת כספי נסיעות מהע"ל (ת/375) לא חסך בעדותו בפני, את דבריו הקשים מן הנאשם. לגירסתו, ידע שהנאשם נהנה מכספי הנסיעות אותם קיבל, כמוהו וכמו בן-צור ז"ל, ועובדיה כהן שהודה בכך גם הוא במסגרת הסדר הטיעון עם התביעה. לא פעם, כך סיפר, ראה את הנאשם נכנס לחדרו של בן צור או של עובדיה בסמוך ליציאתו לחו"ל, ונסגר עימם שם, כשהמטרה בעיניו ברורה:

"...הוא היה נכנס, לרוב זה היה לפני שהוא נוסע לארצות הברית, אני יודע. לכן קישרתי את זה עם מצעד החיים, עם הפרויקט של מצעד החיים. הוא היה מגיע אליהם, נכנס אליהם לחדר, אני מבין שהוא קיבל את הכסף לצורך הנסיעה. הוא לא היה מרבה להגיע אליהם לשמה לחדר, אלא כנראה לקבל את הכספים" (עמ' 1627 לפרוט').

על מנת להדגיש דבריו, סיפר רוסו עוד, על אותה פעם בה הודיעו הנאשם שהוא נוסע לשוויץ בעניני מצעד החיים, "משהו מאוד דחוף", וכשהגיע הוא, מיד לאחר מכן, לאגף הכספים בהע"ל, נכח בשיחת טלפון שהתקבלה מן הנאשם ובה ביקש "דחוף מאוד לטפל בכסף שהוא צריך לקראת הנסיעה הזו... הוא ביקש שיעבירו לו את זה במעטפה" (עמ' 1631 לפרוט').

אין צריך לומר, כי עדותו של רוסו בהקשר זה, איננה עדות ישירה, אלא עדות סברה שנשענה על מסקנות שהסיק מן הארועים הנ"ל בהם נכח. אילו עמדה זו בפני עצמה, לא היה בה כדי להועיל לתביעה. השאלה היא, מה נפקותה לצד העדויות האחרות שבאו בפנַי בפרשה זו.

דוד כהן על כספי הנסיעות

119. דוד, ששימש כאמור גם הוא כשליח הע"ל, סיפר בעדותו על האירוע שכבר הוזכר בו נשלח למסור להירשזון מעטפה סגורה, וזו נקרעה בביתו. כשפתָחה, כך סיפר, ראה חבילת כסף שהכילה 7,000$. את הכסף הביא לדבריו לבֵיתו של הנאשם ברמת אביב, ולפי הוראתו של עובדיה. כאשר הגיע לשם, פתחה לו את הדלת העוזרת הפיליפינית של הנאשם, שהנחתה אותו לעלות לקומה שניה. בעלותו, כך סיפר, פגש בנאשם במדרגות, ומסר את המעטפה לידיו באחָלו לו "נסיעה טובה" (עמ' 583 לפרוט').

שלמה ארואס על כספי הנסיעות

120. על מקור כספי הנסיעות, סיפר גם השליח האחר של הע"ל, שלמה ארואס, שלדבריו היה נשלח על ידי בן צור ועובדיה, אל סניפי הבנקים השונים על מנת להמיר כספים ולרכוש דולרים בסכומים שנעו בין 1,000-3,000$ בכל פעם (עמ' 180 לפרוט'). הדבר התרחש לפי עדותו, מספר פעמים, ובלשונו, "איזה ארבעה, חמישה מקרים" (עמ' 188 לפרוט').

קרה לדברי ארואס, שנתבקש לרכוש מטבע זר בסכומים גבוהים אף יותר:

"... היה מדובר בסכומים של 5,000 דולר, 10,000 דולר, 40,000 דולר. את הדולרים הייתי מקבל מהבנק ומעביר אותם כמו שאמרתי לגדעון בן צור" (עמ' 3 להודעה ת/228).

בכך ביקשה ההגנה לראות ראיה ליעד אחר של כספי ההמרה, שלא נועדו לנאשם; ולא היא. אין בראיה שלילית זו, כדי לבטל את העולה מן הראיות הפוזיטיביות שפורטו לעיל.

העד, אמציה בונר על כספי הנסיעות

121. בונר, החשב של נילי, זכר במהלך עדותו, כי באחת משיחותיו עם עובדיה, סימן זה בידו לעבר חדרם של הנאשם ורוסו, ברומזו ברורות כי הנאשם הוא שדרש כספים למימון נסיעותיו לחו"ל (עמ' 1496-1497 לפרוט').

בהמשך, הבהיר כי שמע מפיו של דוד, כי הביא סכומים של 7,000$ או 15,000$ לביתו של הירשזון, בסמוך לנסיעה דחופה שלו לחו"ל. בונר זכר שהירשזון לא היה בארץ בעת שדיבר עם דוד:

"דוד כהן הגיע יום אחד קשה לי לציין את התאריך וסיפר לי שהוא העביר מטבע זר לאברהם הירשזון, בערב. לא זוכר את הכמות 7 או 15 אלף , הוא סיפר לי העברתי את זה לאברהם הירשזון , אמרתי לו מתי מי? לא הוא היה צריך לנסוע דחוף לחו"ל , ועובדיה שלח אותי להעביר לו את הכסף... אני חושב שכבר לא היה , זאת אומרת שהוא בא לספר לי את זה עד כמה שאני זוכר אברהם הירשזון לא היה כבר"(עמ' 1499-1500 לפרוט').

לשאלה, בכמה הזדמנויות הוכנו מעטפות כסף בסמוך לנסיעותיו של הנאשם לחו"ל, טען כי אין לו הערכה. עם זאת, עמד על כך שבמדובר היה ב"הרבה מקרים" (עמ' 1525 לפרוט').

עובדיה על כספי הנסיעות

122. עדות עיקרית בנושא כספי הנסיעות, היתה גם כאן לדעת ב"כ התביעה, זו של עובדיה, שעמדה כאמור במרכז ראיותיה של התביעה. תחילה, סיפר עובדיה בחקירותיו במשטרה, על כספים שנהג למסור לנאשם בסמוך ליציאותיו של זה לחו"ל, כפי שנטען. בהמשך, הוסיף וסיפר כי הנאשם היה מודיע לו, או, לבן-צור, על נסיעה קרבה, ואז נשלח מי מן השליחים לפרוט שיקים, או, להמיר שקלים לדולרים, אותם העבירו הם לביתו של הנאשם. כך בהודעתו, ת/360, בה הביא בפנַי תיאור חי של הפרוצדורה שנהגה בהע"ל בנושא זה, בלשונו:

"ואני... ואתה יכול להצליב את זה גם עם הנסיעה שלו כי זה כי זה היה יומיים שלושה שהוא לקח את זה, לפני הנסיעה... למשל, הוא היה מצלצל אלי היה אומר אני נוסע ביום חמישי, אז או ביום שלישי, או ביום רביעי היו מוציאים שיק על 3,000-4,000$ ופורטים אותו. והולכים לוקחים את זה, קונים מה- Change דולרים ונותנים במעטפות. נותנים ל... או שנותנים להם את זה, זאת אומרת אפשר לראות את השיק בקרוב לנסיעה... אז אנחנו היינו מוציאים קרוב לנסיעה הזאת שיק על הדולרים שהוא צריך לקחת איתו, הולכים שולחים את אחד השליחים לפרוט את השיק... ואחר כך הולכים לקנות דולרים ב- Change או זה ונותנים לו את זה בדולרים" (עמ' 6 להודעה).

בהמשך חקירתו, סיפר:

"כן... אז אלה... או שאלה לוקחים לו את זה במעטפה או שאני הייתי נותן לו או שאם אני... או שגדעון היה נותן לו... וזה קרוב ל-10 פעמים בשנה הוא היה נוסע" (ראו, עמ' 13 להודעה, וראו גם דבריו בהודעתו ת/361א').

בהמשך, בהודעתו ת/364א', סיכם עובדיה את הנושא, בהסבירו כיצד נהנו כל הארבעה – הוא עצמו, הירשזון, רוסו ובן צור – מכספי הנסיעות שמימנו להם את נסיעותיהם לחו"ל. כך בלשונו:

"אין בין ארבעתנו מזומנים אחרים. אם מישהו היה צריך לנסוע לחוץ לארץ, היה מקבל כ- 3,000 דולר. גדעון היה מוציא צ'ק, שלמה ארואס היה פורט אותו וקונה דולרים מהצ'יינג' ורוסו היה בדרך כלל לוקח בצ'ק את ההוצאות לנסיעה לחו"ל" (עמ' 7 להודעה).

לשאלת החוקר, כיצד ידע מתי לתת להירשזון את כספי הנסיעות, הסביר: "הוא היה מצלצל אליי והיה אומר לי שהשבוע הוא נוסע ושאכין לו את הוצאות הנסיעה".

מקור כספי הנסיעות היה איפוא לדבריו, בקופות הע"ל ונילי. עם זאת העיר, כי הסכומים נעו ככלל, סביב לא יותר מ-3,000$ לנסיעה (עמ' 8 לתמליל).

123. בבית המשפט סיפר עובדיה, שהיה זה הוא אשר החליט על גובה סכומי הכסף שקיבל הנאשם דרך כלל לפני כל נסיעה. ככלל היה זה לפי "...תקופה שהוא היה צריך לשהות שם" (עמ' 1004 לפרוט').

לנאשם היו, לדבריו, שני סוגי נסיעות. האחד, נסיעות בענייני הע"ל; והשניה, בענייני מצעד החיים (עמ' 997 לפרוט').

שוב, חזר העד על סיפור פריטת השיקים על ידי ארואס ודוד, שנשלחו על ידו לעשות כן; ושוב, עמד על דרך שיגור המעטפות לביתו של הירשזון. לשאלה, מה קרה כאשר לא היו כספים בקופת הע"ל, השיב: "אז .. מנילי". על השיקים של נילי, הסביר, חתמו הוא או בונר (עמ' 998-999 לפרוט').

עובדיה, לא זכר בכמה נסיעות נהנה הירשזון מן המימון של הע"ל, אך הדגיש שוב, שהיה זה "בתדירות שהוא נוסע" (עמ' 997 לפרוט').

לדבריו, לא גילה הירשזון כל ענין בדרך רישומם של כספי המזומנים שקיבל מהע"ל לצורך נסיעותיו. והרי, כך הסביר, היתה ביניהם מעין הסכמה, שהנאשם יקבל את כספו, והוא, עובדיה, כבר יטפל ברישום הכוזב. בלשונו: "לא צריך להגיד... אני מטפל בזה, אני אפתור את זה... את המשיכות האלה... אני מטפל בזה ואני אפתור את זה" (עמ' 1060 לפרוט').

לאחר מכן, הסביר עובדיה, לשאלות הסניגור, כי לא קרה שניתנו להירשזון סכומים מעבר לסכומים בהם נקב, וכי מעולם לא נתן לו סכום בגובה 7,000$ לפני נסיעה (עמ' 1103 לפרוט').

בהמשך עדותו, נדרש עובדיה אל הטבלה שערכו באי כחו של הנאשם (נ/25) שהוצגה בפניו על ידי הסניגור, ובה, הנסיעות של הנאשם, שרק בחלק מהן נמצאה התאמה בין תאריכי הטיסה שלו ובין תאריכי הקבלות שהוגשו על המרת כספים שקיבל ארואס בסניפי הבנק. בענין זה הודיע עובדיה כי אין סתירה. בלשונו: "תסלח לי זה לא סותר את מה שאני אומר" (עמ' 1099 לפרוט'). על כך, עמד גם בהמשך.

ככלל, טען עובדיה, נעשו הדברים בדרך בה נעשו, קרי, בהעברות מזומנים אל הנאשם, כדי שהעברות אלה לא תשארנה עקבות (עמ' 1402 לפרוט').

124. כאשר חזר ונשאל על ידי התובע, בחקירתו החוזרת, על מספר הנסיעות הממומנות של הנאשם, הסכים עובדיה עימו, כי נכונים דבריו במשטרה, שם דיבר על שמונה עד עשר נסיעות של הנאשם בשנה, בתקופה שבין 1998-2003 (עמ' 1404 לפרוט').

לשאלה, כיצד איפוא הסכים עם הסניגור, כי דוּבָּר בסך הכל בתשע נסיעות כאמור, לכל התקופה הרלוונטית, הסביר כי כך הבין מן הטבלה שהוצגה לו (עמ' 1407-1408 לפרוט').

בהמשך עדותו, עמד עובדיה על פרטי הפרוצדורה שנהגה בהע"ל בנושא מימון נסיעות בתפקיד, לחו"ל. על מנת לקבל הוצאות נסיעה כזו, כך הסביר, נדרש העובד למלא דו"ח נסיעה ובו פירוט כל ההוצאות שהוציא, ורק על פיו אושרו לו הוצאותיו, רטרואקטיבית.

לשאלה, מדוע אם כן לא הגישו רוסו והנאשם דו"חות על הוצאותיהם לאחר שובם מחו"ל, השיב עובדיה, "אם זה לא נסיעה בתפקיד איך הוא יביא" (עמ' 1416 לפרוט').

עובדיה הסכים עם זאת, לשאלת הסניגור, כי את נסיעותיו של הירשזון במסגרת עמותת מצעד לחיים, אישר לו כנסיעות בתפקיד, אלא שלגבי אלה לא נדרש דו"ח על הוצאות (עמ' 418 לפרוט'). לדידו, לא דווחו כספי הנסיעות שיצאו מהע"ל לנאשם ולשלושת הבכירים האחרים, משום שהמגמה היתה להסתיר ולהסוות הוצאת כספים זו. ככלל, הבין שהנאשם נוסע לחו"ל אם בשליחותה של עמותת מצעד החיים, ואם במסגרת תפקידו בהע"ל. כך, אף שהנאשם מעולם לא סיפר לו, לדבריו, לאיזו מטרה הוא נוסע. הנאשם גם לא שאלו מעולם, לדבריו, מה מקור הכספים שקיבל ממנו, עובר לנסיעותיו.

125. השאלה, שאין מנוס ממנה, לאור עדותו של עובדיה כתמציתה לעיל, ולאור עדויותיהם של עדי התביעה האחרים, שחיזקוה במידה כזו או אחרת, לצד הראיות החפציות שהוזכרו, היא, כיצד התמודד הנאשם מול כל אלה.

שאלה זו, עומדת בפרשה זו, כמו בקודמותיה, מול הנאשם במלוא תוקפה לנוכח היפוך גירסתו מאז חקירתו במשטרה, ועד העמדת גירסתו כחדשה על ידו באיחור ניכר, לאחר כבישתה בליבו זמן רב.

אעמוד להלן על עדויותיו של הנאשם במשטרה ובבית המשפט, תוך עימותו עם העדויות האחרות.

גירסאות הנאשם במשטרה ובבית המשפט בפרשת הנסיעות

126. תגובתו של הנאשם לאישום שיוחס לו בפרשה זו, שהוטח בו במשטרה תחילה, ובבית המשפט לאחר מכן, היתה כאמור כמו באישומים הקודמים, בעלת פנים מספר. במשטרה, הכחיש כפי שהוזכר לעיל, כל נטילת כספים שלא כדין מהע"ל, כולל, כספי מימון נסיעותיו. בבית המשפט, הודה גם הפעם, בנטילת הכספים עצמם, אף שעשה ככל יכולתו להכשיר נטילה זו בטענות שונות ומשונות, בהן, הטענה שקיבל כספים אלה כהלוואה מהע"ל שאותה החזיר בהמשך, או, כהוצאה פרוספקטיבית ששולמה על ידו, גם היא, בסופו של יום.

לא אחזור שוב על כל שכבר נאמר לעיל בענין אי האמת שהשתקפה מתוך הודעותיו של הירשזון במשטרה, או, בענין כבישתה של גירסתו החדשה גם בבית המשפט, על כל השלכותיה. אבהיר אך זאת, כי לצד ההכחשה הגורפת של קבלת כספי נסיעות, הסכים הנאשם כבר במשטרה, כי אפשר שקיבל לפעמים שיקים בתור החזר הוצאותיו בחו"ל.

כך, בהכחישו כל קבלת כספי נסיעות מהע"ל:

"אני לא לקחתי מכספי הע"ל או מכספי העמותות. אני נעזרתי רק במשפחתי ולכן אין לי מה להוסיף יותר על מה שאמרתי בעבר. אני לא מכיר את כל העניין הזה של המזומנים, הצגתם לי דברים שבאמת מדהימים אותי, אני באמת מצטער, זה לא אני" (ת/4, עמ' 27 להודעה).

וכך, באשרו קבלת שיקים בלבד, כהחזר הוצאות:

"אם קיבלתי, קיבלתי בצ'ק תמורת הוצאות. יכול להיות שהייתי מביא קבלות, מקבל צ'קים, תודה רבה, שלום" (ת/7, עמ' 80).

בתגובתו לכתב האישום, שונתה במעט גירסת ההכחשה שלו כאשר הודיע סניגורו המלומד לבית המשפט, כי "מר הירשזון שילם עבור נסיעותיו לחו"ל, שלא מתוך כספי הע"ל (למעט מקרים בודדים בהם נטל כספים כהלוואה בתנאים האמורים לעיל)" (ראו, סעיף 34 לתגובתו לכתב האישום).

גירסה זו, הורחבה עוד, כאשר עלה הנאשם לדוכן העדים, ואישר כי אכן היו מקרים בהם קיבל כספים מעובדיה בסמוך ליציאותיו לחו"ל, ואולם זאת, כך טען, במספר פעמים בודדות בלבד. בלשונו:

"אני יכול לומר שני דברים: 1) זה היה במקרים בודדים מאד. 4, 5, 6 מקרים. זה כל המקרים שקיבלתי כסף מזומן" (עמ' 1801 לפרוט').

השאלה שאין מנוס ממנה בנסיבות הענין, היא, כיצד קרה הדבר שבכל תגובותיו של הנאשם לאישום הזה, לא היה בידיו, ולו, בדל ראיה לאישוש גירסה כלשהי מאלה. השאלה היא ביתר דיוק, כיצד זה לא הצטייד הנאשם בקבלה או בדו"ח כלשהם שאמור היה לפי גירסתו, להציג להע"ל לצורך קבלת ההחזר על הוצאותיו בחו"ל, ושאמור היה להישמר בספרי התאגיד?

127. בין אם כך ובין אם אחרת, יש להבהיר, כי בחינת מכלול הראיות שהציבה התביעה בסוגיה זו בבית המשפט, הובילה בהכרח למסקנה, פרי ההיגיון הפשוט והשכל הישר, כי בגין כל אלה, ובהינתן גרסתו הכבושה שנדרשה להסבר מצידו, קמה חזקה עובדתית כנגד הנאשם, כי ידע למצער שהכספים שקיבל עבור נסיעותיו, היו כספים שנתקבלו אצלו מקופתה של הע"ל, שלא כדין, ובדרך לא דרך.

יוזכר שוב, מרבית כספי הנסיעות נמסרו להירשזון במזומן, בתוך מעטפות כסף, מבלי שנרשמו בספרים ומבלי שתועד בדרך הקבועה בחוק. הטענה שהעלה על היות כספים אלה, כספי הלוואה שנטל לצורך מימון חלק מנסיעותיו, גם היא לא מצאה כל ביטוי במסמך כלשהו מבין המסמכים שהוגשו לתיק. והרי, גם הלואות שנוטל עובד בתאגיד מקופת התאגיד, חייבת מסמוך ותיעוד על פי דין, והדברים אלמנטריים הם.

משקמה חזקה עובדתית זו כנגד הנאשם, נדרש ממנו להצביע מנגד, על נסיבות שהיה בהן כדי לערער את בסיס ראיות התביעה, על ידי העלאת ספק סביר לטובתו, שיחלצו מן החזקה הזו שבה נלכד.

בענין זה, נדרש הירשזון להתמודדות עם מספר קשיים לא מבוטלים, בדומה לאלה שניצבו מולו בפרשות הקודמות. האחד, שעלה מעובדת העברת כספי הנסיעות לידיו, במזומן כאמור; השני, שעלה אל מול טענת החזר ההוצאות אותן לא ראה לפרט בפני, ובכלל; השלישי, העובדה שמקור הכספים הללו היה, לפי העדויות השונות, בפריטת שיקים של הע"ל ושליחתם אליו במעטפות; והרביעי, שהתחייב מגירסתו הכבושה פעמיים, פעם בחקירותיו במשטרה, ופעם בתגובתו לכתב האישום.

גירסת הנאשם במשטרה, ביתר פירוט

128. בראשונה, נחקר הנאשם במשטרה, על מימון נסיעותיו לחו"ל, במסגרת חקירתו מיום 27.3.07 (ראו, ת/4, בעמ' 36, 37). לשאלת החוקר, מה היו הכספים שקיבל עובר לנסיעותיו, טען תחילה, "לא הייתי מקבל". בהמשך, הסביר לחוקר:

"יכול להיות שהיה מצב כזה, אם היה דבר כזה הוא נרשם". אם אין רישומים, הסביר, "אז לא קיבלתי כסף".

בהמשך, חידד תשובתו:

"אני נוקט בלשון זהירות, כי יכול להיות שפעם אחת קיבלתי כסף ויש רישום, לכן אני אומר אם יש רישום אז קיבלתי אם לא – אז לא קיבלתי".

דבריו אלה של הנאשם, אכן מתישבים עם ההיגיון הפשוט ועם סדר הדברים הראוי, קרי, אם היה כסף מן הסתם היה רישום. אם אין רישום, מן הסתם לא ניתן כסף.

האמנם כך? – משהמשיך החוקר ללחוץ על הנאשם, ומשהציג בפניו אמרות של רוסו ובן צור על המרות שקלים לדולרים לפני נסיעותיו, הודיע, כי אינו יודע על מה הם שחים.

לדבריו, מומנו נסיעותיו, או על ידי הגוף שמטעמו יצא לחו"ל, כמו, מצעד החיים, הכנסת ועוד, או, אם היו נסיעותיו פרטיות, אזי מומנו הן על ידי בנו, עופר (עמ' 27 להודעה).

ותמהתני, מדוע לא יכול היה איש כמוהו, במעמדו ובהכנסותיו הכשרות, לממן לעצמו נסיעה לחו"ל? מדוע נזקק איש כמוהו לחסדי הבן?

יוזכר, באותם ימים התפרנס הירשזון גם ממשכורתו כחבר כנסת, וגם מן התשלומים החודשיים להם זכה בגין עבודתו בהע"ל, נקי ללא מס.

בנושא זה נדמה, אין טעם להרחיב יתר על המידה. טענות הנאשם גם בחקירותיו וגם במהלך עדותו בבית המשפט, כי בנו עופר מימן את נסיעותיהם הפרטיות המשותפות, תמוהות הן. מעיון במועדי יציאות השניים את הארץ, מתברר כי רק פעם אחת יצאו שניהם לחו"ל יחדיו בתקופה הרלוואנטית, בין התאריכים 29.8.01-2.9.01. אכן, תמיהה.

ויודגש, הנאשם לא ראה להביא ראיה כלשהי שתאשר כי אכן היה זה בנו עופר שמימן אותה נסיעה משותפת של שניהם.

עופר עצמו, יש להזכיר, לא נקרא להעיד לטובת אביו על מנת לתמוך בהגנתו. גם על כך תמה ב"כ התביעה, ולא בכדי (על הימנעות מזימונו של עד על ידי צד שלפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, כבר נקבע, כי זו יוצרת הנחה שדבריו, אילו זומן לעדות, היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, ראו, ע"פ 7463/00 פלוני נגד מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 865, 876).

129. בחקירתו השלישית, ת/7, שב הנאשם והכחיש קבלת כספים במזומן עובר לנסיעותיו, בטענו כי אם קיבל, קיבל שיקים "תמורת הוצאות" וכנגד קבלות. לאחר מכן הזדעק כנגד החוקר שציטט באזניו דברים של עובדיה על מימון נסיעותיו לחו"ל. כך בלשונו:

"זו עלילה זדונית, לא קיבלתי כסף לא מזה ולא מזה, ולא בבית, לא קיבלתי כסף מהע"ל" (עמ' 37 לתמליל ההודעה).

משהוצגו בפניו, בהמשך, ארבעה שיקים של מחלקת מס ארגון בהע"ל, על סך למעלה מ-67,000 ₪, שעל ספחיהם רשם בן-צור את האותיות א' ה'; ומשהוצגו לו גם צילומי שיקים נוספים, על סך 48,000 ₪, שהופקדו לחשבון הבנק שלו על ידי ארואס בסמוך לנסיעותיו (ת/7א') טען:

"רבותי, אני עוד פעם אומר אני לא מכיר את השיקים האלה, אני לא יודע מי רשם א' ה' אני לא יודע מתי נפדו ולשם מה. אני פשוט לא יודע...אני לא יודע למה ארואס פדה אותם...אתה מגלה בפני תמונה שלא הייתה ידועה לי ואני רואה אותה בפעם הראשונה" (עמ' 38-39 לתמליל ההודעה).

על צירוף המקרים המפתיע שבלט מתוך ההתאמה שעלתה בין מועדי ההפקדות של שיקים מסוימים, ובין מועדי נסיעותיו לחו"ל, טען:

"... ניצול הזדמנויות, לפני בחירות יש כסף, לפני יציאות לחו"ל יש כסף, אני לא מודע לזה לחלוטין. אני לא יודע על מה אתם מדברים" (עמ' 38-40 להודעה).

ובהמשך:

"דולרים זה כסף. אני אמרתי שלא קיבלתי כסף הביתה. סליחה, אני אמרתי שלא קיבלתי כסף מהסתדרות עובדים לאומית" (עמ' 69 לתמליל ההודעה).

אינני רואה להמשיך ולהביא ציטוטים מתוך ים הכחשותיו החוזרות של הנאשם במשטרה גם בנושא זה, ובכל שנכרך בקבלת כספי הנסיעות (ראו, הודעתו ת/10 מיום 12.4.07, בה נשאל שוב ושוב על סכומי הכסף שהועברו לידיו לפני נסיעותיו). אומר אך זאת, כי בחקירותיו בפרשה זו, לא ידע הירשזון להסביר, מה ראו ארואס, עובדיה ורוסו, לטפול עליו עלילות שווא קשות כמו אלה, על קבלת כספים כאמור, ומדוע נרשמו העברות הכספים הללו, רק ברשימות גרטי, שלא היו חלק מהנהלת הספרים של הע"ל, ובכל מקרה, לא נחשבו כתיעוד על פי חוק.

הגירסה בבית המשפט, כעדות כבושה

130. רק בעלותו לדוכן העדים, כך הסתבר, הסכים הנאשם לטענה שהוטחה בו כי קרה שקיבל כספים מהע"ל לפני נסיעותיו לחו"ל. לפי דבריו הפעם, בהכריזו כי החליט לומר אמת, אישר כי אכן קיבל מספר פעמים כספים במזומן מעובדיה לפני יציאותיו את הארץ, אלא שנטילות אלה היו בודדות, ונכרכו בפעילותו בעמותת מצעד החיים שבשמה נהג לצאת לחו"ל.

לדבריו, כאשר קיבל מעובדיה כספים לנסיעותיו אלה, סבור היה שעובדיה נותן לו אותם במעמדו כמי שגם עבד בעמותת מצעד החיים בהתנדבות, ולא מקופת הע"ל. לשאלת הסניגור, הסביר:

"מצעד החיים. אני הייתי לפעמים, אני הייתי מממן, הייתי מגיש קבלות והייתי מקבל כספים בחזרה" (עמ' 1800-1801 לפרוט').

בהמשך טען, כי ביקש לקבל כספי מזומנים לפני נסיעותיו לפולין, משום ששם נזקק לכסף מזומן דווקא, מסיבות מובנות שאין לפרטן. בלשונו:

"... יש דברים שאתה צריך לשלם במזומן. לא יעזור שום דבר. רק אתה לוקח כסף מזומן, פעם 2,000, פעם זה 2,500, פעם 3,000 דולר, כי אתה יודע שאתה צריך לשלם. אם נשאר לך יתרה אתה מחזיר, אם לא נשארת, אתה יודע שזה מה שקורה" (עמ' 1801 לפרוט').

הנאשם אישר עם זאת, שעמותת מצעד החיים נתבדלה ונפרדה מהע"ל בתחילת שנות ה-90', אלא שלדבריו המשיכו בן צור ועובדיה לעבוד בה בהתנדבות, בענייני כספים, לכן סבר, לדבריו, שהכספים באים מן העמותה (עמ' 1756-1755 לפרוט').

הנאשם הסכים בהמשך, כי בשנים הרלוונטיות לא מילא כל תפקיד ביצועי במצעד החיים, ועדיין סבר שהיה זכאי למימון נסיעותיו על ידי עמותה זו:

"אני הייתי חלק מהמצעד החיים. לא עסקתי בשום תפקיד ביצועי... לא ישבתי בישיבות הנהלת עמותה. לא קיבלתי החלטות בישיבות האלה. לא עשיתי את הדברים האלה... אני אומר, לא הייתי לא יושב ראש, לא מנכ"ל, לא הייתי חלק מהדברים האלה... אבל הייתי דמות. גברתי, זה היה דבר שאני ייסדתי אותו" (עמ' 2365 לפרוט').

יודגש, גירסתו זו של הנאשם, לפיה, האמין שהכספים שקיבל מעובדיה ובן צור הם כספי עמותת מצעד החיים, היא גם כן גירסה חדשה שהועלתה לראשונה בבית המשפט, מבלי שנרמזה קודם בשום שלב; ואין להוסיף.

לשאלת הסניגור, הסביר הירשזון, כי נהג לבקש כספי נסיעה מעמותת מצעד החיים "יומיים שלושה לפני זה" (עמ' 1801 לפרוט'). -בחקירתו הנגדית, הסכים כי לפעמים היה זה שבוע ימים קודם (עמ' 2231-2232 לפרוט').

בהמשך, התיחס אל הלוואות שנטל לדבריו מהע"ל, מספר פעמים, לפני נסיעותיו הפרטיות לחו"ל. את אלה החזיר לגירסתו, מכספי התשלומים החודשיים שלו. בלשונו:

"אמרתי לך גם שיכול להיות שהיו שתיים שלוש נסיעות פרטיות שלי שנסעתי. ובנסיעות הפרטיות האלה, ביקשתי לקבל הלוואה. וההלוואה הזאת לאחר מכן שולמה מאותם כספים חודשיים שאני הייתי מקבל אותם... זאת אומרת, שנניח שאני מקבל הלוואה של 2,000 דולר, 3,000 דולר. אתה עושה חשבון כמה זה בכסף ישראלי, ולאחר מכן כשאני צריך לקבל את התשלום החודשי, אז מורידים לי את זה לכמה פעמים. זה מקל עלי וזה לא מפריע לאף אחד" (עמ' 1801-1802 לפרוט').

לא הבנתי מדברי הנאשם היכן תועדה פעולה חשבונאית, פיננסית, זו?

או, שמא נהגה גם עמותת מצעד החיים להימנע מרישום הלוואות שהעניקה מקופתה?

לשאלת התובע, מדוע לא הביא סיפור זה בפני חוקריו במשטרה, השיב:

"מר שוורץ, אני לא אמרתי על שום דבר כסף שקיבלתי במזומן מהנושא של הסתדרות עובדים לאומית, כי חשבתי שילבישו עליי את כל העניין. לא רק בזה, אמרתי גם דברים אחרים שהם לא היו" (עמ' 2212 לפרוט').

הנאשם הסכים, שגם לא דיווח על הלוואותיו האמורות למבקר המדינה, אף שנדרש לעשות כן במסגרת הצהרת ההון שהגיש לו (ראו, ת/116) והנימוק :

"מר שוורץ, עוד פעם, אם אני לקחתי 2,000 דולר לא דיווחתי עליהם כי ידעתי שזה מיד מוחזר. זה לא הלוואה מבנק, זה לא שום דבר כזה. זה הלוואה שהיא מיד תוך, תוך חודשיים שלושה מוחזרת... מר שוורץ, לא חשבתי על זה אפילו" (עמ' 2144 לפרוט').

לאחר שהטיח בו התובע כי אותן הלוואות גם לא נרשמו בספרי הע"ל, טען:

"לא, אני אומר לך עוד פעם, לגבי הנסיעות זה היה צריך להיות מורד וזה הורד מהכסף החודשי שמגיע לי וזה הכל... מר שוורץ, הנושא הזה של כספי הנסיעות הוא כסף שזה 2,000, 2,500 דולר שהיה אמור להיות מורד מהכסף שנרשם פה, שנרשם על ידי גדעון בן צור במקום 25 נניח 20. במקום 25, 15. אבל היה אמור לרדת בתוך חודשיים שלושה ובזה נסגר הסיפור הזה, מר שוורץ" (עמ' 2151-2152 לפרוט').

ושוב, שום תיעוד, שום מסמך הלוואה, ושום גיבוי ראייתי לכל הטיעון הסתמי והמעורפל הזה על יחסי כספים פתוחים חופשיים שהתנהלו כביכול בין התאגיד ובין העומד בראשו.

131. בהמשך דבריו, שב הנאשם והכחיש קיומה של אותה סיטואציה בה ראה רוסו - שהעיד על כך בבית המשפט - את עובדיה סופר דולרים לידיו. בלשונו:

"... עכשיו, אני אומר לך שיכול להיות שקיבלתי פעמיים שלושה גם לנושאים פרטיים. זה לא חייב היה להיות בהזדמנות שרוסו ראה אותה" (עמ' 2188 לפרוט').

לשאלת התובע, מדוע, בכל פעם שמדובר היה בכספי מזומנים שקיבל מאנשיו בהע"ל, לא נמצא, ולו, בדל ראיה לרישומם של הכספים בספרי התאגיד, השיב:

"אבל למה אני צריך לרשום? אולי זה נרשם בכל המסגרת של כל ההוצאות. אחרי שהגזבר יודע את זה והגזבר יודע שהוא נותן לי את זה. הרי אמון עליי שהגזבר גם ירשום את זה במסגרת כל ההוצאות" (עמ' 2371 לפרוט').

ממילא, דובר לדבריו, בסך הכל ב- "4, 5 נסיעות לפולין ויכול להיות 3, 4 פעמים" בהן לקח כספים "באופן פרטי" והחזיר "מהתשלומים" (עמ' 2373 לפרוט').

ככלל, לא זכר הנאשם כמה נסיעות פרטיות היו לו בפועל מתוך חמישים הנסיעות שלו לחו"ל בתקופה הרלוונטית (עמ' 2214-2215 לפרוט'). אם היו נסיעות פרטיות, כך טען שוב, הרי מומנו גם אלה על ידי בנו, עופר, שהצטרף אליו לנסיעותיו. את היתר מימן בהלוואות שנטל מבן-צור, על חשבון התשלומים החודשיים (עמ' 2216 לפרוט').

וכבר הוסבר שרק נסיעה אחת משותפת היתה לו עם בנו, ומה בכך?

132. לא אמשיך וארחיב עוד בניתוח עדותו של הנאשם בפרשה זו, והעדויות מנגד, כפי שעשו הצדדים על פני עשרות עמודים. די לי שאומר, על בסיס האמרות הנבחרות שהוצגו לעיל, כי כל הדיון שנסוב סביב כספי הנסיעות של הנאשם, העלה תהיות הרבה.

קשה היה להבין מדוע נזקק אדם במעמדו ובהיקף הכנסותיו של הנאשם, למימון נסיעותיו לחו"ל בכספים; לא לו. מדוע נזקק להלוואות, מדוע נזקק "לתרומות", ומדוע אליבא דידו, נטל מבנו כספים לנסיעות שיגרתיות, שמממן לעצמו ברגיל, אדם מן הישוב.

מה עוד כאשר עופר לא זומן כמוזכר, לחיזוק גירסתו של אביו, לא לענין תמיכתו הכספית בו, ולא לכל ענין אחר.

בצדק, היקשה מר שוורץ, עוד, מדוע לא טרח הנאשם להציג, ולו, קבלה אחת על החזר כספים שנטל ממצעד החיים למימון נסיעותיו, כפי שטען.

תמוהה במיוחד היא הימנעותו מכל דיווח על הכספים האמורים למבקר המדינה, ליוהמ"ש לממשלה ועוד, והרי, לא דובר כאן בהכנסות שיכלו לסבכו בועדת האתיקה של הכנסת.

קשה במיוחד מבחינתו של הנאשם, היא השאלה, מדוע נטל מעובדיה בניגוד לכל היגיון, כספים למימון נסיעותיו לחו"ל, במזומנים בלבד.

ושוב, גם בפרשה זו, שבה וצפה סוגית כבישתן של כל טענות ההגנה של הנאשם, עד לשלב המאוחר של עלייתו לדוכן העדים.

אעמוד להלן על נפקותו של מחדל זה על שאלת האמון שניתן לייחס לדברי הנאשם בפרשה הזו.

הגירסה הכבושה בפרשת הנסיעות

133. חמש הודעותיו של הנאשם במשטרה, הונחו בפני מטעם התביעה, על מנת שאווכח בין היתר, כי ניתנו לנאשם לפחות חמש הזדמנויות להסביר לחוקריו את הנסיבות האמיתיות שעמדו בבסיס התנהלותו התמוהה בפרשת כספי הנסיעות.

הנאשם, כמסתבר, לא ניצל אף לא אחת מבין כל ההזדמנויות האלה, בהמשיכו לטעון בעיקשות ובנחרצות, כמצוטט לעיל, כי לא קיבל שום כספים למימון נסיעותיו לחו"ל, להוציא, מבני משפחתו.

ברור הדבר כי בנסיבות אלה, היה על הנאשם לעמול קשה במיוחד, על מנת לשכנעני כי גירסתו החדשה והשונה, שאותה הביא לראשונה בבית המשפט, היתה אמת (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225).

הקושי בענין זה, גדול היה אף יותר מן הקושי שבפניו ניצב בפרשות הקודמות, על רקע העובדה, שהפעם הגדיל לעשות בכבישת גירסתו גם במסגרת תגובתו לכתב האישום, בה הכריז כאמור כי לא קיבל שום מימון לנסיעותיו, וכי אם קיבל כספים כלשהם, היו אלה הלוואות בלבד, שאותן החזיר להע"ל לאחר זמן. רק בהמשך, הודה במספר נסיעות שמומנו לו בפועל, באה מאוחר יותר.

התנהלותו זו של הנאשם, אכן הקימה בסיס לטענת התובע, כי פשוט החליט להמתין עם גילוי האמת, בנושא זה, עד שיכיר את קלפיה של התביעה וישלפנה אז (וראו על הרקע לכבישת עדות כאמור, י' קדמי "על הראיות", כרך א', עמ' 446; וכן ראו, ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2) 843).

בענין זה בוססה גירסתו החדשה של הנאשם על שלושה נדבכים. הראשון, שנשען על עובדיה, ועל הכספים שקיבל ממנו במזומן למימון נסיעותיו לחו"ל, כאילו יצא בשליחות עמותת מצעד החיים. השני, שהתבסס על בן צור ועל הכספים שקיבל ממנו כהלוואות לנסיעותיו הפרטיות על חשבון התשלומים החודשיים; והשלישי, שהיפנה אל בנו, עופר, שמימן לו לדבריו את נסיעותיו הפרטיות שאליהן יצא ביחד עימו.

הסברו של הנאשם לכבישתן של שלוש טענות הגנה אלה עד עלותו לדוכן העדים היה כי נהג כך מתוך האילוצים שהוצבו בפניו מכח חוק חסינות חברי כנסת, ואי רצונו לערב המשטרה במטרות נסיעותיו לפולין מטעם מצעד החיים, כשבכיסיו כספים מזומנים בהם השתמש לצרכי העמותה. מה עוד, שחשש לדבריו שאם יודה בזאת, תוטל עליו כל אשמת המעילה מהע"ל (עמ' 2199 2212, לפרוט').

למותר להבהיר כי הסבריו אלה של הנאשם, דחוקים הם מאד. לא הבנתי מה היה לו להסתיר הלוואות שקיבל לנסיעות פרטיות, או, מה היה לו להעלים כספים שקיבל מעמותת מצעד החיים למימון נסיעות של שליחות ציבורית?

בתגובתו לכתב האישום, לא ציין הנאשם ולו, במילה אחת, את עצם קבלת ההלוואות מהע"ל, או, את קבלת הכספים במזומן מעמותת מצעד החיים.

ומדוע נצר אמיתות-לא-אמיתות אלה בליבו, בהידרשו להגיב על אישום זה בפתיחת משפטו?

אין ספק, שגם בפרשה זו, עומדים לו לנאשם לרועץ, ההסתרה והמסתורין שבנה סביב כל סיפור כספי הנסיעות, אשר סיבכוהו במבוך של אי אמיתות ממנו לא הצליח להיחלץ.

אי אמת אחת נראתה כגוררת את חברתה, עד שהנאשם עצמו התקשה למצוא ידיו ורגליו במיבנה הפתלתול שבו התבצר.

134. סוגיה לעצמה, היא כמוזכר לעיל, סוגיית מספרן של הנסיעות שמומנו לנאשם בדרך המתוארת (להלן - הנסיעות הממומנות). הוא מצידו טען, כי המדובר היה במספר מצומצם של נסיעות כאמור. התביעה טענה לעומת זאת, לחמישים נסיעות ממומנות, לא פחות.

גם התביעה וגם ההגנה הניחו בפני, בענין זה, טבלאות עזר ובהן מספרי הנסיעות הממומנות, כל אחד לפי גירסתו (ראו, ת/352 מצד אחד, ונ/25 מצד שני).

שני הצדדים נסמכו בענין זה, על פניותיו של הנאשם לעובדיה או לבן צור, בסמוך לנסיעה שעמדה בפתח, שאז מיהרו אלה לארגן את פריטת השיקים למטבע זר לצורך מסירתו לידיו. אם התרחשה פעילות כאמור, יומים, שלושה לפני הנסיעה, משמע שאותה נסיעה מומנה בכספי הע"ל, גם אליבא דהגנה. אם היתה פניה כזו, שבוע קודם, ביטלה ההגנה, בהבדל מן התביעה, כל זיקה בינה ובין הנסיעה.

בענין זה, נראה לי, עלה גם מעדות הנאשם עצמו, כמו מעדותו של עובדיה, כי יכול ופנה לקבל כספי נסיעות, אפילו שבוע לפני מועד היציאה לחו"ל (ראו, אמרות השניים בעמ' 2231-2232 לפרוט'; ובעמ' 1405 לפרוט').

רלוונטית לכאן גם טענת ההגנה, לפיה, אין נפקות למועדי פריטות השיקים על ידי הע"ל, אלא, אם כן דובר בפריטתם לדולרים. כך בסיכומי ההגנה, בעמ' 127:

"נוכח העובדה שעובדיה הבהיר בעדותו, כי הירשזון קיבל את הכספים בגין נסיעותיו אך ורק בדולרים, ממילא השאלה היחידה הרלבאנטית היא אינה תדירות (או סמיכות) פריטות השיקים, כי אם תדירות (או סמיכות) המרת השקלים לדולרים...".

אינני רואה להכנס לכל פרטי ההידיינות בין התביעה להגנה בסוגיה זו, במאמץ לקבוע את מספר הנסיעות הממומנות במדויק. בין אם מדובר בפריטת שיקים של הע"ל לדולרים, ובין אם מדובר בפריטתם לשקלים, סבירה בעיני הקביעה כי פריטות שיקים בזמנים סמוכים למועדי הטיסות, יש בהן כדי להצביע על נסיעות ממומנות בכספי הע"ל.

מבלי להרחיב בסוגיה זו - שאינה מהותית בעיני לעצם ההרשעה - מוסכם עלי, לאחר בדיקה וניתוח של צילומי השיקים (ת/7א' ות/196) שנפרטו בסמוך למועדי נסיעותיו של הנאשם לחו"ל (ראו, ת/137) כי לפחות בשלושים ושלושה מקרים כאמור, נמצאה התאמה שהפכה את פריטת השיקים רלוונטית לנסיעותיו של הנאשם לחו"ל.

די לי במספר זה של נסיעות ממומנות לכאורה, כדי להבין שאין המדובר בטעות סטטיסטית או בצירוף מקרים גרידא.

הטבלה להלן, מרכזת את נתוני ההתאמה כמתואר, בהבהירה את הנטען:

מס' סידורי	מועד נסיעה	מועד פריטת השיק	סכום הפריטה בש"ח	פורט השיק ומקורו	פריטה נוספת סמוכה
1	12.1.00	9.1.00	20,000	ארואס-הע"ל
2	8.2.00	6.2.00	10,000	ארואס-הע"ל
3	17.3.00	15.3.00	42,000	ארואס-הע"ל
4	30.4.00	30.4.00	8,600	ארואס-נילי	23.4.00, דוד כהן-הע"ל 5,000
5	24.5.00	21.5.00	26,000	ארואס-הע"ל
6	9.9.00	4.9.00	26,000	ארואס-הע"ל
7	1.11.00	26.10.00	26,000	דוד כהן-הע"ל
8	12.1100	5.11.00	26,000	ארואס-הע"ל
9	14.12.00	11.12.00	26,000	ארואס-הע"ל	12.12.00, ארואס-הע"ל 17,000
10	23.1.01	23.1.01	26,000	ארואס-הע"ל	21.1.01, ארואס-הע"ל (על הספח נרשם א.ה.) 20,000
11	15.3.01	15.3.01	15,000	ארואס-הע"ל	14.3.01, ארואס-נילי 7,500
12	5.5.01	30.4.01	30,000	ארואס-הע"ל
13	13.6.01	12.6.01	12,000	ארואס-הע"ל
14	5.7.01	4.7.01	22,000	ארואס-הע"ל	3.7.01, ארואס-הע"ל 30,000
15	23.8.01	20.8.01	20,000	ארואס-הע"ל	20.8.01, ארואס-הע"ל 15,000
16	29.8.01	28.8.01	33,000	ארואס-הע"ל
17	11.10.01	11.10.01	13,200	ארואס-הע"ל
18	10.11.01	6.11.01	26,000	ארואס-הע"ל
19	19.12.01	19.12.01	10,000	ארואס-הע"ל
20	27.12.01	25.12.01	30,000	ארואס-הע"ל
21	27.2.02	27.2.02	20,000	ארואס-הע"ל	21.2.02, דוד כהן-הע"ל 20,000
22	1.5.02	1.5.02	5,000	ארואס-הע"ל	25.4.02, ארואס-הע"ל 13,000
23	7.6.02	3.6.02	30,000	ארואס-הע"ל	5.6.02, דוד כהן-הע"ל 5,000
24	28.6.02	27.6.02	25,000	ארואס-הע"ל	26.6.02, ארואס-הע"ל 10,000
25	7.8.02	7.8.02	25,000	ארואס-הע"ל	4.8.02, ארואס-נילי 16,500
26	16.10.02	16.10.02	7,500 על ספח השיק נרשם א.ה.	ארואס-הע"ל	15.10.02, ארואס-הע"ל 15,000
27	8.1.03	7.1.03	25,000	ארואס-הע"ל	6.1.03, ארואס-הע"ל 30,000
28	6.3.03	5.3.03	15,000	ארואס-הע"ל
29	1.4.03	28.3.03	22,500	ארואס-הע"ל
30	28.4.03	21.04.03	15,000	ארואס-הע"ל
31	12.6.03	12.6.03	11,000	ארואס-הע"ל
32	6.9.03	3.9.03	30,000	ארואס-הע"ל
33	4.11.03	3.11.03	22,600	דוד כהן-נילי

טבלה זו, כך נראה לי, מציבה סימן שאלה מהותי מול טענת הנאשם כי מדובר היה בשמונה, תשע נסיעות ממומנות שביצע, בסך הכל.

ויוזכר, גם בונר זכר בעדותו "הרבה פעמים" של מימון נסיעות לנאשם, לא פחות מעשר, וגם ארואס דיבר על המרת כספים לנסיעות, "בממוצע ארבע או חמש פעמים בשנה, אולי יותר ואולי פחות" (הודעתו ת/228, בעמ' 3; וכן, עמ' 188 לפרוט').

יודגש, לו אאמץ את טבלת העזר של ההגנה (נ/25) ובמקום מרווח הזמן של שלושת הימים הסמוכים לפני מועדי הטיסות, שנלקחו לצורך חישוביה, אשתמש במירווח זמן של שבעה ימים, כגירסת הנאשם עצמו, גם אז אקבל 26 פריטות שיקים שבוצעו בסמוך למועדי הטיסות.

מה עוד, כאשר על שני ספחי השיקים שבמס. סידורי 10 ו-26 בטבלה, נרשמו האותיות א.ה., הן, ראשי התיבות של הנאשם, כפי שהוסבר לי.

135. בנקודה זו, יש להתיחס אל טענת ההגנה שהועלתה בסיכומיה, לפיה, לא עמדה התביעה בנטל ההוכחה שמוטל היה עליה, להוכיח את כל יסודות העבירות נשוא הדיון בשל אי הוכחת המימון לגבי כל נסיעה ונסיעה של הנאשם, מתוך 50 נסיעותיו הנטענות, היא עצמה.

על כך ייאמר, כי מעבר לעובדה שנמצאה סמיכות מועדים בין פריטות השיקים של הע"ל ובין נסיעותיו של הנאשם לחו"ל, ולו, בעשרות מקרים כעולה מן הטבלה לעיל, הרי, שהנטל הטקטי מוטל היה עליו להוכיח כי לא היא.

כך, גם על רקע העדויות שהצביעו על מימון נסיעותיו בכספי הע"ל; על רקע העובדה שגם בכירים אחרים יצאו לחו"ל במימון כספי התאגיד לפי הודייתם; ועל רקע העובדה שדבר מכל אלה לא תועד בספרים בדרך שאפשרה מעקב אחרי הכספים שנקשרו בנסיעות בדרך המתוארת בטבלה.

בנסיבות אלה, לא ראיתי מקום לטענת ההגנה כי שומה היה על התביעה להוכיח מימונה של כל נסיעה היא לעצמה. נהפוך הוא, הנאשם הוא שנשא בנטל הטקטי לסתור את טענת התביעה בדבר מימון כל נסיעותיו לחו"ל בכספי הע"ל, לאחר שזו נסמכה על עדויות ורישומים שהמציאה לבית המשפט. הוא מצידו אמור היה להציג אי אלה מסמכים, תעודות, דוחות או קבלות, על מנת להפריך את העולה מפורשות מראיות התביעה. זאת לא עשה.

136. עדיין, נותר לי לדון בטענת התביעה לענין כספי הנסיעות שקיבל הנאשם במהלך שנת 2004, לאחר פרישת עובדיה מהע"ל, ותפיסת מקומו בידי בן-צור. בשלב זה, כך הובהר, הופסקה על ידי בן צור פריטת השיקים, ובמקומם נכנס השימוש ב'כספי החוגים' שמימנו מעתה את כספי הנסיעות של הבכירים נשוא הדיון.

בענין זה, ביקשה התביעה בסיכומיה, שאראה ברשימות גרטי (ת/213א') בסיס לבחינת שיעורי מימון הנסיעות מכאן ואילך. המדובר הוא, אליבא דתביעה, בתשע נסיעות שעשה הירשזון במהלך שנת 2004, במימון כספי הע"ל ו/או נילי, לפי גירסת התביעה, שמתוכן צוינו שלוש נסיעות ברשימות גרטי (עמ' 427 לסיכומי התביעה).

לא אוכל לאמץ עמדת התביעה בסוגיה זו, מנימוקים מספר.

עיון ברשימות גרטי מעלה רישום של הוצאה כספית שהתבצעה ביום 1.3.04 בסך 27,000 ₪ עבור א', והוצאה של 3,000 ₪, ביום 2.3.04, מבלי ציון היעד. הירשזון, כך הוסכם, יצא לחו"ל ביום 7.3.04. ומנין לי שהסכום ע"ס 27,000 ₪, שנרשם שבעה ימים קודם, נועד למימון נסיעתו זו? ושמא ענין לנו בתשלום החודשי השוטף?

כן הדבר, בהתיחס אל נסיעתו של הנאשם לחו"ל ביום 15.3.04, שאותה ביקשה התביעה לקשור לרישום מיום 11.3.04 ברשימות גרטי, על סך 25,000 ₪, ו-6,000 ₪ שיצאו לכאורה באותו יום ליעד שלא פורט.

הנסיעה הממומנת האחת הניתנת לקישור עם רשימות גרטי, היא זו מיום 4.8.04, כאשר מולה נרשם ברשימות גרטי, כך: "יציאה", "(30,000) 15+15". מכאן, ביקשה התביעה ללמוד כי דובר בשתי פעולות מימון של נסיעות הנאשם ושל נסיעות רוסו, שכל אחד מהם קיבל, לפי גירסה זו, סך של 15,000 ₪.

גרטי עצמה, יש לומר, לא ידעה להסביר רישום זה. לדבריה, אפשר שהמילה "יציאה" משמעה אולי "יציאה של כסף" (עמ' 92 לפרוט').

ממילא, נראה כי טענת התביעה בענין מימון נסיעותיו של הנאשם בהסתמך על רשימות גרטי, לא תוכל לעמוד.

במיוחד כך, כאשר אין גם אפשרות לקשור בכל מקרה, את הפקדות הכספים שנעשו לחשבונותיו של הנאשם באותה תקופה, עם נסיעותיו. טענת התביעה בסיכומיה, כי המדובר הוא, בין היתר, בכספים שנמסרו לנאשם לאחר שובו מחו"ל, או במהלך שהותו שם, לא תוכל לעמוד. בסעיף 7א לכתב האישום, דובר על כספי נסיעות שהועברו "בטרם נסע נאשם 1 לחו"ל", במעטפות מזומנים, ומה להם אם כן לכספי ההפקדות ולאלה?

על רקע האמור, תידחה טענת התביעה בכל הנוגע למימון נסיעותיו של הנאשם בשנת 2004, לאחר עזיבתו של עובדיה את ההסתדרות.

מימון הנסיעות על ידי עמותת מצעד לחיים, האמנם?

137. תמוהה ובעייתית היא בעיני, טענתו של הנאשם לפיה סבור היה כי כספי מימון הנסיעות שקיבל מעובדיה ובן צור, באו מעמותת מצעד החיים, כתיאור הדברים לעיל. וכיצד כך, כאשר לפי דברי הנאשם עצמו, חדל לשמש, החל משנת 1993, בתפקיד פעיל כלשהו בעמותה זו, בה שימש מעתה, כ"נשיא העמותה ללא סמכויות ביצועיות" (ת/389)?

ככזה, בודאי לא היה הנאשם זכאי למימון נסיעות לחו"ל, וסביר להניח שלא ציפה למימון כזה, בנסיבות הענין. כיצד אם כן טען מה שטען לגבי מימון נסיעותיו על ידי עמותה זו?

חמורה מזו, בשנת 2001, כך הועד, חתם הנאשם על הודעה של עמותת מצעד החיים, לפיה "הוצאות אופרטיביות וספציפיות באם תהיינה תוגשנה בתהליך מסודר ותאושרנה ע"פ הכללים" (ת/390).

רוצה לומר, הנאשם היה זה אשר סלל את הדרך לפרוצדורה ראויה שאמורה היתה לעשות סדר בכל הנוגע לקבלת החזרי הוצאות מן העמותה, ולתנאים שנדרשו לצורך כך. גם בעדותו בבית המשפט, טען:

"מצעד החיים. אני הייתי לפעמים, אני הייתי מממן, הייתי מגיש קבלות והייתי מקבל כספים בחזרה" (עמ' 1800-1801 לפרוט').

ומדוע לא הציג בבית המשפט כל קבלה או העתק קבלה שהגיש לעמותה, כנדרש, כנגד כספי הנסיעות שמימנה לו זו, לשיטתו?

היכן הוא דו"ח ההוצאות שנדרש להגיש לעמותה, על פי הוראותיו הוא?

ומעל לכל, כיצד זה קיבל כספי מימון נסיעות לחו"ל, כאשר כבר לא היה בעל תפקיד "ביצועי" בעמותה?

בנקודה זו, אין לדעתי כל מאומה, בטענת הנאשם, בסיכומיו, כי גירסת מימון הנסיעות על ידי עמותת מצעד החיים, נתמכה בעדותו של ארואס. נכון, שלפי עדותו של ארואס, נהג בן צור לשולחו לפרוט שיקים של עמותת מצעד החיים, לאחר שהשיקים נחתמו על ידי מורשי החתימה של העמותה (ראו, הטיעון בסעיף 367 לסיכומי ההגנה, עמ' 134). ומה לזה ולטענת הנאשם שסבר כי מקור הכספים היה בעמותה?

עובדיה, יש לציין, לא נחקר כלל על מעורבותו בעמותת מצעד החיים, בהיות גירסה זו של הנאשם, גירסה כבושה שבאה מפיו במסגרת פרשת ההגנה, לאחר עדויותיהם של כל עדי התביעה, כולל עובדיה כמובן (וראו, על ערכה של עדות כאמור, בע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2) 843; ע"פ 875/76 בור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 785).

ממילא, שבה ועולה תמיהה רבה לנוכח טענות חוזרות מפי הנאשם, לפיהן, פעל לאורך הדרך, על בסיס הנחות שהניח מבלי שבדק ובחן אם אכן כך. ויובהר, ככל שהמדובר היה בהנחות נויטרליות שלא פגעו באיש, ניחא. לא כך, כאשר הירשה לעצמו על בסיס הנחות שכאלה, לשלוח ידו אל קופת הציבור, וליטול ממנה כספים לעצמו, כאילו היה זכאי להם מעצם היותו.

סיכום ביניים; מימון כספי הנסיעות

138. טענת ההגנה לפיה קרסה גירסת התביעה, בהיותה נשענת על עדותו של עובדיה בלבד, נמצאה בלתי מבוססת בעיני, לנוכח מצבור הראיות שפורטו עד כאן, לצד עובדת כבישתה של עדות הנאשם עצמו, כמתואר.

בסיכומיהם טענו באי כח ההגנה, כך:

"הנה כי כן, בסוף כל הסופים, מסתבר כי כל שהתביעה יכולה להציג בפני בית המשפט הנכבד להוכחת טענותיה בעניין כספי הנסיעות, הוא אותן אמירות בלתי מבוררות של עובדיה, בשלהי חקירתו החוזרת. מעבר לכך, אין כל ראיה, ואין כל עדות מסייעת" (עמ' 136 לסיכומי ההגנה).

אלא, שעובדתית לא כך הם פני המציאות. אין ספק, שאילו נשענה גירסת התביעה בפרשה זו של מימון הנסיעות, כל כולה על עדותו של עובדיה היא לבדה, היה מקום לספק סביר לענין תקפותה. שהרי, כבר הובהר לעיל, כי עדותו של העד הזה היתה ככלל, מאולצת, בלתי עקבית, ומגומגמת, כאשר ברור היה כי העיד על כל דבר, כמי שכפאו שד.

דא עקא, שלצד דבריו בפרשה נשוא דיון זה, ניצבו בפני כאמור, עוד מספר עדויות שתמציתן הובאה עיל, ואשר בהצטברותן, בנו כנגד הנאשם תמונה ברורה של הפללה, גם בפרשה זו.

במיוחד כך, כאשר חלק מדבריו של הנאשם עצמו, תאמו אותן עדויות, בהן, עצם העברת הכספים אליו בימים סמוכים ליציאתו את הארץ; עירובה של עמותת מצעד החיים במימון נסיעותיו; מצבור הראיות החפציות שסיבכו את הנאשם בסוגיית מימון נסיעותיו, כמו, רישומי נסיעותיו לחו"ל, רשימות גרטי, צילומי השיקים של הע"ל ונילי שנפרטו בסמוך למועדי יציאותיו את הארץ, הקבלות מסניפי הצ'יינג'ים, ועוד.

ושוב, ברור הדבר שהתשתית הראייתית שהציגה התביעה, בפרשתה, באמצעות כל אלה, חייבה את הנאשם להסבר הגיוני שיוכל לכרסם למיצער בראיות התביעה, ולא היא. גירסתו הכבושה, ששום הסבר הגיוני לכבישתה לא ניתן על ידו, הותירה את ראיות התביעה בפרשה זו, בלתי מעורערות.

בנקודה זו, יש להדגיש, אין לי נפקא מינה, אם נמצאו ראיות למימון כל חמישים הנסיעות להן טענה התביעה, או אם נמצאו לגבי שלושים ושלוש נסיעות בלבד, כמשתקף מן הטבלה, ופחות מכך.

העובדה שטענת המימון שקיבל הנאשם מהע"ל, והדרך בה קיבלו, הוכחו כמובהר עד כאן, די בה כדי להעמיד את העבירות הנובעות מכך, על רגליהן, מבלי התיחסות למספר הנסיעות המוכח.

פרק שמיני; הלוואות עמר, ומימון הפריימריס

עובדות

139. אומר מיד, בטרם כניסה לסקירת העובדות והראיות בפרשה זו, כי לא מצאתי בחומר הראיות שהציגה לי התביעה, כל בסיס לקשירת הנאשם למעשים שיוחסו לו בפרשה זו, לבד, מעדותו של עובדיה - שעליה לא מצאתי להיסמך מן הנימוקים שיפורטו בהמשך - ולבד מן ההסכמים עם עמר שקשרו את עובדיה אל ההלוואות מעמר, יותר משקשרו את הנאשם.

עניינה של פרשת האישום הזה, כפי שהובהר בהקדמה להכרעת הדין, בשתי הלוואות שנטל הנאשם מעמר - ידידו של עובדיה וידיד הע"ל בפריז - האחת בשנת 1998 והשניה בשנת 2002, שלטענת התביעה הוחזרו למַלווה מקופת הע"ל (להלן – ההלוואות).

כספי ההלוואות, כך נטען, שימשו לנאשם למימון ההוצאות שהוציא על הבחירות המקדימות לכנסת (להלן - הפריימריס) אשר מומנו בדרך זו, אליבא דתביעה, על ידי ההסתדרות.

המלווה עצמו, מר אבי עמר, יש לומר מיד, לא הובא לעדות על ידי התביעה, ומשכך, בוססה עמדת התביעה בפרשה זו, בעיקרה, על עדותו של עובדיה, שסיפר על ההלוואות, ואשר העמיד עצמו כמתווך בין המלווה, מר עמר, ובין מקבל הכספים, הנאשם דנא.

עמדת הנאשם

140. לטענת הנאשם שלא הופרכה, לא הכיר את אבי עמר, ולא פגשו אלא פעם אחת באופן מקרי במסדרונות הע"ל. ממילא, התעקש, כי לא קיבל מעולם כספים מידיו (עמ' 1810 לפרוט').

גם את המסמך ת/335, שהוא מסמך העברת השיקים של הע"ל אל עמר כהחזר ההלוואות, לא ראה לדבריו מעולם.

בהמשך דבריו, ביטל הנאשם כל אפשרות לקשור בין ההלוואות ובין הפריימריס שניהל ושאותם היה עליו לממן. וכיצד כך, טען, כאשר ההלוואה הראשונה של עמר ניתנה, לפי פרטי האישום, בשנת 98', שעה שהפריימריס התקימו בסוף שנת 99' (עמ' 1811 לפרוט').

באשר להלוואה השניה, משנת 2001, טען כי בטרם מתן ההלוואה במועד המצויין בכתב האישום, לא היה נושא הבחירות של 2003 רלוונטי כלל, וכך גם נושא הפריימריס של 2002.

הוא לדידו, כך הסביר, ראה לממן את הפריימריס שקיים בנובמבר-דצמבר 2002, בכספי תרומות שקיבל ובכספו האישי (עמ' 2394 לפרוט').

טיעוני התביעה לענין ההלוואות

141. לשיטתה של התביעה, ענין לנו בהלוואה ראשונה שקיבל הנאשם מעמר באמצעות עובדיה, במועד כלשהו בחודש יוני 1998; ובהלוואה שניה שקיבל לגירסת התביעה, ביום 18.11.02 בו בוצעה משיכה מחשבונו של עמר בישראל על סך 350,000 ₪ (ראו, דפי החשבון של עמר בבנק דיסקונט, ת/393).

שני הצדדים, יש לומר, הסכימו שעמר הילווה באותה עת כספים לנילי, וכי אלה הוחזרו לו. המחלוקת התמקדה ביעדיהן של אותן הלוואות. בעוד, לטענת התביעה הלכו הכספים להירשזון, אף שהע"ל ונילי הן שהחזירום לעמר, הרי לטענת הנאשם וסניגוריו, עברו הכספים לכיסיו של עובדיה ונשארו שם. בסופו של יום הוחזרו כספים אלה לעמר, אליבא דהגנה, על ידי עובדיה ואולם זאת מכספי הע"ל.

על רקע זה, כך הסניגור, עשה עובדיה ככל יכולתו למנוע עדותו של עמר בבית המשפט, ועל רקע זה גם הסתיר הלוואות אחרות שקיבל הוא עצמו מעמר בשנים קודמות, תוך הכחשת קשר קרוב עם עמר, שקיומו הוכח במהלך הדיון בתיק.

כך בסיכומי ההגנה:

"לעובדיה היה, איפוא, אינטרס גדול להסתיר הן את הדברים הללו שהוכחו במשפט, והן למנוע את עדותו של עמר, שכן אילו עמר היה עולה להעיד, היה מתברר שמי שנטל את הכספים כהלוואה מעמר, והשיב אותם מכספי נילי והע"ל, לא היה אלא עובדיה עצמו" (סעיף 201 לסיכומי ההגנה).

ובהמשך:

"והנה, פרשת עמר טופחת על פניה של תזה זו, ומוכיחה כי עובדיה גנב כספים רבים לכיסו שלו, ועבור עצמו....עובדיה עשה לעצמו מנהג ללוות כספים ממקורביו – לצרכיו שלו – ולהשיב את הכספים הללו מקופת הארגון. חלק מאותן הלוואות ייחס עובדיה להירשזון, וחלק אחר לגזבר של הע"ל (יצחק אפלבאום ז"ל). אלה גם אלה, היו למעשה הלוואות שיועדו לעובדיה עצמו" (סעיף 202 לסיכומי ההגנה).

יוצא כאמור, כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים, היא בשאלה, האם העביר עובדיה את כספי ההלוואות שקיבל מעמר, אליבא דכולי עלמא, לידי הנאשם, כפי שטען זה בעדותו, או שמא נטלם לעצמו, או, מסרם לדוד, כפי שטענו באי כחו של הנאשם בסיכומיהם?

142. בנקודה זו יש לציין, לא התעלם התובע מן הבעייתיות שאכן עלתה מעדותו של עובדיה במשטרה, כפי שטענו ב"כ ההגנה. גם לדעתו, צעד העד הזה הלוך וחזור בהתיחסויותיו אל הכספים הללו, אל מקורם, אל יעדיהם ואל העשיה בהם. עם זאת, סבר התובע, די בעצם העובדה המוסכמת שהיו הלוואות מעמר להע"ל ושאלה הוחזרו לעמר מכספי שני התאגידים, כדי לחייב את הנאשם להעמיד הסבר מניח את הדעת, בדבר מעורבותו הוא בשתי ההלוואות.

חוששתני, שבכך טעה התובע, כפי שאסביר בהמשך בהרחבה. בשלב זה ייאמר אך זאת, כי התביעה לא הגישה כל ראיה שתצביע על זיקה בין כספים אלה שנמסרו לעובדיה, ובין הנאשם, לבד מעדותו המגמתית מאד של עובדיה.

בעיתיות נוספת עולה בהקשר זה, בהתיחס אל עדותו של עובדיה בכל הנוגע לטיפולו בהחזר ההלוואה לעמר. לשיטתו, משהוחלט שההסתדרות תחזיר לעמר את ההלוואות, ביקשה זו דרך לכסות הוצאות אלה. זאת עשתה בכריתת חוזה פיקטיבי בין הע"ל מצד אחד ובין עמר מצד שני, על הקמת משרד של הע"ל בפריז, שבו יועסק עמר כביכול (ראו, דבריו של עמר עצמו על החוזה הפיקטיבי הזה, בהודעתו ת/379).

הבעיה מחריפה לנוכח העובדה שהמשרד בפריז, ככל שהוקם, הוקם עוד בשנת 2001, ונראה כפיקציה מהתחלה.

ממילא, עולה גם מסיכומי התביעה וגם מסיכומי ההגנה, כי שאלת אמינותו של עובדיה ואמינות עדויותיו, היא הצריכה דיון בכל הנוגע לביסוס טענת התביעה בנושא מימון הפריימריס בכספי ההלוואות מעמר, שבא מפיו בלבד.

עדות עובדיה לגופה

143. את סיפור ההלוואות מעמר, העלה עובדיה לראשונה בהודעה, ת/360, שבה נדונה שאלת הפיכתו לעד מדינה שלא יצאה אל הפועל. בהבטיחו לחוקרו במסגרת חקירתו זו, לספק לו מידע מפליל על שהתרחש בהע"ל, נזכר עובדיה משום מה, בהלוואה כלשהי שסידר לנאשם בשנת 2000, 2001, לקראת הפריימריס שלו, מאדם מסוים, "מאכער כלשהו", שאת שמו לא מסר.

בהודעה ת/361א', המשיך ודיבר על הלוואה אחת על סך 70,000$ שניתנה לנאשם לדבריו לצורך הפריימריס, וכוסתה בהמשך בשיקים של הע"ל. לשאלה, איך כוסתה ההוצאה הזו בהע"ל עצמה, הסביר: "היה משרד והוגדל הנפח לצורך כיסוי ההלוואה" (ת/361א', עמ' 33-28).

בהמשך, בהודעה ת/363, דיבר על הלוואה נוספת שקיבל הנאשם מעמר, לקראת הפריימריס של שנת 1998. גירסתו מסתבר, הלכה והתפרשה, עד שמהלוואה אחת, נצמחו שתיים. בלשונו:

"הוא נתן פעמיים הלוואה... אממ... פעם לפני זה... לפני שעשינו משרד ולפני זה ולפני זה... ואח"כ שעשינו משרד הוא נתן עוד פעם הלוואה... גם כן לאותו צורך... לפריימריז... ההיא הייתה לפני שלוש שנים לפני זה בערך... איזה שלוש שנים לפני זה... אז אני ניסיתי לשחזר מה זה, מה פתאום הוא לקח כסף מזה וזה... אז נזכרתי שהוא נתן הלוואה גם... בערך גם כן באותו סכום" (עמ' 12-13 להודעה ת/363).

דבריו בהקשר זה, הם מגומגמים וחסרי אחיזה במציאות. לשאלת החוקר, איך בוצע התשלום עבור הפריימריס, השיב: "חלק אני שילמתי, חלק הוא שילם".

בהמשך טען: "בהתחלה עברו אליי, לא... אליי, ואני נתתי את זה להירשזון. ואת הסיפור הזה גם רוסו יודע מזה". לאחר מכן הסביר, כי השאיר את כספי ההלוואה אצלו, והעבירם להירשזון בשלושה חלקים. לשאלת החוקר, איך נרשמו הסכומים הללו בספרי הע"ל, השיב: " יש חוזה".

גם אליבא דתובע, רב היה הבלבול בדבריו אלה של עובדיה, שלא מצא ידיו ורגליו בענין מועדי ההלוואות, אלא שהתובע ניסה להסבירם בכל כוחו. כך, בסיכומיו:

"ניכר מדברי עובדיה כי הוא אינו בטוח בכל הפרטים. כך למשל, כאשר החוקר אפי ברכה מנסה לברר עם עובדיה האם היה חוזה בנוגע לאחת ההלוואות. תשובותיו של עובדיה מהוססות, הוא לא זוכר את הדברים, הוא לא יודע לומר אם היה חוזה או לא. בהמשך, הוא משיב בחיוב. כשהחוקר מתאר כי ראה חוזה העסקה, עובדיה נזכר כי מדובר במשרד ומכאן הוא שוב מהסס אם יש קשר בין חוזה ההעסקה והמשרד להלוואה" (עמ' 441 לסיכומי התביעה).

ואם אלה דברי התובע, מה יאמר הסניגור?

כך גם, דבריו המהוססים והמבולבלים של עובדיה בהתיחסו לחוזה הכיסוי שנחתם עם עמר על ידי הע"ל, בתאריך כלשהו שאותו לא זכר, ובהקשרים שלא ידע, הכל, תוך אמירת דברים וחזרתו בו מהם.

ושוב, בלשונו של התובע, בנסותו להבין את דבריו של עובדיה כפי שהובאו בפני החוקר אפי ברכה, בשלב הראשוני של החקירה:

"התנהלות עובדיה והחוקרים בחקירות בנושא עמר מלמדת כי שני הצדדים מבלבלים את המונחים בנוגע להלוואות עמר, לא פעם חל בלבול על ידי החוקרים, שלא לגמרי הבינו את הסיפור, ועובדיה לא תמיד זכר מספיק כדי להסביר" (שם, בסיכומיו).

יתרה מזו, גם עובדיה עצמו הודה בבית המשפט, כי מדובר היה בתמליל "מבולבל ומבלבל" של דבריו במשטרה שאותו לא יכול היה להסביר (עמ' 1028 לפרוט').

הפעם, טען כי המשרד בפריז איננו קיים עוד, וכי כל שאמר עליו באותה הודעה במשטרה, בטעות יסודו.

144. אי האמינות שעוררה עדותו של עובדיה בפרשת ההלוואות מעמר, שבה ועלתה לאורך כל דבריו, תוך הפלת נדבך אחר נדבך מגירסתו המפלילה עליה ביקשה התביעה לבנות את הרשעת הנאשם בפרשה זו. כך, דבריו השיקריים בענין הלואה קודמת שניתנה להירשזון, אליבא דידו, בעוד למעשה מדובר היה בהלוואה, לאדם אחר, יצחק אפלבאום ז"ל, גזברה הקודם של הע"ל (עמ' 1016, 1017 לפרוט'). כך, הסתרת ההלוואות שנטל הוא מעמר ומסרן לאחיו דוד לכיסוי חובותיו בשוק האפור; וכך קשירת תאריכי ההלוואות נשוא הדיון במועדי הפריימריס של הנאשם, שהוכחה כמופרכת בעליל.

הסברו של התובע כי לא היה מקום לצפות מעובדיה, שהיה שטוף בגניבות כספים ומירמות כה רבות, שיזכור פרטי פרטים בקשר לכל אחת מן ההלוואות עליהן סיפר, אין בו להועיל. פשיטא, אם שיבש עובדיה עובדות בשל בלבולו, ואם היתה עדותו, משום כך "מחוררת ככברה", כלשונו של הסניגור, ממילא, לא תוכל לשמש בסיס להרשעת הנאשם.

תמוהה יותר היא טענתו של התובע, ש"החוקרים שלא ירדו לסוף דעתו של עובדיה הם שהחלו לבלבל את עובדיה עד כי כבר לא היה בטוח בדברים". והרי, כפי שטען הסניגור בצדק, עובדיה היה זה שהתנדב להביא בפני החוקרים את סיפור ההלוואות של עמר לנאשם, לצורך קשירת הסכם עד המדינה בו רצה כל כך. האם סבר שאמירה בעלמא אודות הלוואות לנאשם שהוחזרו על ידי הע"ל, תספיק לצורך כך, מבלי חקירה ובדיקה? ניכר היה בו, בעובדיה, שפשוט לא הכין עצמו לבניית הסיפור מהחל עד כלה, ומכאן גמגומיו בחקירה.

ושוב, בלשונו של התובע, שניסה בכל כחו לרפא את מחדליו של עובדיה בסיפור הבלתי מבוסס שלו אודות ההלוואות, ואודות החוזה והמשרד בפריז:

"המשרד בצרפת הוקם בשנת 2001, והלוואה נלקחה כאמור בנובמבר 2002. לכן ברור כי כאשר עובדיה טען לעיתים כי הקמת המשרד בצרפת נועדה לכסות את הלוואה הוא טעה.

כאמור, ראינו כבר באמרותיו הראשונות כי עובדיה אינו בטוח בדבריו והוא מהסס בדברים שמוסר למשטרה" (עמ' 450 לסיכומי התביעה).

ומשמע, כך יוצא, שאכן ענין לנו בעד שאין לסמוך עליו הכרעה בדין.

ראיות הסיוע; מקומן בנסיבות הענין

145. התובע המלומד, שהיה מודע היטב לחולשת עדותו של עובדיה בכל הנוגע לפרשת ההלוואות מעמר, חיפש ולא מצא בחומר הראיות, ראיית סיוע כבדת משקל דיה כדי תמיכה בגירסת העד, שממילא, היתה חסרת נפקות בעיני. על רקע זה, עתר התובע בסיכומיו, שאעשה שימוש בראיות סיוע אחרות שהובאו לצורך תמיכה בפרשות האחרות נשוא כתב האישום, כפי שאכן מאפשרת הפסיקה. שהרי, כך טען, "אין צורך בהבאת ראית סיוע לכל אחת מהפרשות שבמחלוקת". די, אליבא דידו, ב"חיזוקים הנסיבתיים", המעבירים גם הם, כך גרס, את נטל הראיה אל הנאשם.

לא אוכל לראות עין בעין עם התובע גם בנקודה זו. נכון הדבר, כי ככלל, אפשר וראיית סיוע שתמכה באישום אחד שבכתב האישום, תהווה תמיכה גם לגבי הנטען באישום האחר בו.

נכון, כי מטרתה של דרישת הסיוע היא, כפי שטען התובע, חיזוק אמונו של בית המשפט בעדותו של עד הטעונה סיוע, וכי די שסיוע זה ינתן לאחד הנדבכים של כתב האישום, על מנת שישליך על אמיתות הגירסה כולה (ראו, פסקי הדין אליהם היפננו ב"כ התביעה, ע"פ 632/83 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 253; ובש"פ 70/90 מאיר צדוק נ' מדינת ישראל פ"ד מד(1) 250, עמ' 252-253)).

דא עקא, שלא תמיד כך. בעניננו, לא זו בלבד, שאי האמת שאיפיינה את עדותו של עובדיה, ככלל, בלטה ביתר שאת באישום הזה, אלא שגם ראיות הסיוע עליהן הצביע התובע, נתגלו כעדויות דלות וחסרות נפקות של ממש על גירסתו.

כך, העובדה עליה הצביע התובע, לפיה, נמצאה התאמה בין מועד הגעתו של עמר לארץ, ביום 12.11.02, ובין מועד משיכת כספי ההלוואה מן הבנק, ביום 18.11.02; וכך העובדה שבחשבונותיו של הנאשם לא היו באותם ימים כספים שיכלו לממן את הפריימריס.

ומה בכך? בכל מקרה, אין בטיעון זה כדי לרפא את הפגמים היסודיים שנמצאו בעדותו של עובדיה, היא עצמה.

יודגש, בצדק הצביע הסניגור על מערכת היחסים המסועפת ששררה, כמסתבר, בין עובדיה ועמר, כולל, מספר הלוואות בלתי מוגדר, שנטל עובדיה מעמר, ואשר אותן החזיר אליבא דכולי עלמא מכספי ההסתדרות, כולל, יפוי הכח שקיבל עובדיה מעמר לפעול באופן חופשי בחשבונו בארץ, וכולל, משיכות הכספים שביצע עובדיה מחשבון זה, לצורך מסירתם לידי אחיו, דוד, מבלי ליידע את עמר על כך, אלא בדיעבד (עמ' 1131-1132 לפרוט').

כל אלה, הן ראיות שתרמו ללא ספק לערעור נוסף של האמון בעדותו של עובדיה באישום הזה, ולהשמטת הבסיס מתחת גירסת התביעה.

146. וגם זאת, עיון בהודעת עמר עצמו, מיום 25.3.07, ת/379, שהוגשה לי בהסכמה, יש גם בו כדי להוסיף לא מעט לסימן השאלה הגדול המתיצב מול עדותו של עובדיה.

השאלה הראשונה הנדרשת לדיון בנקודה זו, היא, כפי שטענו הסניגורים בצדק, מדוע לא הובא עמר עצמו לעדות על ידי התביעה, אף שבידיו היה לכאורה המפתח להבנת הפרשה (וראו, על אי זימונו של עד חיוני על ידי הצד שאמור להיסמך עליו, בע"פ 728/84 חרמון נגד מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625:

"כידוע, הלכה פסוקה היא, שהימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוואנטית מובילה למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל כן ההימנעות מחזקת את ראיותיה של התביעה".

עמר, כך אכן מסתבר מן הנאמר בהודעה ת/379, לא הצליח להאיר דבר בנושא ההלוואות נשוא הדיון דנא, שכן, לטענתו לא כל כך זכר באלו תאריכים ניתנו אלה אם בכלל. לפי דבריו לחוקר, דובר בשלוש הלוואות שנתן לעובדיה כשהאחרונה בהן היתה בשנת 1997. רק לאחר שהודע לו כי עובדיה דיבר על הלואה משנת 1998, טען כי אם עובדיה אמר, ידע כנראה מה שאמר.

בהישאלו על סכום ע"ס 350,000 ₪ שהופקד בחשבונו, הסכים כי מדובר בהחזר הלוואה.

אלא שאיני יודעת על איזו הלוואה דיבר ומי הוא שהחזיר לו את הכסף.

הערת ב"כ התביעה, כי גרסתו זו של עמר מתיישבת עם מסמך הכניסות והיציאות שלו לישראל, ת/392, אין בה כל מאומה בעיני, בכל הנוגע למעורבותו של הירשזון לכספים אלה.

פשיטא, מה לכל אלה, ולטענת התביעה שהכספים הגיעו אל הירשזון ולא אל עובדיה, כפי שטענה ההגנה, ולא בלי בסיס בראיות?

חשוב לציין בכל אלה, כי לפי דבריו של עמר בהודעתו, ת/379, לא ידע הוא שכספי ההלוואות שנתן לעובדיה נועדו למימון בחירות או קדם-בחירות של הירשזון. עמר סבר, לדבריו, כי מדובר בהלוואה לצרכי המשרד, וכך גם העיד עובדיה בהתיחסו לאינפורמציה שמסר לעמר על יעוד ההלואה (ראו, דבריו של עובדיה בעמ' 1027 לפרוט').

מה אם כן להלוואות אלה, ולמועדי הפריימריס שהתקיימו בסמוך או לא? או, מה הפקדות הכספים השונות שמצאה התביעה בחשבונו של הנאשם באותם ימים, כאשר הבסיס הראשוני להפללת הנאשם בפרשה זו, לא קם?

סיכום ביניים; כספי מימון הפריימריס

147. נראה לי, לאור המובא עד כאן, כי ביסוס העבירות נשוא פרשה זו, כל כולן על עדותו של עובדיה שנמצאה בעיני, חסרת בסיס בראיות, הזויה ומבולבלת, די בו כדי להשמיט כל בסיס ראייתי הצריך להרשעת הנאשם בפרשה זו.

מאמציו של התובע להצביע על מיגוון של "ראיות נסיבתיות", שאמורות היו להעביר לשיטתו את הנטל הטאקטי אל כתפי הנאשם, לא הניבו פרי בעיני.

לא זו בלבד, שהצדק עם הסניגור בטענו כי עדות שלא בוססה כדבעי, לא תוכל לקום לתחיה, בעקבות זריקות עידוד הניתנות לה על ידי ראיות חיזוק כאלה ואחרות, אלא, שבעניננו גם לא מצאתי כאמור, כל ממש באף אחת מראיות החיזוק עצמן (ראו, עמ' 3 ו-4 לתמליל ההודעה ת/379).

אינני יודעת אם נכונה השערת באי כח הנאשם, שעובדיה לקח את כל הכספים שקיבל מעובדיה לכיסו הוא, כהלוואה שהוחזרה על ידו לעמר, מכספי הע"ל, ואינני יודעת אם הלכו כספי ההלוואות אל דוד, לכיסוי חובותיו בשוק האפור. כל שאוכל לומר בענין זה, הוא, שעדותו של עובדיה התבררה בעיני, כעדות שאין בכוחה לגרור הרשעה בפרשה זו, בהיותה רצופה כאמור, באי אמיתות שהשמיע, ובסיפורים שרקח יש מאין, כפי שטענה ההגנה.

סוף דבר, הנאשם יזוכה מן האישום שעניינו ההלוואות של עמר.

פרק תשיעי; מימון הכנס בגני התערוכה

עובדות כתב האישום

149. אף אישום זה, כמו קודמו, נשען כל כולו על עדותו של עובדיה, שלא נאמנה עלי גם הפעם.

לקראת סוף שנת 2000, כך כתב האישום, ערך הנאשם כנס קבלת פנים לחברי מרכז הליכוד בגני התערוכה (להלן – הכנס) שעלות הוצאותיו הגיעה לכדי 30,000 ₪.

חודשים מספר לאחר אירוע זה, כך נטען, פנו נציג בנק דיסקונט בו נוהל חשבונו של הנאשם, אל בן צור, והודיעוהו על חריגת יתר בחשבונו.

לאחר שפנה הנאשם עצמו אל עובדיה ובן צור ושוחח עימם על החריגה, סוכם ביניהם שזו תכוסה בכספי פריטת השיקים של הע"ל. בעקבות כך, טענה התביעה, הכניסו בן צור ועובדיה, ביום 10.9.01, לחשבונו של הנאשם בבנק דיסקונט, סך 32,000 ₪ במזומן, באמצעות ארואס.

על רקע עובדות אלה, כפירוטן בכתב האישום, הואשם הירשזון בסיפא האישום הראשון, בעבירת גניבה בידי מנהל, וביתר העבירות שנמנו באישום הזה, הכל, כמפורט בפתח הדברים לעיל.

תגובת הנאשם

150. מתחילה ועד תום, הכחיש הנאשם טענת מימון הכנס בכספי הע"ל.

בחקירתו במשטרה טען תחילה, כי אינו זוכר כנס שערך בגני התערוכה, על אחת כמה וכמה שאינו זוכר שהע"ל מימנה לו הוצאות של כנס כלשהו. כך, בהודעתו במשטרה, ת/10, בעמ' 15:

"עוד פעם אני אומר, א' אני לא זוכר את האירוע ולכן אני לא זוכר אם הפקדתי בגלל זה כסף בבנק או לא, אם הייתה הוצאה כזו או אחרת, אני לא זוכר את האירוע, לכן כל התייחסות שלי לגבי האירוע תהיה מוטעית מראש כי אני לא זוכר את האירוע".

ובהמשך, לאחר שהוצג לנאשם טופס ההפקדה של סך 32.000 ₪ בחשבונו בבנק, ביום 10.9.01:

"....יכול להיות שהיה חסר לי כסף בבנק ללא שום קשר לאירוע וביקשתי להפקיד כסף בבנק כפי שאמרתי. מה מקור הכסף הזה? דבר אחד אני יכול להגיד הוא לא מכספי הע"ל, זה היה חלק מההפקדות שהפקדתי...." (שם).

בהמשך, הסביר הנאשם כי זו לא הפעם הראשונה שהופקדו כספים לחשבונו, בלא כל קשר להע"ל. בלשונו: "הם לא היו כספי הע"ל. אני לא יודע אם יש לזה קשר לאירוע או אין קשר לאירוע" (ת/10, עמ' 17).

151. בעומדו על הדוכן, הסביר הירשזון, כי על אף שבמשטרה לא זכר את הכנס שלמימונו נדרש, הרי, נזכר בהמשך שהיה אירוע של הדלקת נר חנוכה אותו ערך לאנשי הע"ל, ואשר אליו בודאי גם הגיעו כמה מחברי מרכז הליכוד. ומה בכך, לשיטתו? (עמ' 1808 לפרוט').

מר הירשזון זכר שמנהל הבנק התקשר יום אחד אל בן צור, והודיעו כי החשבון בחובה. בעקבות כך, גם זכר, החליט ביחד עם בן צור, שיקח הלוואה מעמותת עלו"ם ויכסה בה את החוב בבנק (עמ' 1808 לפרוט'). כך אכן נעשה לדבריו, והא ראיה ארבעת השיקים נ/60 שהיוו לדבריו החזר אותה הלוואה, כל אחד על סך 7,500 ₪ ובסה"כ 30,000 ₪.

לענין הפקדת הסכום על סך 32.000 ₪ לחשבונו, בספטמבר 2001, קרי, תשעה חודשים לאחר אותו אירוע, בכך לא ראה כל מאומה. ומה זיקה יכול שתהיה, לטענתו, בין שיקים שהוציא בסוף 2000, ובין סכום שנכנס לחשבונו, בספטמבר 2001?

ככלל, הסביר, בן צור הוא שניהל את חשבונותיו, כולל, כיסוי חשבונות שנכנסו למצב חריגה, וכך קרה גם הפעם (עמ' 1809 לפרוט')

עדויות התביעה לענין מימון הכנס

152. שוב, כמו באישום הקודם, כך גם בזה, העמידה התביעה במרכז ראיותיה כנגד הנאשם, את עדותו של עובדיה, אשר סיפר את הסיפור מזוית הראיה שלו, שהיתה שונה מזו של הירשזון.

לדברי עובדיה, פנה אליו הירשזון בתקופה עובר לארגון הכנס בגני התערוכה, וביקשו, יותר מפעם ופעמיים, לכסות לו את חובו בבנק, שנוצר עקב שיקים שהוציא לבעלים של האולם בגני התערוכה, ואשר חזרו באין להם כיסוי בבנק (ראו, דבריו של עובדיה בהודעתו, ת/360 עמ' 7).

על רקע זה טען, אכן הפקידו הוא ובן צור בחשבונו של הירשזון בבנק, את הסכום האמור, לצורך כיסוי המינוס שנוצר בו, על סך 32,000 ₪ (עמ' 7 להודעה ת/360).

לשאלת החוקר, מה אסמכתה יש בידו לטיעונו זה, השיב עובדיה: "אתה אתה יכול למצוא (לא ברור).. אני לא זוכר רק את זה אם זה הלך במזומן שולם או בשיק אבל מה.. זה זה נכנס לחשבון שלו באופן רסמי" (ראו, בהודעה, ת/361א, עמ' 4).

בצדק, טענו באי כח הנאשם בסיכומיהם, כי אין להבין מדבריו של עובדיה מה בדיוק התרחש כאן, לשיטתו. מצד אחד, דיבר על חסר שנוצר בחשבון הבנק של הנאשם שאותו נדרשו הוא ובן-צור לכסות כפי שאכן עשו; מצד שני, דיבר על שיקים שבהם שילם הנאשם את הוצאות הכנס, ושכמעט חזרו באין להם כיסוי, אילולא כוסו על ידי כספי הע"ל.

כך, דבריו המגומגמים של עובדיה בנסותו להביא בפני החוקרים את גירסתו:

"כן. ו... אמרתי לך שכאילו נקלע, שלחצו אותו, נתן שיקים שלו אח"כ ב... שלא שיקים יחזרו אז.... נתנו שיקים. או שיקים או מזומן, אני לא זוכר...".

גם לענין כיסוי הכספים האלה שהוציא מהע"ל לא היו בפיו של עובדיה דברים ברורים. לשאלה, כיצד הועבר הכסף לבנק, לכיסוי השיקים שהירשזון לא יכול היה לכסותם, הסביר: "אני חושב או שיק אחד או מזומן...".

אכן, ללא ספק, אחד מן השניים.

בהמשך, בעמ' 15 להודעתו ת/365א, שב וטען עובדיה שהנאשם דרש ודרש מימון הוצאות הכנס, אלא שהוא ובן צור משכוהו באף, ולא שילמו את הסכום שדרש. לבסוף, לאחר שהבנק הבהיר לבן צור שלא יכבד את השיקים הללו, שילמו את החֶסֶר.

ומה ראו להפקיד סכום של 32,000 ₪, כאשר דובר לכל הדעות בסכום חוב של 30,000 ₪? – על כך לא היתה בפי עובדיה תשובה.

בעדותו בבית המשפט, כלל לא זכר עובדיה בכמה כסף דובר. "לא זוכר", כלשונו (וראו, עמ' 1060-1061לפרוט'). לבסוף הסכים עם החוקר, שכנראה דובר אכן ב-30,000 ₪.

עוד בהמשך שב עובדיה והבהיר, כי לא יוכל לזכור אם הכסף שהוכנס לחשבונו של הנאשם, היה בשיקים או במזומן, או, מי היה השליח שביצע את ההפקדה בבנק: "או דוד כהן או שלמה ארואס", כלשונו. אכן כך, או השליח האחד או האחר.

153. לשאלות הסניגור, הסכים עובדיה כי כל סיפור כיסוי השיקים של הנאשם, התרחש כחצי שנה לאחר הכנס (עמ' 1081 לפרוט'). עם זאת, לא נידב כל הסבר לתמיהה על התעוררותו של הבנק באיחור שכזה, כמו גם על הסכמת בעלי האולם בגני התערוכה לקבל מידי הנאשם, לפי גרסתו של עובדיה, שיקים דחוים לתקופה של חודשים ארוכים, כפי שביקשו באי כח הנאשם, בצדק.

משהציג הסניגור המלומד את השיקים, נ/60, בפני עובדיה, שהיו על פניהם שיקים משוכים על ידי הנאשם לזכות עמותת עלו"ם, טען שאינו מכיר שיקים אלה, ואינו יודע מה הם (עמ' 1122-1124 לפרוט').

עובדיה לא התיחס אל טענת הנאשם וסניגוריו, כי מדובר היה בהלוואה שלקח הנאשם מעלום, קופת הלוואות של ההסתדרות, לצורך מימון שכירת האולם, ואשר אותה החזיר לאחר זמן באותם ארבעה שיקים, נ/60.

בצדק, נטען בסיכומי ההגנה (סעיף 283) כי עיון בשיקים האמורים מעלה כי ענין לנו בארבעה שיקים עוקבים, על סך 75.000 ₪ כל אחד, מן הימים 25.12.00, 25.1.01; 25.2.01; 25.3.01 שנמשכו מחשבונו של הירשזון.

בצדק, גם נטען בסיכומי ההגנה, כי אם הכנס התקיים כפי שהוסכם, ביום 11.12.00, הרי, שקשירת ארבעת השיקים העוקבים הללו, אל כספי ההחזר של ההלוואה למימון הכנס, היא אך סבירה והגיונית, ולו, מבחינת סמיכות הזמנים והסכום התואם.

סיכומו של דבר; מימון הכנס כיצד?

154. שבתי ועיינתי בעדויות שנסקרו לעיל בהקשר לאישום הזה, ושוב, לא מצאתי שיש בהן כדי לגבש בסיס ראייתי מוצק דיו לאישוש עמדת התביעה בפרשה הזו. במיוחד כך, לאור אי האמיתוֹת שעלו מעדותו של עובדיה, ולאור טענתו התמוהה, לפיה, מסר הנאשם שיקים דחוים לבעלי האולם בגני התערוכה, ואלה עמדו בפני חילולם רק תשעה חודשים לאחר מכן, באין להם פתאום כיסוי בבנק. כל זאת, כאשר מנגד הוצגו לי על ידי ב"כ ההגנה, אותם ארבעה שיקים שנראו בהחלט כמתייחסים להחזר ההלוואה הנטענת, אותה קיבל הנאשם מ"עלום", בסמוך למועד הכנס ובסכום תואם.

די באלה לדעתי, כדי להשמיט סופית כל בסיס ראייתי מתחת לגירסת התביעה, שלא הצליחה להעביר בענין זה את הנטל אל הנאשם, על מנת שיידרש להמציא ראיה לסתור.

בהיות הראיות מטעם התביעה מבוססות בפרשה זו, כל כולן על עדותו של עובדיה, ובהיות עדותו של העד הזה כאמור, מגומגמת, רצופת סתירות ותהיות, ובלתי אמינה, שוב אין לקבוע שגירסת התביעה בפרשה זו, הוכחה מעבר לספק סביר.

הנאשם יזוכה, איפוא, גם מן העבירות שיוחסו לו בפרשת מימון הכנס בגני התערוכה.

פרק עשירי; האישומים והעבירות נשוא האישום הראשון

כללי

155. לאורך כל הדיון עד כאן, נסקרו שש הפרשות הפליליות שבהן היה מעורב הנאשם לפי גירסתה של התביעה, הכל, כמפורט באישום הראשון.

ברקע הדיון עמדו ארבע העבירות שנצמחו לטענת התביעה, ממעשיו ומהתנהלותו של הנאשם בפרשות האמורות, הן, עבירת גניבה בידי מנהל בתאגיד, עבירת הפרת אמונים, עבירת הלבנת הון ועבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד.

במסגרת הדיון בשש הפרשות נשוא האישום הראשון, נמצא שבשתיים מפרשות אלה, לא הורם הנטל מצד התביעה להוכיח גיבושן של העבירות האמורות, הן, פרשת מימון הפריימריס ופרשת מימון הכנס בגני התערוכה.

הנאשם, כפי שהוזכר לעיל, יזוכה מן העבירות נשוא שתי פרשות אלה.

כמו כן יזוכה הנאשם מאותן עבירות שכרכה התביעה באישום שייחסה לו לגבי קנסות ודוחות חניה ששולמו עבורו, על פי הנטען, בכספי הע"ל, לאחר שלא הועלו במהלך פרשת ההוכחות, כמוזכר.

אשר לארבע הפרשות הנותרות נשוא האישום הראשון, והעבירות שנצמחו מהן לשיטתה של התביעה, עבירות אלה תידונה להלן תוך בחינת הבסיס הראייתי שהוצב בפנַי, לגבי כל אחת מהן.

עבירת הגניבה, אימתי וכיצד

156. סעיף 383(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן - החוק) מגדיר את עבירת הגניבה, כך:

"(א) אדם גונב דבר אם הוא -

(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במירמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע";

בעניננו יש לומר מיד, אין המדובר בעבירת היסוד של הגניבה, או, בעבירת הגניבה "הקלאסית", כהגדרתה בסעיף 383(א)(1), אלא, בגניבה המתבצעת "במצבים מיוחדים", כהגדרתם בסעיפים 393-390 לחוק.

מלים אחרות, סעיף האישום שבגינו בחרה התביעה להעמיד את הנאשם לדין בעניננו, הוא, סעיף 392 לחוק, שזה לשונו:

"חבר דירקטוריון או נושא משרה של תאגיד הגונב דבר שהוא נכס התאגיד, דינו - מאסר שבע שנים".

משמע, עסקינן בעבירת גניבה בידי מנהל, קרי, בעבירה המתבצעת בנסיבות מיוחדות המתקימות במערכת יחסים מיוחדת שבין הדירקטור לתאגיד בו הוא פועל, ואשר מטילה על הדירקטור חובת נאמנות מיוחדת כלפי התאגיד.

עבירת גניבה כי תיוחס לדירקטור כלפי התאגיד, דינה להיבחן באספקלריה של הפרת יחסי האמון שלו כלפיו, כאשר הערך המוגן שנפגע בסיטואציה כאמור, איננו רק הערך המוגן העומד בבסיסה של עבירת הגניבה הקלאסית, קרי, מניעת פגיעה ברכוש, אלא גם ההגנה על אותם יחסי אמון המבטיחים שמירת הסדר הטוב בפעילותו של התאגיד (ראו, ד"ר ד' ביין, "עבירות של הפרת אימון הקשורות בגניבה", הפרקליט לב 346).

וגם זאת יש לזכור, הלכה היא, כי מי שנוטל דבר מבעליו ללא הסכמתו, קמה לגביו אחריות פלילית בהתאם לחלופה הראשונה של עבירת הגניבה נשוא סעיף 383ג(1) לא רק בשל עצם הנטילה של הדבר שלא בהסכמה, אלא גם בשל הנטילה אם בוצעה "בדרך-לא-דרך", קרי, במצב שבו ניתנה לכאורה הסכמה של הבעלים להוצאת הדבר מידיו, אלא, שההסכמה לא היתה הסכמה של ממש. כך, דרך משל, הסכמה נכפית בעקבות הפחדה, מניפולציה וכיו"ב (ראו, בענין זה, ע"פ 2597/04 רויטמן נגד מדינת ישראל (לא פורסם, מצוי במאגר "פדאור").

157. קביעותיה של הפסיקה כמובא לעיל, ניצבות, כך נראה לי, מול טענתו המרכזית של הסניגור בעניננו, בעותרו לזיכויו של הנאשם מעבירת הגניבה. שהרי, לא זו בלבד שנטילת הכספים נעשתה בעניננו, "בדרך לא דרך" גם אליבא דנאשם, ולא זו בלבד שנעשתה מבלי הסכמת הגופים המוסמכים בתאגיד, אלא, שהיא נעשתה בדרך שפגעה אנושות בשני הערכים המוגנים העומדים בבסיס העבירה זו, הם, ההגנה על רכוש התאגיד, ושמירת האמון בין הדירקטור לתאגיד, כמו גם, תדמיתו של התאגיד כלפי פנים וכלפי חוץ.

עו"ד וינרוט מצידו ביקש להמחיש הנטען על ידו לענין אי גיבושה של עבירת הגניבה בנסיבות כמתואר, בעזרת הדגמות ממקרים דומים, שיש בהם כדי להשליך, לשיטתו, על עניננו. בין היתר העלה מצב היפותטי שבו גובה עורך דין שכר טרחה בניגוד לכללי האתיקה, מצב שאין לראותו, לדבריו, כגניבה בידי עורך הדין; או, מעביד המעסיק עובד זר ללא היתר כדין, ועוד כיו"ב מקרים גבוליים שאין לראותם, אליבא דידו, כמקימים עבירת גניבה. בתוך כך, הפנני הסניגור המלומד, אל שני פסקי דין שעסקו ביחסי גומלין בין בעלי שליטה בחברה ובין החברה עצמה, ואשר לא דנו כלל בעבירת גניבה, אלא, בעבירות לפי חוק החברות או חוק ניירות ערך. באותם פסקי דין, הם, ע"פ 3891/04 ערד השקעות ופיתוח ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(1) 294); ות"פ 40162/05 מדינת ישראל נ' אלמגור ואח' (לא פורסם, מצוי במאגר "נבו") לא מצאה התביעה, כך עו"ד וינרוט, להעמיד את הנאשמים לדין בעבירת גניבה, אף שלכאורה דובר בהם בכספים שנטלו הנאשמים דשם מן התאגיד מבלי שעמדו בהליכי האישור של הפורום שהוסמך לדון בהם כמתחייב מכח החוקים הנ"ל.

עיון בפסקי הדין האלה אכן מבהיר, כי אין בהם כל מאומה לעניננו. שהרי, מראש לא נדונה בהם כלל עבירת הגניבה, שלא היתה רלוונטית בנסיבות הענין דשם. המדובר היה שם בעיקר, בפרט מטעה בתשקיף ובעבירות מירמה שנכרכו בהצגת מצג שווא בפני האסיפה הכללית. ומה לאלה ולעניננו דא?

מה עוד, כאשר אין כל אפשרות לרדת לשיקוליה של התביעה באותם מקרים, בהחליטה לקבוע את העבירות הרלוונטיות לדיון דשם, מבלי לכלול עבירה כזו או אחרת, לפי שיקול הדעת שניתן לה.

כך גם בהתיחס אל אותו קטע מסיפרו של המלומד האנגלי Glanville Williams, Text Book of Criminal law, שגם אליו היפנני הסניגור, ובו דיון בעניינו של אדם הנוטל "דבר" או כסף המגיע לו מבעל חובו, באיומי סכין.

השאלה שמעלה וויליאמס באותו ענין, היא, מה היא העבירה שביצע אותו אדם בהשתמשו בכוח לצורך מימוש זכותו בתום לב. תשובתו, היא שהעבירה שיש לייחס לאותו אדם היא מתחום האיומים והאלימות ולא מתחום עבירות הרכוש (ראו, דברי הסניגור בענין זה, בעמ' 2693 לפרוט').

והרי, לא בזו עניננו. השאלה דכאן היא, האם די באי הפגיעה ברכושה של ההסתדרות על ידי הנאשם, כנטען על ידי הסניגור, על מנת לקבוע שכספים שנטל מקופתה ללא הסכמתה, לא נפלו לגדריה של עבירת הגניבה. לכך אין תשובה אצל וויליאמס (וראו, י' קדמי בסוגיה זו, בספרו על הדין בפלילים (תשס"ו-2005) בעמ' 649 שם).

כן הדבר, בהתיחס לפסק דינה של השופטת הנכבדה של בית משפט השלום בירושלים, בת"פ (י-ם) 4679/98 מדינת ישראל נ' סלם שמואל (לא פורסם, מצוי במאגר "נבו") אליו היפנני הסניגור, שגם בו שונות הן הנסיבות מאלה בעניננו, ושונה הרציונל המתחייב מהן.

ייאמר אך זאת, כי יפה לענין דנא, הקביעה דשם, לפיה, קיימת חפיפה בין רכיב המירמה (אי היושר) הכרוך בעבירת הגניבה, ובין רכיב היעדר תביעת זכות בתום-לב בעבירה נשוא סעיף 383(א)(1) לחוק העונשין, שזו וגם זו, מחייבות בחינת כנות אמונתו של הנאשם שהוא פועל כדין (וראו, דבריו של הנשיא ש' אגרנט המצוטטים שם, בד"נ 6/75 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד כט(2) 545, על תביעת זכות בתום לב. ראו גם, פרשת אבו חצירא (ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל פ"ד לז(3) 673, 702).

סיכומו של דבר, אני לדידי סבורה, כי השאלה שיש לשאול בעניננו, היא, האם ניתן להעלות על הדעת שהנאשם האמין, ולו לרגע, שמעטפות המזומנים שקיבל לביתו באופן רצוף על ידי הרצים מן ההסתדרות, הגיעו אליו בהסכמת ההסתדרות ובדרך החוק.

158. יוזכר, נסיבות דומות לאלה הנדונות כאן, נדונו בפרשה אחרת, היא, ע"פ 7332/95 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 793). עניינו של דיון זה, ברב העיר עפולה, אשר הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות גניבה בידי נפקד, בהפרת אמונים בידי עובד ציבור ובקבלת שוחד. דוּבָּר שם בנטילת כספי אגרות שירותי דת על ידי הנאשם דשם, בהפקדתם בחשבונו, ובמשיכת תשלומים חודשיים מתוכם, לתפעול לשכת הרב בביתו; הכל בידיעת משרד הדתות.

הרשעתו של אותו נאשם בעבירות האמורות, אושרה על ידי בית המשפט העליון במסגרת ערעורו על ההרשעה, וזאת, תוך קביעה כי המבחן לגיבושן של אותן עבירות, הוא גם מבחן אוביקטיבי המתייחס ל"כנות אמונתו" של הנאשם בעובדה שהוא פועל כדין.

נקבע שם עוד, מפורשות, כי עובד ציבור הנוטל כספי ציבור ללא היתר, לא יוכל להישמע בטענה כי האמין שהכספים הגיעו לו מכח דין, גם אם הגיעו לו כשכר על עבודתו. מי שפעל ללא היתר, כך נקבע, יש לראותו כמי שלא נהג ביושר וכמי ששלח ידו לכספים לא לו, שהרי, כך הוסבר, "היתר עצמי" אינו יכול לשמש כסות לַמירמה המעוגנת בבסיס המעשה.

כך, בית המשפט, גם בע"פ 360/82 משריקי נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ז(2), 124, בדונו באותה סוגיה, לאמור:

"יסוד המירמה צריך להתקיים במחשבתו ובכוונתו של הנאשם, אך אין לבחנו רק על פי קנה המידה הסובייקטיבי של נאשם בעל מושגי מוסר מעוותים... אלו על פי קני המידה של בני אדם רגילים הגונים... וניתן להיעזר בבירור כוונתו של הנאשם, בקנה המידה של מושגי 'יושר' ו'אי יושר' של האדם הסביר השואל את עצמו אם הנאשם אכן חשב והאמין שהוא נוהג ביושר" (שם, בעמ' 135, וראו גם, בין היתר, ע"פ 3040/99 טרבשי נ' מדינת ישראל פ"ד 3(1) 217; ע"פ 293/89 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 92).

עוד, יפים לכאן דבריו של השופט מ' אלון בע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה(2) 663) בו קבע כי נטל ההוכחה לקיומו של מרכיב "תביעת זכות בתום לב", מוטל על התביעה, וכי משהניחה זו תשתית ראייתית מספקת להוכחת הנטילה שלא כדין, אין הנאשם יכול לערערה בהצבעה על מחשבה משובשת שלו, שגרמה לו לטעות לגבי טיב מעשיו:

"קביעות גורפות אלו מוטעות הן ואינן יכולות לעמוד. יש בהן כדי לפתוח פתח, כפתחו של אולם, לשליחי ציבור לנהוג מנהג בעלים בכספי שולחיהם, ועלולות הן לערער את אמון הציבור בגופים ציבוריים ובשליחי הציבור. מקביעות אלו עלולה להתקבל ולהשתרש גישה, לפיה שליח ציבור, שמעל באמון שניתן בו, בזבז את כספי הרבים והוציאם למטרות שהן זרות לאלו אשר לשמן הם הופקדו בידיו ונטל לעצמו טובות הנאה אישיות על חשבון הציבור, עדיין יוכל למלט נפשו מהרשעה פלילית של מעשה גניבה, אם יוכיח, כי תפיסת עולמו המשובשת גרמה לו, באופן סובייקטיבי, לחשוב כי הוא זכאי לעשות כן. גישה זו בטעות יסודה" (שם, בעמ' 700).

מילים אחרות, אין די שאדם יסבור סוביקטיבית בשעת הנטילה הבלתי חוקית, כי עומדת לו זכות חוקית באותו "דבר". המבחן הוא מבחן המתבסס על הסטאנדרטים של האדם ההגון והישר, ואין עיוותי חשיבה שהביאו אדם לבצע את מעשה העבירה הנדון, יכולים לשחררו מאחריות לביצועה: "טענה של תביעת זכות בתום-לב, שיסודה בנורמות חברתיות מעוותות ופגומות, לאו טענה היא" (עמ' 702, שם).

כך גם הנשיא לנדוי בדבריו מלפני שנים, בע"פ 594/81 מדינת ישראל נ' אלוני, פ"ד לו(2) 57, בקובעו:

"נשאלת השאלה: איזה 'עולם של מושגים' הוא זה... לא רק בהפרת נורמות של מותר ואסור מבחינה ציבורית אנו עוסקים כאן, אלא גם בהפרת נורמות של המשפט הפלילי. ובלשון סעיף 383 של חוק העונשין אין לדבר על נטילת כספים בתביעת זכות בתום לב, כאשר 'איש צבור בעל רגישות מתאימה', כביטויו של השופט, היה מיטיב להבין, שאסור לו לנהוג כך..." (שם, עמ' 63-64).

וכך, ההתייחסות בהמשך, אל החשש מפני התפוררותן של נורמות שעשויה להיגרם על ידי הכשרת טעות של נאשם, שבוססה על תפישה משובשת של ערכי מוסר:

"אדם ישר והגון יכול לטעות ביחס לזכויותיו, וטעות כזאת תשמש לו צידוק, אך לא כן טעות, הנעוצה כולה בשיבוש גמור של ערכי מוסר פרטי או ציבורי בסיסיים. הוא הדין גם בעסקן ציבורי בעל עמדת כוח: לא איש הישר בעיניו יעשה, בתקווה ש'לא יעשו מזה ענין' מפני פחד מפגיעתו הרעה או אף מפני הערכה לפועלו הרב בדרך כלל: שאם ניתן גושפנקה משפטית להתנהגות כזאת, הרי שנתנו ידנו להתפוררות של נורמות, שהן לא רק נורמות של התנהגות ציבורית ראויה, אלא הן גם קובעות את הגבול בין מותר לאסור באיסורי המשפט הפלילי" (שם, בעמ' 64).

לא אוכל לסיים סקירה זו מבלי הפניה אל דבריו של השופט א' גולדברג שעמד על גיבושה של עבירת הגניבה בנסיבות דומות לאלה בעניננו, של נטילת כספי ציבור, כאשר אלמנט אי היושר עומד ביסוד הנטילה. כך בלשונו:

"לא יכול להיות ספק כי 'על-פי קני המידה של בני-אדם רגילים הגונים', יש בנטילת החזר הוצאות עבור נסיעה לנופש, תוך הצהרה כי נסיעה זו הייתה בתפקיד, משום אי-יושר. וכאשר המעשה נחשב לפי סטאנדארטים רגילים כאי-יושר, יש בכך כדי ללמד, לכאורה, גם על מחשבתו הסובייקטיבית של הנאשם, כאדם מן היישוב אשר מאמץ נורמות מוסר מקובלות. המשיבים שלפנינו ידעו מה אופיים של ה"סמינרים", ואין להניח כי גם על-פי אמת המוסר שלהם ראוי הוא לעובד שיקבל החזר הוצאות כשהוא נוסע לנופש, כאילו נסע לצורכי עבודתו. ועל כך שמדובר בנסיעות לשם נופש במסווה של "פגישות עבודה", לא היה קשה על המשיבים לעמוד. אלא שהם, כאחרים, העדיפו להסתתר מאחורי הכינוי "פגישות עבודה", ביודעם כי אין הן כאלה, כדי להצדיק את נטילת הכסף. מכאן שעל-פי כל המבחנים עברו המשיבים את עבירת הגניבה" (ע"פ 419/92, מ"י נ' כהן, פ"ד מז(3) 821, 824).

השלכת הדברים על עניננו ברורה, ואין להוסיף.

159. יוזכר, הנאשם שבפני עמד בראש עמותה שהפקידה בידיו סמכויות וכוחות לפעולה, שנועדו לשרת את האינטרסים והצרכים של ציבור העובדים בה, מול מעסיקיהם. נטילת כספי העובדים בסתר, כפי שעשה הנאשם לפי תאור הדברים בעניננו, לצרכיו האישיים, מהווה על פניה הפרה בוטה של חובת האמון שחלה עליו, כלפי התאגיד וציבור העובדים החברים בו.

וזאת אין לשכוח, חברי הארגון הם הבעלים של רכושו וכספיו, והם הרשאים להחליט, לבדם, על השימוש בכספיו, לפי הכללים הקבועים בתקנון הארגון.

חובת הנאמנות שחב הנאשם כלפי אלה, כמו חובת הנאמנות שהוא חב כלפי התאגיד עצמו, היא חובת נאמנות מוגברת שאי עמידה בה, משמעה, הפרת נורמות התנהגות בסיסיות, כולל, גיבוש עבירת הגניבה על בסיסה.

ברור הדבר, כי גם אם יוחל בענין זה המבחן הסובייקטיבי שבהגדרת הגניבה, עדיין לא ניתן יהיה לאמץ טענתו של הנאשם כי פעל מתוך אמונה כנה שהכספים הגיעו לו כדין (ראו בענין זה, דברי השופט ד' לוין בפרשת אבו חצירא הנ"ל בעמ' 686).

בהקשר זה, לא אוכל גם לקבל טענתו של הסניגור המלומד, עו"ד וינרוט, לפיה, אין אפשרות להגדיר מעשיו של הנאשם, כמעשי גניבה, עקב העובדה שענין לנו במעשים רצופים וקבועים שתועדו ברשימות פנימיות של התאגיד, קרי, ברשימות גרטי.

ומה בכך? – אני לדידי סבורה, שגם אם בנה מנהל בתאגיד לעצמו ולחבריו, מנגנון שיטתי להוצאת כספים בסתר מקופת התאגיד, ללא הסכמתו, וגם אם נרשמו הוצאות הכספים שבאו בתוך כך בדפים כלשהם, עדיין קמו בכך יסודות עבירת הגניבה, עליהם דובר לעיל. והרי, כבר נקבע בפרשת ציוני הנ"ל, כי העובדה שהמערער דשם רשם במחברותיו את הוצאות הכספים שביצע, מן החשבון בו הפקיד את כספי האגרות שנטל לעצמו, לא הופטר בכך מאחריותו למעשה הגניבה שביצע בפועל. שהרי, כך נקבע, אותן מחברות לא היוו אלא רישום פרטי שלא עמד למבחן ולביקורת שוטפת של הגורמים המוסמכים במשרד, אשר כלל לא ידעו על נטילת הכספים על ידו (ראו, פרשת ציוני הנ"ל, בעמ' 805).

לא נותר לי איפוא, אלא לקבוע כי עבירת הגניבה על כל יסודותיה קמה בעניננו בהקשר לכל ארבע הפרשות נשוא האישום הראשון.

מירמה והפרת אמונים

160. סעיף 425 לחוק העונשין, קובע לאמור:

"מנהל, מנהל עסקים או עובד אחר של תאגיד, או כונס נכסים, מפרק עסקים, מפרק עסקים זמני, מנהל נכסים, או מנהל מיוחד של תאגיד, אשר נהג אגב מילוי תפקידו במירמה או בהפרת אמונים הפוגעת בתאגיד, דינו - מאסר שלוש שנים".

היסוד העובדתי של העבירה, שהיא עבירה התנהגותית לפי סיווגה, עומד על ארבעה רכיבים, הם: "מנהל או עובד אחר של תאגיד", "אשר נהג אגב מילוי תפקידו", "מירמה או הפרת אמונים" ו- "הפוגעת בתאגיד".

הרכיב הנסיבתי מחייב, שעושה העבירה יהיה "מנהל או עובד אחר של תאגיד אשר נהג אגב מילוי תפקידו".

הביטוי "אשר נהג אגב מילוי תפקידו" פּוֹרַש בפסיקה גם כהתנהלות "בזיקה למשרתו", ומשמע, כי די בכך שתפקידו של המנהל או העובד, איפשרו לו ביצוע העבירה על מנת שזו תקום על רגליה לגביו (ראו לעניין זה, ע"פ 293/89 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 92, 139; ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן, פ"ד לו(1), 405, 419).

הרכיב ההתנהגותי של עבירת הפרת האמונים, עניינו בשתי חלופות. האחת, יסוד המירמה כהגדרתו בסעיף 414 לחוק, שהוא חלופה עצמאית אשר עניינה "מעילה באמון" או "חוסר נאמנות"; והשניה, יסוד ההפרה עצמה.

161. ככלל, כבר נקבע בפסיקה, קיים קושי מהותי בהבנת תחומי התפרשותה של עבירת הפרת האמונים, עקב ניסוחה הכוללני של העבירה הנצמחת מסעיף זה, ועקב היות גבולותיה פרוצים. במיוחד כך, בהתיחס אל היסוד ההתנהגותי של הפרת האמונים, שהוא לפי הגדרתו בפסיקה, יסוד בעל "רקמה פתוחה", והגדרתו סבוכה.

כך, הנשיא א' ברק בדנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385, 405 (להלן – פרשת שבס):

"במתן פירוש לאיסור הפלילי של הפרת אמונים עלינו להבטיח כי יסודות העבירה ישקפו התנהגות פסולה בעלת היבט פלילי. אל לנו לתת לעבירה פירוש רחב מדי שישתרע על התנהגות שההיבט הדומיננטי בה הוא בעל אופי משמעתי אך באותה מידה יש להיזהר מפני סכנה הרובצת לפתחו של בית המשפט. יש להימנע מלתת לעבירה פירוש מצמצם, אשר ישלול מהחברה הישראלית מכשיר חשוב בשמירה על הערכים המונחים ביסוד השירות הציבורי" (שם, בעמ' 407).

דוק, באותה פרשה עסק בית המשפט בפירושו של סעיף 284 לחוק העונשין, אלא, שהקביעות דשם, יפות הן גם לכאן.

גם השופט מ' חשין, גרס באותו ענין, כי ענין לנו בעבירה מיוחדת הדורשת התיחסות אחרת:

"ענייננו בעבירה ייחודית ומיוחדת, עבירה בת 'ריקמה פתוחה', עבירה שגבולותיה אינם ברורים כלל ועיקר. העבירה 'עבירת מסגרת' היא. ושלא כדרכן של עבירות פליליות אין היא בנויה על יסודות מוגדרים באורח מדוייק וברור" (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס (לא פורסם, מצוי במאגר "פדאור" סעיף 6 בהחלטה על הדיון הנוסף).

בכל מקרה, המדובר הוא כפי שהובהר, בעבירת סל הטעונה פרשנות לעת יישומה בכל מקרה לעצמו.

162. על רקע האמור, אין תימה שמשרד המשפטים עמל בתקופה האחרונה על הכנת תזכיר חוק, שפורסם בימים אלה ממש, המציע הגדרה מחודשת של יסודות עבירת הפרת האמונים.

התזכיר, יש להבהיר בקצה המזלג, מפרט ארבעה סוגי מקרים אופייניים של התנהגות שאמורה להוות "מעשה מירמה והפרת אמונים", כשלצדה באה "הגדרת סל" משלימה, אשר אמורה להתיחס למעשים אחרים.

הניסוח החדש של יסודות עבירת המירמה והפרת האמונים, נועד להבהיר יסודות עבירה אלה, על מנת שהעבירה תוכל לכסות את כל המקרים של ניצול לרעה של התפקיד או המעמד של עובד הציבור למטרות זרות.

ודוק, לא אכנס לדיון מעמיק בתזכיר ובנפקותו על עבירת הפרת האמונים, בהיותו בלתי רלוונטי לעניננו. הדברים הוזכרו על מנת להמחיש הצורך שעלה עוד מקודם להבהרת עבירה זו.

164. לגופם של דברים, ייאמר כי השאלה הצריכה דיון בעניננו היא, האם היה בהתנהלותו של הנאשם בכל ארבע הפרשות נשוא האישום הראשון, כדי להעמיד עבירה זו על רגליה, וכך, על אף קשיי יישומה בניסוחה היום.

שאלה זו, התייתרה אולי בנסיבות הענין דנא, לאור הכרזתו של הסניגור המלומד בסיכומיו, כי אין בכוונתו לתקוף את העבירה הזו, בהיות טיעוניו ממוקדים בעבירת הגניבה בעיקר (ראו שוב, דבריו של הסניגור כציטוטם לעיל מתוך עמ' 2689 לפרוט'). משכך, די אם יוכח שעבירת הגניבה בוצעה בעניננו, על מנת שתקום גם עבירת מירמה והפרת אמונים, המובנית במעשה הגניבה עצמו. הדבר נכון במיוחד כאשר ענין לנו בעבירת גניבה של מנהל בתאגיד ציבורי (ראו, ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן, פ"ד לו(1) 405, 416).

165. הפרת האמונים המיוחסת לנאשם בעניננו, כך נטען, מצאה ביטויה בשורה ארוכה של מעשים שעשה בניגוד לאינטרסים הברורים של התאגיד שבראשו עמד, במישורים שונים של פעילות התאגיד, תוך ניסיון להסתיר מעשיו אלה ככל יכולתו בעזרת אנשיו שבצעום עבורו כפי שהעידו.

וכבר נקבע, כי הרכיב התוצאתי של עבירת המירמה והפרת האמונים, אין עניינו במישור החומרי או הכספי בלבד. עניינו גם באינטרסים החשובים האחרים של התאגיד, כמו תדמיתו בחוץ כלפי הציבור, ותדמיתו בפנים, כלפי עמיתיו (ראו, ע"פ 293/89 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 92, 139).

בין היתר הובהר עוד, כי הפגיעה בתאגיד יכול שתתבטא בהעלמת עובדות ממנו ומעובדיו, או, בהעמדת תמונה מסולפת של מצבו הכלכלי, הפיננסי וכיו"ב, כדבריו של השופט ד' לוין, בע"פ 281/82 אהרון אבוחצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 714) בהסבירו:

"מסירת מידע סלקטיבי ומקוטע, על אחת כמה וכמה מידע כוזב, בעניינים חשובים אלה, היא בגדר הפרת אמון ברורה וחמורה".

כך גם, העדפת האינטרסים האישיים של מנהל בתאגיד, על האינטרסים של התאגיד עצמו:

"שומה על כל מי שנוטל על עצמו תפקיד בניהולו של תאגיד כזה לקיים את מצוות התקנות ולמלא את תפקידו בנאמנות, באחריות וביושר. התנהגות כזו נדרשת, כמושכל ראשון, הן בשל מחויבותו לחברי האגודה, והן משום היותו שלוח האגודה בפני הציבור הרחב ונושא דברה, ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא עושה בכספי אחרים. אין ממלא תפקיד בתאגיד כזה יכול לנער חוצנו ממעשים או ממחדלים חמורים, אשר היה מעורב בהם בפעילותו במסגרת התאגיד, ואם מעשים או מחדלים אלה גובלים בפלילים, צפוי שימצא עצמו מואשם בביצוע מעשי עבירה" (עמ' 686 לפרוט').

166. בעניננו, לא הכחיש הנאשם כי הסתיר מן התאגיד שבראשו עמד, מעשים והתנהלויות שלו, שהשפעתם על מצב התאגיד ועל חוסנו הכספי היתה מהותית, כפי שהתברר בהמשך.

הנאשם לא הכחיש כי מילא פיו מים בישיבות הדירקטוריון ובועדות בהן ישב ראש, בכל הנוגע להעברות הכספים הנסתרות של ההסתדרות ונילי, אליו ואל חבריו.

בין היתר, הוסכם גם עליו, שלא הביא בפני הדירקטוריון את סיפור התשלומים החודשיים הרצופים שנטל מקופתו של התאגיד במעטפות המזומנים, במשך כארבע שנים ברצף; שלא הביא בפני שום פורום של התאגיד את סיפור כספי החגים שקיבל מקופתו של התאגיד, ביחד עם חבריו, פעמיים בשנה לקראת החגים; שלא סיפר את סיפור המימון של תרופותיו ורכישתן עבורו בידי שליחי הע"ל, ושלא הגיש דיווחים על יעדי יציאותיו הרבות לחו"ל, שמומנו גם הן בכספי ההסתדרות, הכל, כמפורט בסקירת הפרשות נשוא האישום הראשון, לעיל.

כל אלה, למותר להדגיש, בוצעו על ידי הנאשם מתוך מודעות מסתברת או מוכחת למשמעות המעשים שעשה, ולתוצאותיהם, שהרי, כפי שהודה ושב והודה מעל הדוכן, התנהל בכספים האמורים, ב"דרך עיקש ופתלתול", שלא היה בה כדי לבשר טוב על מי שבחר בה.

מודעותו של הנאשם לטיב מעשיו כפי שזו הוכחה מן הראיות, די בה כדי לגבש את יסוד המחשבה הפלילית הצריך לעבירת המירמה והפרת האמונים בעניננו. כך, בע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 594:

"... ודרוש, כמובן, שתתקיים בנאשם המחשבה הפלילית. לא די בכך שמבחינה אובייקטיבית יפעל תוך ניגוד עניינים במילוי תפקידו כמנהל בחברה, ניגוד עניינים בין ענייני התאגיד לבין עניינים פרטיים שלו או של אחר, ולא די שהתוצאה של פעולתו כך במילוי תפקידו בתאגיד תהווה פגיעה בתאגיד. כדי שתתקיים העבירה על פי סעיף 425, מן ההכרח שיתקיים היסוד הנפשי הסובייקטיבי של מחשבה פלילית. צריך שהנאשם יהיה מודע לאפשרות, כי תושג אותה תוצאה אסורה, תוך שהוא מודע לטיב מעשיו..."

ובענין שבס הנ"ל:

"נדרש יחס נפשי לטיב הפיזי של ההתנהגות. לא נדרש כי העושה יהא מודע לכך כי מעשהו מהווה "הפרת אמונים", או כי מעשהו פוגע בערכים שהאיסור הפלילי נועד להגן עליהם...די בכך שהוא מודע ליסודות העובדתיים- פיזיים המבססים הפרת אמונים זו. אין צורך בכך שמודעותו תתפשט גם להערכתם הנורמטיבית של היסודות העובדתיים" (שם, בעמ' 422).

יוצא, היסוד העובדתי כמו היסוד הנפשי של עבירת הפרת האמונים, כהגדרתה בפסיקה, קמו בענייננו, ועימם העבירה כניסוחה לעיל.

רישום כוזב במסמכי תאגיד

כללי

167. זו לשון סעיף 423 לחוק העונשין:

"מייסד, מנהל, חבר או פקיד של תאגיד, הרושם, או גורם לרישום, פרט כוזב במסמך של התאגיד, בכוונה לרמות, או נמנע מלרשום בו פרט אשר היה עליו לרשמו, בכוונה לרמות, דינו - מאסר חמש שנים; לעניין סעיף זה, וסעיפים 424 ו- 425, "תאגיד" - לרבות תאגיד העומד להיווסד".

שניים הם היסודות העובדתיים של עבירת הרישום הכוזב במסמכי תאגיד (להלן - הרישום הכוזב). האחד, הרכיב הנסיבתי המחייב היות עושה העבירה, בעל תפקיד מאלה המנויים בסעיף, בהם, מנהל או פקיד של התאגיד; והשני, היות אותו פונקציונר, ה"רושם" או "הגורם לרישום" של פרט כוזב במסמך של התאגיד.

יוסבר, הרישום או גְרם הרישום, כך עולה מלשונו של הסעיף, הוא, הרכיב ההתנהגותי של העבירה, ולפי הפסיקה, במשמע, גם רישום שבוצע שלא בידי מי שעומד לדין בגינו, אלא, בידי פקיד אחר של התאגיד, בהוראתו.

"פרט כוזב", הוא פרט "מטעה או משלה", כאשר "מסמך", משמעו, לפי סעיף 414 לחוק: "תעודה שבכתב, וכל אמצעי אחר, בין בכתב ובין בצורה אחרת, העשוי לשמש ראיה".

סעיף 423 לחוק, יש להדגיש, איננו מבחין בין מסמך "פנימי" ובין מסמך אחר שמצוי אצל התאגיד (ע"פ 629/78 מתוק נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 156, 161; י' קדמי, על הדין בפלילים, (2005) ,חלק שני, בעמ' 924).

אשר ליסוד הנפשי הנדרש לגיבוש עבירת הרישום הכוזב, ענין לנו ביסוד של "כוונה לרמות", שמשמעו לפי סעיף 414 סיפא, "להביא אדם במירמה לידי מעשה או מחדל", כאשר המונח "במירמה" משמעו, הצגת טענת עובדה כוזבת (וראו, י' קדמי, על הדין בפלילים, (2005), חלק שני, בעמ' 925).

יסוד ה"כוונה", משמעו בסעיף זה, כוונה מיוחדת, קרי, "חפץ" או "שאיפה" להניע אחר לפעול, או להימנע מלפעול. בנקודה זו, אין די, ב"פזיזות". עם זאת, במשמע גם, כוונה לגרום לאדם לפעול מתוך אי ידיעת העובדות לאשורן (ראו, ע"פ 839/78 מדינת ישראל נ' אבני ואח', פ"ד לג(3) 821, 831).

לגיבוש היסוד הנפשי נדרשת איפוא, עשייה מתוך כוונה ממשית להניע אדם אחר לפעול או להימנע מלפעול באמצעות הרישום הכוזב במסמכי התאגיד. די לצורך כך במודעותו של העושה לגבי טיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות לגרימת התוצאה.

אשר לרישום עצמו, די ביחס נפשי של אדישות ושוויון נפש לענין ביצועו (ע"פ 419/92 מדינת ישראל נ' כהן ואח', פ"ד מז(3) 821, 829; ע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' רחמים, פ"ד מו(3) 771, 774).

168. בעניננו, אכן לא עסק הנאשם מטבע הדברים, אישית, בהנהלת ספריו של התאגיד וברישומים בו. לצורך כך מינה את האנשים המתאימים לדעתו לעסוק בתחום זה, הם, בן צור ועובדיה, שעימם גרטי ובונר. אלא, שהנאשם ידע ידוע היטב, כשם שחייב היה לדעת במעמדו כיו"ר התאגיד, את שנעשה בספרים, ולו, במישור העקרוני. הנאשם ידע כי העברות המזומנים לביתו בתוך המעטפות החודשיות, כמו חלוקת כספי החגים בינו ובין הבכירים האחרים, וכמו מימון נסיעותיהם לחו"ל ומימון תרופותיו, הועלמו מן הספרים באופן מודע ועקבי לאורך כל התקופה הרלוונטית. ההסתרה שעליה אין חולק, נעשתה גם לפי דבריו, בידיעתו המלאה, ולרוב על פי בקשתו. והרי, היה זה הוא שביקש – בהתאם להודייתו בבית המשפט - שכל הטרנסאקציות המתוארות בכספי התאגידים, לא תתגלינה לאיש לבד מן המעורבים בהן, כאשר הסברו הוא, שלא את עיניה של ההסתדרות ושל נילי ביקש לטייח, אלא, את עיניה של ועדת האתיקה של הכנסת.

ומה רבותא בכך לעניננו? - גם אילו שוכנעתי שכך, ולא היא, לא הייתי רואה בהעלמת הפעילות הכספית מתוך ספרי הע"ל, כמעשה תם לב המונע גיבושה של עבירת הרישום הכוזב. במיוחד כך, כאשר ברור היה גם לנאשם, לפי כל היגיון, כי המזומנים שהגיעו לביתו, לא נפלו להסתדרות מן השמים, אלא, הגיעו מעמיתי ההסתדרות כדמי חבר, ונגנבו מקופתה באמצעות משיכת השיקים שנפרטו למענו ולמען האחרים שפעלו עמו בענין זה.

די בידיעה הזו של הנאשם, שאין חולק עליה עוד היום, ובידיעה לפיה לא נרשמה הוצאת אותם כספים בספרי התאגידים, מתוך כוונה להסתירם, על מנת להעמיד את יסוד העבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, על רגליו.

169. הדברים דלעיל, עולים היטב גם מן העיון במסמכי ההסתדרות עצמם, שהוגשו כמוצגים לתיק. עולה מהם, כי הפיקציה הרישומית שחגגה בהנהלת הספרים של הע"ל, היתה כזו שלא ניתן היה להתעלם ממנה. במיוחד כך, מתוך מבט על הכרטסות הפיקטיביות שנוהלו על ידי בן צור, במסגרת המניפולציה החשבונאית המתוכננת, שכל יעודה היה להסתיר מעורבותו של הנאשם במתרחש. בין אלה, הכרטיס הפיקטיבי שכונה בשם "קופה ארואס שלמה" (ת/284א'); הכרטיס שנקרא "קופה מיוחדת", הכרטיס שנקרא "קופה קטנה", והכרטיס על שם חברת הפרסום, "ארטיס" שלכאורה סיפקה שירותים להע"ל קיבלה תשלומים ממנה; ולא היא.

יוזכר, בשנת 2002 עמד הכרטיס על שם ארואס, על יתרת חובה פיקטיבית על סך 155,000 ₪, ממנה עלה במירמה שארואס פדה שיקים שלו בסכום זה באותה שנה (ראו, ת/291, ת/336). בפועל הובהר, כי כספים אלה נותבו אל בן צור ואל עובדיה ומשם אל מי מהקושרים, כולל, הנאשם דנא.

אותה דרך רישומית חריגה ובלתי תקינה, יש להזכיר, נוהלה גם בספריה של נילי, על ידי בונר ועל ידי עובדיה, שהודו שניהם ברישום הכוזב, כל אחד בתורו (ראו, ת/280, ת/312).

לצד כל אלה, באו גם עדויותיהם של עדי התביעה מתחומי החשבונאות, בהם, רוה"ח סוקולובר והגב' טביב, שהספרים עברו תחת ידיהם, ושהמחדלים הרישומיים ניגלו לעיניהם בזה אחר זה (ראו, עדותו של רו"ח סוקולובר, עמ' 873-875 לפרוט' ועדות הגב' טביב בעמ' 535-536 לפרוט').

בהקשר זה, ראוי לציין גם את הכרטסות שנשארו פתוחות לשנת 2005, על שמות עובדים שונים, בהם, עובדיה, דוד ורוסו שלגביהם פתח רוה"ח סוקולובר שעסק בבדיקת ספריה של הע"ל, כרטסת נוספת תחת השם "חובות מסופקים" (עמ' 538 לפרוט').

170. חשובה בענין זה העובדה שעלתה במהלך עדותה של הגב' גרטי, לפיה, נתקלה ברישומים התמוהים הללו בכרטסות הפיקטיביות, מבלי שהבינה לדבריה מה עומד מאחוריהן. בצר לה פנתה לדבריה, אל היו"ר עצמו, הוא הנאשם דנא, וזה שמע אותה, הודה לה על הדיווח, ושילחה לדרכה.

רוצה לומר, אם היתה שאלה עד כה, לגבי מידת ידיעתו של הנאשם על המתרחש בהנהלת הספרים, באה עדותה של גרטי והבהירה, כי ידע גם ידע.

גרטי, יש להזכיר, היא שניהלה עוד בתקופתו של בן צור, את "רשימות גרטי" (ת/213 על נספחיהן, עליהן דובר כבר לעיל) בהן תיעדה לפי הנחיותיו של בן צור, כל אותן הכנסות והוצאות של הע"ל, שלא הגיעו כלל להנהלת הספרים שלה. רשימות אלה המשיכה הגב' גרטי לנהל, כפי שהוסבר, גם לאחר שנכנסה לנעליו של בן צור, כשהיא משתמשת בהם, בקודים שונים, לצורך העלמת מהות הכספים נשוא רישומיה, ויעדיהם.

יודגש ויוזכר, ברשימות גרטי הוכנסו גם התשלומים החודשיים של הנאשם, שלא מצאו כאמור ביטוי בספרים.

171. לא אוכל לקבל בהקשר דברים זה, טענת הנאשם, לפיה, התמקדו עיסוקיו בהסתדרות במישור המאקרו בלבד, וכי לא ידע על העשיה היום-יומית בתחומי הכספים והנהלת החשבונות.

כבר הוסבר לעיל, בפרק על מעמדו בהסתדרות, כי עמידתו בראש הפירמידה הניהולית הטילה עליו חובות בלתי מבוטלות, לצד טובות ההנאה שאותן שאב מעצם מעמדו הרם.

העובדה עצמה שאותו תוהו ובוהו בהנהלת החשבונות נמשך על פני שנים וגרם לגרעונות בלתי נסבלים בשני התאגידים, מוסיפה נופך של חומרה למעשיו של הנאשם, שהרי, הוא שביקש כמוזכר שהדברים ייעשו בהסתר ולא יגולו לאיש.

ראויה לציון בהקשר זה, תגובתו של הנאשם לשאלה שהוצגה לו בעומדו על הדוכן, לגבי ביאור במאזן שאמור היה להבהיר דברים על הכספים שקיבל כתשלומים חודשיים. מבלי הנד עפעף, הסביר הנאשם כי ביאור כזה לא נרשם במאזן ולא יימצא בו, בשל הצורך עליו עמד, להעלים מועדת האתיקה של הכנסת קבלת הכספים על ידו (ראו, עמ' 1957 לפרוט').

ודוק, לפי דבריו, לא רק מוועדת האתיקה ביקש להעלים כספים אלה. גם בדוחותיו למבקר המדינה וליועץ המשפטי לממשלה, כיסה והסתיר כל התקבולים הללו שנפלו לו בעבודתו בהסתדרות, על כל המשתמע מכך לענין הרישום בספרים.

172. הדברים נכונים בהתיחס לתשלומים החודשיים, והם נכונים גם בהתיחס לכספי החגים שלא נרשמו בספרים תחת הכותרת הזו. אליבא דכתב האישום, נרשמו כספי החגים כהוצאות עבור שירותי משרד שהתקבלו כביכול ממשרדו של בן-צור, הוא, משרד בנ-גד; עובדה שלא הופרכה.

עיון במסמכי הנהלת החשבונות של הע"ל, מגלה כי בשנים 2002-2001 אכן הועברו למשרדו של בן-צור, שיקים של הע"ל בסכום כולל של 300,000 ₪ בקירוב, עבור "ייעוץ", "ע"ח" (על חשבון) או עבור "מס אירגון", ועוד שמות שונים ומשונים בהם כונו השירותים נשוא אותם שיקים, בספרים (ת/285א' ו-285ב'). כספי החגים, בשמם המפורש, או בכל שם אחר, לא נמצאו במאזניה השנתיים (ראו, ת/161-ת/164) והמסקנה המתחייבת היא, ששוב ענין לנו ברישום כוזב אקטיבי, שנעשה על דרך ההטעיה והמירמה, על מנת להסתירם.

כך, בית המשפט בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 353, 433, בנתחו רישום מסוג זה שנדון שם:

"מדובר ברישום כוזב שאיננו משקף את המציאות ובמתכוון. הרישום הכוזב האקטיבי הוא לא בכך שנרשמו דברים מסוימים שאינם נכונים או שהם מטעים, או במילים אחרות שהרישום שכן נעשה בכזב יסודו. הרישום הכוזב הוא בכך שנתונים אינם תואמים את המציאות".

173. כך גם באשר לכספי הנסיעות לחו"ל שמומנו שאליבא דתביעה בכספי הע"ל ונילי. גם כאן, המדובר הוא כפי שהוכח, בשיקים שפרט ארואס בשליחותו של עובדיה ובן צור, ואשר נרשמו על שם ארואס בכרטסת שבן-צור ניהל, הכל, מתוך ידיעה כי מדובר בכספים שהועברו אל הנאשם או אל מי מחבריו, ולא לארואס.

בפרשה זו בולט המחדל של הנאשם, באי הגשת דו"ח כלשהו לגבי נסיעותיו והוצאותיו בחו"ל, כמו גם אי החזרת אגורה כלשהי מעודפי הכספים שקיבל, לאחר שובו מחו"ל.

התנהלותו זו של הנאשם בנושא הנסיעות, לא היתה יכולה להתרחש אילולא ידע שהכספים שקיבל כהוצאות נסיעה, "יכוסו" בספרים על ידי אנשיו בהנהלת החשבונות שידאגו להסתירם, ולטשטש מקורם ויעדיהם, כמבוקש על ידו.

ככלל, עולה מן הראיות, איפשר הנאשם לבן-צור ולעובדיה לעשות במסמכיה של הע"ל כבתוך שלהם, כשם שאיפשר להם לבצע את פריטת השיקים בניצוחו של עובדיה ולהסוותם מעין כל בניצוחו של בן צור, הכל, מתוך אותה מגמת הסוואה שעמדה בראש מעייניו.

174. כך גם כספי התרופות שנושא רישומם התייחס לשתי תקופות. האחת, התקופה שבין 2000-2003, שבה יצאו שיקים לפריטה מחשבונה של הע"ל על שם ארואס, לצורך מימון תרופותיו של הנאשם; השנייה, מסוף 2003 עד סוף 2004, שבה נעשה שימוש 'בכספי החוגים', לצורך מימון התרופות באותה דרך.

על רישום כספי מימון התרופות בספרי הע"ל, סיפר עובדיה בהודעתו במשטרה, ת/367א. לפי דבריו שם, ניתן למצוא בספרי הע"ל רישום של סכומים קטנים שאולי התיחסו לרכישת התרופות. בלשונו:

"יש כל הספרים האלה סכומים קטנים על שם ארואס ואולי מזה גדעון שילם עבור התרופות" (עמ' 20-21 להודעה).

עיון בכרטסת של ארואס, מצביע על סכומים של 1,500 ₪ שנרשמו בו בהזדמנויות שונות, ואשר שימשו לפי עדותו של ארואס (ת/284א') למימון תרופותיו של הנאשם.

בתקופה השניה, לאחר פרישת עובדיה והחלפתו בבן-צור, בסוף שנת 2003, לא נרשמו כספי התרופות בספרים כלל, להוציא רישומם ב"רשימות גרטי" (ת/213א' ו-213ב') שלא היוו, לפי עדותה, יותר מ"סתם דפים" (עמ' 44 לפרוט').

בענין זה אינני רואה להכנס לפרטי עדותה של גרטי בכל הנוגע לרישום יציאות הכספים למימון תרופותיו של הנאשם, מתוך כספי החוגים שנכנסו מעמותת נילי. די לי בעדותה, לפיה, אותם כספים שיצאו ונכנסו מן הכספת של בן צור לא נרשמו מעולם בהנהלת החשבונות של הע"ל (עמ' 44 לפרוט').

בפרשה זו, כמו באחרות, יש להסיק מן הנסיבות, על מודעותו של הנאשם במחדלי הרישום ועל לכל, לעובדה שכל אותם כספים שנטל מן הקופה לצרכיו, ושאותם ביקש להזכיר מסיבה כזו או אחרת, לא נרשמו בספרי התאגיד.

175. סוף דבר, נראה בברור, כי היסוד העובדתי של עבירת הרישום הכוזב במסמכי תאגיד, גובש לגבי הנאשם דנא, לצד היסוד הנפשי שלה, ואלה אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת בהתיחס לרישומים שנערכו ברשימות גרטי, אך לא בוצעו כלל בהנהלת הספרים של הע"ל, וכך, בהתייחס לכל ארבע הפרשות נשוא האישום הראשון.

עבירת הלבנת הון; הפן הנורמטיבי

כללי

176. עבירה זו, נלווית אל יתר העבירות נשוא הדיון באישום הראשון, ולמעשה היא מהווה פועל יוצא של עבירת הגניבה, שהיא עבירת הבסיס בענייננו.

שתיים בעיקר הן טענות ההגנה כנגד ייחוסה של עבירה זו לנאשם. האחת, שאין עניינה של עבירה זו לכאן, שכן, זו נועדה מלכתחילה לשמש כלי בידי רשויות האכיפה במקומותינו כנגד ארגוני הפשיעה שכנגדם כיוונה זו מלכתחילה. השניה, שאין עבירת הגניבה בעניננו יכולה לשמש בסיס לעבירת הלבנת ההון, שכן, זו השתכללה לאחר פריטת השיקים, ובטרם הושלמה עבירת הגניבה.

התביעה לשיטתה, סברה לעומת זאת, כי השימוש שעשה הנאשם בפירות כספי פריטת השיקים, והדרכים בהן נקט ביחד עם האחרים להסוואת פעילותו זו, הקימו את יסודותיה של עבירת ההלבנה, תוך שהקימו במקביל, גם את עבירת הגניבה ואת יתר העבירות הנגזרות ממעשיו בפרשות השונות, נשוא האישום הראשון.

175. יוזכר, חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן - חוק ההלבנה) נכנס לתוקף בשנת 2000, כביטוי למגמה שהניעה את רשויות האכיפה בישראל במלחמתן בתופעת ההון השחור והשתלתו לתוך מערכת הכספים הלגיטימית, על ידי הסוואתו וטשטוש עקבותיו בדרכי תחכום מורכבות.

המדובר הוא, ככלל, בתופעה כלל עולמית שנקלטה גם אצלנו, של הפיכת רכוש שהושג בעבירה, לרכוש בעל חזות חוקית, על ידי הטמעתו אל תוך המערכת הפיננסית החוקית, על מנת שישמש לעבריין לצרכיו, מבלי עין מפקחת. בלשונו של השופט מ' חשין בע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 405:

"מטרתם של מלביני הון היא להפוך כסף שחור לכסף לבן, רכוש שהאדים להלבין כשלג, להעלות כספים מצינורות הביוב ולעדנם בניחוח של פרחי אביב".

כך, קובע סעיף 3(א) לחוק ההלבנה:

"העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה - רכוש אסור), במטרה להסתיר אך להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין -

(1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;

(2) רכוש ששימש לביצוע עבירה;

(3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה".

שלושה הם איפוא סוגי הפעילות ברכוש אסור, העומדים במוקד התייחסותו של סעיף חוק זה. הראשון, פעולה ברכוש אסור שמקורו בעבירות מקור. השני, פעולה ברכוש אסור ששימש לביצוע עבירות מקור; והשלישי, פעולה ברכוש אסור שאיפשר ביצוען של עבירות מקור. כל אלה, הן פעולות שמטרתן היא הסתרה או הסוואה של מקור הרכוש האסור; הסתרת זהות בעלי הזכויות בו; מיקומם; תנועותיהם והפעולות המבוצעות בו.

"רכוש אסור" הוא בהגדרתו, רכוש שמקורו בעבירה, אשר שימש לביצועה או שאיפשר את ביצועה.

הסעיף, כך נראה, מבוסס על שני יסודות עיקריים, הם, פעולה ברכוש אסור, ומטרה להסוואת מקור הרכוש הזה, או, הסוואת המרכיבים האחרים שנימנו לעיל.

היסוד העובדתי של העבירה הוא, כעולה מן הסעיף, עשיית פעולה ברכוש כאמור, במטרה להסתיר או להסוות את הרכוש ואת מאפייניו כמפורט בסעיף.

היסוד הנפשי בעבירה זו, הוא בעל שני פנים. האחד, המודעות להיות הרכוש, רכוש אסור; והשני, המטרה להסתירו או להסוותו (ראו, דברי השופטת ד' ברלינר בענין זה, בע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, נמצא במאגר "נבו" (10.1.07).

בענייננו

176. לשיטתה של התביעה, ביצע הנאשם בתיק זה, פעולות של הלבנת הון בהיקף של כ-1,000,000 ₪ בין השנים 2000-2003, הן, השנים בהן התרחשה בהע"ל הפעילות העניפה של פריטת השיקים בידי שליחי הע"ל, והוצאתם מידי התאגיד למטרות זרות.

יוזכר, הנאשם הודה בקבלת כספי התשלומים החודשיים, בקבלת כספי החגים ובקבלת חלק מכספי נסיעותיו באותן שנים. כמו כן הודה בהפקדת חלק לפחות מכספים אלה, בחשבונותיו השונים בבנקים עימם עבד. בלשונו:

"חלק מהכסף הפקדתי בבנק, חלק מהכסף השתמשתי במזומן... בהוצאות שהיו לי, המיוחדות, שאני לא רוצה להתייחס אליהן עכשיו ברגע זה, אז אני הייתי נזקק לכסף הזה. הייתי נזקק לכסף הזה. חלק הפקדתי בבנק ואתה רואה את זה. חלק אני השתמשתי במזומן. זה נורמאלי וטבעי שאני עשיתי את שני הדברים האלה" (עמ' 1857-1859 לפרוט').

הנאשם לא ידע לציין איזה חלק מתוך סך הכספים שהופקדו בחשבונותיו נבע מן הכספים שקיבל מהע"ל ואיזה חלק קיבל מבנו עופר (עמ' 1854-1856 לפרוט'). ככלל טען, ביצע בנו הפקדות כספים רבים בחשבונותיו. דא עקא, שהצצה בתדפיסי הבנקים, ת/196, מבהירה כי מדובר בשתיים, שלוש, הפקדות כאמור, לא יותר.

גם מעדותו של שליח הע"ל, מר ארואס, שבידיו בעיקר הופקדו כספי הפריטה אותם העביר דרך קבע אל הנאשם, עולה כי הוא עצמו נהג להפקיד חלק מכספים אלה, פרי הגניבות מהע"ל, בחשבונות הבנק של הנאשם, בבנק יהב ובבנק דיסקונט (ת/223). זאת עשה, לדבריו, לפי הנחיות שקיבל מבן צור ועובדיה, כמו גם משתי מזכירותיו של הנאשם, הגב' שרה עמרני ואורית יאנקו (ראו, עמ' 179 לפרוט').

בענין זה, ראוי להזכיר גם את שלושים ושלושה טופסי הפקדת הכספים, החתומים על ידי ארואס, שנמצאו בחשבונות הבנק של הנאשם בסניף בנק יהב, בבנק הפועלים ובבנק דיסקונט (ת/223).

ראוי להזכיר גם זאת, כי עשרים וארבע הפקדות מתוך אותה רשימת הפקדות, בוצעו באמצעות הפקדת כספים במזומן לחשבונותיו של הנאשם, כאשר ההפקדה הנמוכה בהן עמדה על סך 4,500 ₪ בלבד, שהופקדו בחשבונו בבנק דיסקונט (ת/223, הפקדה מיום 24.9.03) כשהגבוה בהם, עמד על 44,700 ₪, שהופקדו בבנק יהב (ת/223, הפקדה מיום 20.1.02).

תשע ההפקדות הנותרות, כך הוכח, בוצעו באמצעות שיקים שונים אותם הפקיד ארואס בחשבונותיו של הנאשם (ת/223).

על הפקדת כספי הגניבה בחשבונותיו של הנאשם, העיד גם השליח הנוסף, דוד כהן, אשר, הונחה על ידי בן צור, לדבריו, להימנע מהזדהות בפני נציגי הבנק בשמו (עמ' 584 לפרוט'). במהלך עדותו, סיפר דוד כהן על הפקדה גדולה שהתבקש לבצע בחשבונו של הנאשם, בספטמבר 1998 - עובדה שאוששה בטופס הפקדת כספים בחשבונו של הנאשם מיום 17.9.98 - תאריך בו הפקיד דוד בחשבונו סך של כ-72,850 ₪ (ת/139ג').

177. בסיכומיהם, יצאו ב"כ ההגנה כמוזכר, כנגד ייחוס עבירת הלבנת ההון לנאשם דנא, משום שלטענתם לא כיוונה עבירה זו, מלכתחילה למעשים מסוג אלה הנדונים בענייננו, אלא, למעשים מתחום הפשיעה המאורגנת בלבד (סעיף 138-140, עמ' 56-57 לסיכומי ההגנה).

ככלל, הצדק עימם. אין ספק שתכליתו הראשונית של חוק ההלבנה היתה ההתמודדות מול הכחות המבקשים להפוך את המערכת הפיננסית במדינה, למכבסת כספים בה יולבנו הכספים השחורים ויהפכו להון לבן, לגיטימי (ראו, פרוט' 1 מישיבת וועדת המשנה לוועדת החוקה חוק ומשפט, לעניין הצעת חוק איסור הלבנת הון, כ"ב בחשוון התש"ס (1.11.99)).

עם זאת, ברור הדבר, שתחולתו של חוק ההלבנה היא רחבה ביותר. שהרי, הכנסת לא סייגה יישומיו למאבק בפשיעה המאורגנת בלבד, ובתי המשפט עשו ועושים שימוש בהוראותיו גם בתיקים שאינם עוסקים בפשע המאורגן [ראו בין היתר, ע"א 3343/05 טאהא ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1) 3508 שבו חולטו כספי הנאשם מכח חוק ההלבנה אף שלא דובר בעבירות של ארגוני פשיעה. ראו גם, ע"פ 6495/08 גבאי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, נמצא במאגר "נבו" (3.8.2008)].

על הרציונאלים שבחקיקת חוק ההלבנה, עמדה השופטת ברלינר בפרשת בלס הנ"ל, שם קבעה את תכליתו:

"לפרוש רשת רחבה ככל האפשר סביב הפעילות המביאה בסופו של יום שכסף 'כשר' יתערבב בכסף 'טמא', ושניהם יחד ישמשו דלק לשוק הכספים הארצי או הבינלאומי" (שם, בעמ' 20).

178. אשר לטענה הנוספת של ההגנה, לפיה, לא תוכל עבירת הגניבה בעניננו להוות עבירת מקור לעבירת ההלבנה, בשל הבשלתה המאוחרת בנסיבות הענין, גם זו לא תוכל לעמוד. חוק ההלבנה אין עניינו בסדר זמנים קבוע שבמסגרתו אמורה להתקיים עבירת המקור תחילה, כתנאי לקיום עבירת ההלבנה. כל שנדרש לפי סעיף 3(א) לחוק ההלבנה, הוא הוכחת קיומו של יסוד ה"רכוש האסור", לצורך גיבוש העבירה.

לענייננו יש להבהיר, כי לא פריטת השיקים היא שהועמדה בבסיס עבירת ההלבנה, אלא, התהליך כולו, שתחילתו בגניבת השיקים מחשבון הע"ל, רישומם על שמות השליחים, פריטתם על ידיהם והפקדתם בבנק.

הפריטה היוותה רק נדבך אחד בשרשרת הפעולות האסורות שנועדו כולן יחדיו להסתיר את כספי הגניבה, ולהטמיעם בכספים כשרים לכאורה. בלשונו של ב"כ התביעה בהסבירו את הרקע לייחוס עבירת ההלבנה לנאשם דנא:

"הפעולה של הנאשם – הפקדת הכסף במזומן בחשבונותיו – מהווה ערבוב הרכוש האסור עם רכוש לגיטימי, ועל פי עניין "בלס" ניתן לפרש פעולה זו כחוליה בשרשרת האירועים שעניינה עבירות הלבנת הון" (ראו, עמ' 522 לסיכומי התביעה).

הווה אומר, על חוליות בשרשרת הפעולות הנמשכת, דיברה התביעה בעניננו, שעה שההגנה דיברה רק על אחת מאותן חוליות כ"יסוד מכונן". בכך, ניסתה ההגנה להרחיק את בסיס האשמה שתלתה התביעה בנאשם בפרשה זו. ושוב, השופטת ברלינר בפרשת בלס הנ"ל:

"שום דבר בלשון החוק או בתכליתו, איננו מצביע על כך כי צריך להיות נתק מוחלט בין השניים. אין ספק כי רכוש איננו מוגדר כרכוש אסור ללא קיומה של עבירת מקור, אלא שאין כל פסול בכך שתהיה זיקה בין עבירת המקור לבין עבירת ההלבנה. במילים אחרות: האירוע העברייני יכול להיות אירוע שחוליותיו שזורות זו בזו. כפי שיובהר להלן, אין גם צורך בהפרדה בין החוליות במישור הזמן, דהיינו, אין צורך כי הפעולה ההופכת את הרכוש לרכוש אסור תושלם לפני שתתבצע הפעולה המהווה את פעולת ההלבנה".

אין לשכוח בהקשר דברים זה, כי עבירת הגניבה בידי מנהל נשוא דיוננו, היא עבירה המתבצעת ככלל, סימולטנית, מול עבירת ההלבנה, כשההלבנה מהווה רק חוליה אחת בשרשרת, בהשלימה את הראשונה.

לשון אחר, ניתן לקבוע בשלב זה, כי פעולת משיכת השיקים מהע"ל על ידי עובדיה ובן צור, ופריטתם למזומן, היא פעולה שהיוותה חוליה אחת מני חוליות שונות, גם בעבירת הגניבה וגם בעבירת ההלבנה, כאשר החוליה הנוספת – הפקדת הכסף בחשבון הבנק של הנאשם – השלימה את שתיהן.

179. אשר לשאלת מודעותו של הנאשם לעשייה הפלילית בכספי הפריטה, קרי, להיות הכספים שהגיעו אליו, כספי גניבה, על כך כבר עמדתי לכל אורך הדיון בפרשות השונות נשוא האישום הראשון, ולא אוסיף.

לעניננו, אומר אך זאת, כי הנאשם ידע היטב מהו ההליך שבו הפכו הכספים "על הנייר", על ידי חבריו בהע"ל, לכספי מזומן. כמו כן ידע, כי לא נתקבלה כל החלטה על ידי מי מבין אורגניה המוסמכים של הע"ל, להעברת אותם כספים לידיו. הנאשם המשיך לקבל את כספי הפריטה במעטפות המזומנים לביתו, במשך כארבע שנים, כאשר האיש שלו, גדעון בן צור, הוא שטיפל בסתר, בהפיכת השיקים של הע"ל ונילי למזומנים עבורו. בלשונו:

"... ואז הוא אומר לי, מי צריך לדעת? אני אומר לך כבר, אני אתן לך את זה, אני אלך לבנק, אמשוך מזומנים ואני אעביר לך את זה כל חודש במזומן..." (עמ' 1787 לפרוט').

אין לשכוח בהקשר האמור, את עדותה של גרטי המוזכרת לעיל, בענין פניותיה אל הנאשם כאשר נתקלה תוך כדי טיפולה בקופת הע"ל, לאחר עזיבת בן צור, בשורה של שיקים "בסביבות ה-30,000. 25,000, 30,000 שקל" (עמ' 24-25 לפרוט') שלא ידעה מה הם, ופיטורה על ידי הנאשם בלא כלום. כך, שוב עדותה של גרטי בענין זה:

"... החלטתי להיכנס לאברהם הירשזון. ביקשתי כמובן מהמזכירה להיכנס אליו, הוא קיבל אותי וסיפרתי לו על הנושא הזה, הוא אמר לי תודה ותמשיכי לעדכן אותי וכך היה עוד פעם או פעמיים, פעם אחת שהוא גם, לא היה לו זמן לקבל אותי אבל הוא הגיע למשרדי, עדכנתי אותו, הוא אמר לי תודה וזהו, בזה זה הסתיים" (עמ' 25-26 לפרוט').

על כורחך אתה אומר, כי הנאשם לא רק ידע לאורך התקופה כי ענין לו ב"רכוש אסור" שמקורו בגניבת כספים מהע"ל, אלא גם נהנה ביודעין מפירות עשייה פלילית זו. הוא זה כאמור, שפעל במישור זה להסתרת ולהסוואת הפעילות האמורה, בעזרת חבריו. כך כדבריו:

"גברתי, אני מודה, אני אמרתי את זה גם קודם. אני נכנסתי למסלול שמאחר והתחלתי להסתיר את הנושא הזה, זה היה מסלול לא נכון ולא טוב. הסתרתי את זה. מה אני אעשה. הסתרתי את זה" (עמ' 1965 לפרוט').

על רקע האמור, כך הסביר, נמנעה בין היתר הכנסת ביאור במאזן של הע"ל, שאמור היה להתייחס אל אותם כספים שנלקחו מן התאגיד (עמ' 1957 לפרוט'; וראו גם, מכתבו ליועץ המשפטי לממשלה, ת/67, בו ציין כי הוא עובד בהע"ל ללא שכר, תוך העלמת התשלומים החודשיים, עמ' 1970 לפרוט').

ממילא, יוצא שעבירת הלבנת הון קמה בעניננו, בהקשר לנאשם, לגבי כל הפרשות נשוא האישום הראשון.

פרק אחד-עשר; האישום השני

ארוחות סופי שבוע; רקע ועובדות

180 לטענת התביעה, כביטויה בכתב האישום, נהג הנאשם במהלך התקופה, החל מחודש נובמבר 1999 ועד סוף 2004, לאכול במסעדות שונות ברחבי גוש דן, בימי שישי, בשבתות ובחגים, וזאת ככלל, שלא במסגרת תפקידו כיו"ר הע"ל (להלן – ארוחות סופי שבוע).

על ארוחות אלה, כך התביעה, נהג הנאשם לשלם בכרטיס האשראי שלו, ולעיתים רחוקות, במזומן. סמוך לאחר מכן, נהג הנאשם להעביר להנהלת החשבונות בהע"ל, באופן מרוכז, את חשבוניות הארוחות של סופי השבוע בתוך מעטפות (להלן – החשבוניות) כשהוא מציב בפני הנהלת החשבונות בהע"ל, מצג כוזב כאילו המדובר היה בארוחותיו שלו במסגרת עבודתו כיו"ר הע"ל, אם לבדו ואם בצירוף אורחיו.

על בסיס החשבוניות, כך נטען, קיבל הנאשם במירמה מהע"ל החזרי הוצאות בגין ארוחותיו, שהיו רבות, ושעלותן הסתכמה בלא פחות מ-62,790 ₪, לכל התקופה הרלוונטית.

ההחזרים, כך נטען, נמסרו לנאשם בהנהלת החשבונות בהמחאות שהונפקו לפקודתו.

לטענת התביעה, לא גילה הנאשם את אוזניהם של אנשי הנהלת החשבונות בהע"ל, כי בפועל מדובר היה בארוחות פרטיות. הדבר התאפשר לו, משום שלא היתה, כך התביעה, כל דרישה מטעם הע"ל שידווח לה, מה היו ארוחות אלה, מה היו מטרותיהן, ולאיזה צורך השתתף בהן.

על רקע האמור, ייחסה המאשימה לנאשם, באישום הזה, עבירת קבלה במירמה של החזרי הארוחות של סופי שבוע בלבד, בהימנעה מייחוס עבירה זו לנאשם, לגבי ארוחות שאכל בשאר ימות השבוע, ואשר גם לגביהן קיבל החזרים.

החלטה זו של התביעה, נבעה אליבא דבא כוחה, ממצב הראיות בתיק, מהן עלה ברורות שבסופי השבוע, לא עסק הנאשם באירוח אנשים במסעדות בענייני עבודה, אלא, בעניינים אישיים ו/או פוליטיים, שלא היו קשורים, על פי הנחה זו, בעבודתו בהע"ל.

בהתנהלותה זו, כך עו"ד שוורץ, נסמכה התביעה בין היתר, על עדויותיהן של מזכירותיו של הנאשם בהע"ל, הגב' שרה עמרני ז"ל ואורית יאנקו, כמו גם על כבישתה החוזרת של גירסת הנאשם שנמנע בחקירתו ממסירת פרטיהם של אלה שסעדו עימו בארוחות סוף השבוע, אף נזכר בהם בעומדו על הדוכן.

וביתר פירוט, בסעיף 5 לנספח לאישום השני צוינו לא פחות ממאה ושתים-עשרה ארוחות של הנאשם, אשר היו לגירסת התביעה, ארוחות שלא נסעדו במסגרת עבודתו כיו"ר הע"ל, ועם זאת קיבל בגינן החזרים מכספי ההסתדרות.

על אלה הואשם הנאשם, באישום השני, בעבירת קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק (להלן – עבירת המירמה).

תגובת הנאשם למיוחס לו

181 בתגובתו בכתב, לכתב האישום, כפר הנאשם בעובדות שתוארו באישום הזה, שכן, לטענת באי כוחו, "ההחזרים שקיבל מר הירשזון היו בגין ארוחות שקיים בזיקה לתפקידו כיו"ר הע"ל" (סעיף 38).

בענין זה, טענה ההגנה בסיכומיה, כי הירשזון אכן נהג לסעוד ליבו בארוחות של סופי שבוע כנטען בכתב האישום, אלא, שהיו אלה, כולן, ארוחות בתפקיד. פשיטא, הנאשם שכיהן כיו"ר הע"ל בתקופה הרלוואנטית, כך סניגוריו, פעל במסגרת תפקידו זה, לשדל מנהיגים של ועדי עובדים ואנשים מרכזיים בתחום, שיצטרפו להסתדרות הלאומית ויסייעו בהרחבת שורותיה. פעולות שכנוע אלה, כך הנאשם, נדרשו לנוכח המאבק שניטש בין הע"ל, שזוהתה עם הימין הפוליטי בישראל, ובין הסתדרות העובדים הכללית, שזוהתה עם מחנה השמאל.

הנאשם, כך לטענתו, בעומדו על הדוכן, פעל בכל מרצו כדי לשווק את הע"ל באופן "אגרסיבי" ככל שניתן, וזאת, בין היתר במסגרת פגישותיו עם אותם אנשים, להן השתדל לשוות מראה נינוח ונעים. מכאן, זימונם למסעדות ולבתי קפה, שבהן לא היתה אותה אוירה קודרת כמו במשרדו בהע"ל.

יוצא מטענת הגנה זו, שאותה הציב הנאשם על ידי סניגוריו במרכז הדיון בפרשה זו בבית המשפט, כי השאלה הנדרשת לדיון בנסיבות הענין, היא, האמנם מדובר היה בארוחות שאליהן זימן הנאשם את עצמו ואת אורחיו במסגרת עבודתו כיו"ר הע"ל, או, שמא היו אלה ארוחות פרטיות שלא היה ביניהן ובין עבודתו של הנאשם בהע"ל, כל מאומה?

להלן, תיסקרנה הראיות והעדויות שהובאו בפני בפרשה זו, מטעם התביעה ומטעם ההגנה, תוך ניסיון למצוא היכן האמת.

עדי התביעה בפרשת ארוחות סופי שבוע

עדת התביעה, הגב' שרה עמרני ז"ל על ארוחות סופי שבוע

182 הגב' עמרני שהיתה מזכירתו של הנאשם בהע"ל בתקופה הרלוואנטית, נפטרה למרבה הצער, לבית עולמה, בטרם זומנה לעדות.

בהודעותיה (ת/319א'-ת/139ג') שהוגשו בהסכמה, הסבירה העדה לחוקר המשטרה, כי היתה זו היא שקבעה את הלו"ז של הנאשם, כולל, פגישות בהקשר לעבודתו בהע"ל.

לשאלת החוקר, אם נהג הנאשם לערוך פגישות עבודה בסופי שבוע, השיבה עמרני:

"אין לי מושג... לפי מה שאני יודעת הלו"ז שאני קבעתי לו היה בימי חול בלבד, קרי ראשון עד חמישי, אלא אם כן הוא החליט שהוא רוצה פגישה ליום שישי, אבל אם זה היה, אז זה היה באופן לא מתוכנן, מהרגע להרגע. דרכי זה היה לעיתים רחוקות שהוא קבע לו"ז ליום שישי ובשבת בכלל לא. שבת, אם זה היה, אז זה היה משהו מאוד חריג" (עמ' 4 להודעה, ת/319א').

בהודעתה ת/319ג', הסבירה העדה לחוקר, כי היתה רק אחת משתי מזכירותיו של הירשזון בהע"ל, וכי העבודה נחלקה בין שתיהן. בלשונה:

"אורית יאנקו בד"כ הייתה מקבלת טלפונים. חלק היא הייתה מעבירה אליי וחלק היא הייתה מקבלת את ההודעה על בקשה לפגישה. בכל מקרה מי שהיה קובע את המועד לפגישה זו הייתי אני. בנוסף לישיבות השונות, אני הייתי קובעת את המועד לישיבות ואורית הייתה דואגת לזמן את האנשים לישיבה... בלשכה של אברהם הירשזון" (עמ' 2 להודעה, ת/319א').

עדת התביעה, אורית יאנקו, על ארוחות סופי שבוע

183 הגב' יאנקו, מזכירתו השניה של הנאשם בהע"ל, היתה כפופה בהיררכיה לגב' עמרני, ולאחר פטירתה של הגב' עמרני, המשיכה בדרכה.

בחקירתה סיפרה יאנקו, כי הנוהג היה כזה, שהירשזון היה מגיע למשרדי הע"ל בימים ראשון וחמישי, כאשר את שאר ימי השבוע הקדיש לעבודתו בכנסת, שבה לא טיפלה היא, לדבריה (ראו, עמ' 528-529 לפרוט').

גם הגב' יאנקו, כמו הגב' עמרני, לא ידעה דבר על פגישות שזומנו לנאשם בענייני הע"ל לסופי שבוע. פגישות כאלה, כך העידה, לא היו רשומות בלוח הזמנים של הנאשם בהע"ל. אם היו לנאשם פגישות כאלה, הרי לא נקבעו הן על ידה או על ידי הגב' עמרני, שהרי, מדובר היה להערכתה בפגישות אישיות של הנאשם שהוקדשו למשפחתו. בלשונה:

"דברים אישיים שלו, הוא עשה בשישי שבת אין לנו מושג, אנחנו לא קבענו את הדברים האלה...אם הוא רצה לתאם לעצמו פגישות בשישי שבת, זה הזמן שמוקדש למשפחה שלו, הוא עשה את זה ישירות, לא דרכנו... יכול להיות, אבל לא ידענו את זה, זה לא משהו שהיה בלו"ז" (עמ' 529-530 לפרוט' מיום 26.10.08).

עד התביעה, מר אנשל אשכנזי על ארוחות סופי שבוע

184 עם תחילת עדותו של מי ששימש כממלא מקום היו"ר לאחר פרישתו של הירשזון מהע"ל, הציג בפניו התובע, שני שיקים לפקודת הירשזון משנת 2004, על עשרות אלפי שקלים, עליהם התנוססה חתימתו (ראו, ת/256, ת/257). על כך טען אנשל, כי אכן היה זה נוהל קבוע, שכל בכירי הע"ל קיבלו החזרי כספים מקופת הע"ל על הוצאות שיצאו להם בעטיה.

הוא עצמו, כך אנשל, לא קיבל סכומי החזר גבוהים, ולא בכדי:

"אמרתי, כי אני לא איש פוליטי שהולך הלאה. אני לא צריך להיפגש עם אנשים שיהיה לי אחר כך שיבחרו בי, וכן הלאה... כי אני לא רוצה. לכן ההוצאות אצלי היו...הרבה פחות..." (עמ' 388 לפרוט').

על הנאשם ידע אנשל לדבריו, שהוא "לקח סכומים מאוד גבוהים למסעדות" (עמ' 389 לפרוט'). באחת הפעמים, כך סיפר, נדרש לחתום על שיק שנמשך מן הקופה לטובת הירשזון, ע"ס 4,000 ₪, ובשל הסכום הגבוה של ההוצאה, פנה למחלקת החשבונות ושם קיבל תשובה שהניחה את דעתו. נאמר לו:

"שהוא פנה לגדעון, לזה, והם אישרו לו את זה... שאלתי מה קרה? מה ההוצאות האלה? אז אמרו לי, היו הוצאות מיוחדות, לא זוכר את התשובה בדיוק, אבל הייתה הוצאה חריגה וזה קורה" (עמ' 390 לפרוט').

בהמשך דבריו, טען אנשל כי לא חשד בתקינות ההחזרים להירשזון, כיוון שידע שכל הקבלות נבדקו ואושרו באגף הכספים על ידי בן-צור ז"ל. כך, אף שסבר כי החזר הוצאות בסך 14,000 ₪ עבור מסעדות, שקיבל הירשזון ביום 6.9.02, ת/257, היה דבר חריג בכל קנה מידה (וראו, דבריו בעמ' 377-380 לפרוט').

אנשל אישר בהמשך, לשאלת התובע, כי אמת דיבר כאשר אמר בחקירתו במשטרה (ת/34) שאיש בהסתדרות לא העז להמרות את פיו של הירשזון, ואיש לא העז לבדוק את הוצאותיו כאשר כיהן כיו"ר ההסתדרות. עוד הוסיף, כי באותה תקופה עשה הירשזון בהסתדרות ככל העולה בדעתו. לשאלת התובע, מה היה קורה אילולא חתם על השיקים לטובת הירשזון, השיב:

"המינוי של יושבי ראש אגפים זה יושב ראש...אני לא יודע. יכול להיות היה אומר לי – לך הביתה...אז במילא ההוצאות גדולות, אם הוא מזמין אנשים לכל מיני פגישות, לצורך ההסתדרות, שזה מה שהאמנו" (עמ' 380-381 לפרוט').

דברים כדורבנות, ואין להוסיף.

עד התביעה, עובדיה, על ארוחות סופי שבוע

185 גם עובדיה הסביר בעדותו, כי לא הייתה כל הגבלה על סכומי ההוצאות שקיבל הירשזון ההסתדרות עבור ארוחות פגישה שניהל עם אנשים בענייניה (עמ' 1064 לפרוט'):

אם זה לארוחות בתפקיד אז אין לזה גבול. יכול להיות... 5,000, יכול להיות... זה לא נקבע, זה ככה זה" (ראו דבריו בעמ' 1105-1106 לפרוט').

בהמשך דבריו, אישר עובדיה את דברי הירשזון כי טרח הרבה על צירוף קבוצות עובדים להסתדרות הלאומית וכי אפשר שעשה כן סביב ארוחותיו בסופי שבוע, שעליהן לא ידע הוא עצמו (עמ' 1105 לפרוט').

עד התביעה, רוסו על ארוחות סופי שבוע

186. המנכ"ל, מר רוסו, שלא ידע גם הוא על ארוחותיו של הירשזון בסופי השבוע, מיקד דבריו במימשק הבעייתי בין עבודתו של הירשזון כיו"ר הע"ל, ובין עיסוקיו כפוליטיקאי.

בנקודה זו, הסכים גם רוסו, שהירשזון תרם הרבה לקידומה של הע"ל, ועם זאת הצביע על מקרים לא מעט של ניגודי עניינים אליהם נקלע היו"ר. לשיטתו של רוסו, העדיף הירשזון במצבי התנגשות כאמור, את טובתו האישית הפוליטית על פני טובת ההסתדרות. לדבריו, עזבו חברים לא מעט את ההסתדרות בשל פעילותו הפוליטית של היו"ר, עובדה שגררה הפסדים כבדים להסתדרות, כדי מיליון ₪ לפחות (עמ' 1685-1686 לפרוט').

ושוב, רוסו הסכים עם הסניגור, כי הנאשם אכן נפגש עם אנשים פוליטיים במאמציו לגייס חברים חדשים להע"ל, או למיצער, כדי למנוע עזיבה, אף שהוא לדבריו, לא יכול היה להעיד על תוכן מפגשיו אלה:

"הפגישות של אברהם כשהוא קיים אותן, הוא קיים אותן. אני לא, לא, היו פגישות שנגעו לצירופים של גופים מסוימים, הוא שיתף אותי או שיתף אחרים באותן פגישות. יש פגישות שהוא קיים אותן, אבל אני לא יודע מה היה... הציפייה הייתה שהוא... שהוא אכן ינצל את מעמדו לטובתה של הסתדרות העובדים הלאומית" (עמ' 1724 לפרוט').

על פגישות סופי שבוע לא ידע רוסו לדבריו, אף לא בהקשרים אלה.

עדי התביעה; סיכום ביניים

187. התמונה המצטיירת מעדויותיהם של עדי התביעה בפרשת ארוחות סופי שבוע, שתמצית דבריהם הובאה עד כאן, היא ברורה. שתי המזכירות של הירשזון, שהיו אמונות על הלו"ז שלו, לא ידעו על פגישותיו בסופי שבוע, לא קבעו לו פגישות לסופי שבוע, ולא מצאו רישומים ביומן העבודה שלו על פגישות כאמור. אם היו כאלה, כך עלה מדבריה של הגב' עמרני במשטרה, הרי, שיוזמו הן מן הסתם "לעתים רחוקות", על ידו עצמו, מבלי מעורבותן. אשר לפגישות עבודה בשבתות, את אלה שללה הגב' עמרני לחלוטין, להוציא, "משהו מאוד חריג", כלשונה.

גם המנכ"ל לא ידע, כמוזכר, על ארוחות אלה, ואילו ממלא מקום היו"ר, מר אנשל, שחתם על ההמחאות לנאשם החל משנת 2004, סבר כי מדובר בסכומים חריגים, אך העדיף שלא להתעמת עם הירשזון בענינים אלה, בשל מעמדו של זה בהע"ל.

גם עובדיה לא ידע על ארוחות סופי שבוע, וטען עם זאת, להגנת הנאשם, כי בפועל לא הייתה כל מיגבלה על החזרי הוצאות, וכי בכל מקרה, הייתה ציפייה שהנאשם יפעיל את השפעתו הפוליטית לצורך צירופם של חברים חדשים להע"ל.

והנאשם, מה אמר הוא על כל אלה?

188. בחקירתו במשטרה (ראו, ההודעה ת/4) סיפר הירשזון שמרבית פגישותיו בענייני הע"ל ובענייני בנותיה, התקיימו בלשכתו בתל אביב, ורק במקרים ספורים, הוזמן לפגישות במשרדי קופת חולים לאומית או למשרדי קרן הפנסיה (וראו גם, הודעתו ת/5א', עמ' 6-7). בשלב זה של חקירתו לא הזכיר הירשזון דבר על מפגשים שקיים בסופי שבוע בענייני ההסתדרות, ורק משנשאל על כך על ידי החוקר, אישר קיומן.

משביקשוֹ החוקר לנקוב בשמות אורחיו בארוחות אלה, לא יכול היה הנאשם לעשות כן:

"... ממש לא יכול לתת לך דוגמאות ספציפיות... אם אתה שואל אותי היום ספציפית, אז עוד פעם, זה באמת שנים אחרי זה, עם קצב חיים די אינטנסיבי ואני ממש לא יכול לזכור" (עמ' 14 להודעה).

וכן:

"לא זוכר עכשיו שמות של אנשים, אם אני אזכר אני אתן לך, אני לא רוצה לתת לך דברים לא מדויקים" (ת/4, עמ' 9 להודעה).

לשאלה, מדוע לא פגש אנשים אלה במשרדו, הסביר:

"משום שהרבה מאוד פעמים, אדם חושב שאווירה אחרת, לא רשמית, היא דווקא במסעדה, אתה מפתח שיחות, זה דבר שהוא מקובל מאוד, הוא נעשה ביום יום והוא לא דבר חריג" (עמ' 14 לת/5א').

ובהמשך:

"... אם יש לך פגישות עם אנשים, אם אתה מוצא זמן לעשות את זה, עם אנשים כאלה שמוכנים לבוא יום שישי, או ביום שבת, אז אתה עושה את זה בזמנים האלה".

עדיין, יש להזכיר, לא היה בידי הנאשם לנקוב, ולו, בשם אחד משמות אורחיו במפגשי סופי שבוע אלה, הגם שחזר ונשאל על כך.

עדותו בבית המשפט

189. בעדותו מעל הדוכן, שוב עמד הנאשם על כך, שמפגשי סופי שבוע שלו, נועדו לשיווקה של הע"ל ולקידומה, כולל ובעיקר, גיוס אנשים חדשים לקופת החולים ולקרן הפנסיה. משום כך, זכאי היה לשיטתו לכיסוי הוצאותיו על ארוחות אלה, יוקרתיות ככל שתהיינה. כלשונו:

"... וכאשר אתה צריך לעשות שיווק אגרסיבי לגוף ולהביא חברים, זה אומר שאתה צריך להיאבק ולהילחם בגופים אחרים. כי מי שלא אצלך הוא בגוף אחר, ומי שאצלך הוא לא בגוף אחר. אתה צריך להיאבק להביא אנשים להסתדרות, אתה צריך להיאבק להביא אנשים לקרן הפנסיה, אתה צריך להיאבק להביא אנשים לקופת חולים... ".

חלק מן "המאבק" הזה היה לדבריו, היה "לשבת עם אנשים במסעדות, לתת להם הרגשה טובה, שירגישו טוב, שיושב ראש יושב איתם, שהיושב ראש מתחייב להם, שהיושב ראש מסביר להם פנים..." (עמ' 1802 לפרוט').

לפתע פתאום, נזכר הנאשם בשמותיהם של שני אנשים שישבו עימו לארוחות בסופי שבוע, הם, שבתאי יוסף ודוד אוזנה, שאותם שכח לחלוטין, משום מה, בחקירותיו במשטרה (עמ' 1803 לפרוט').

בהידרשו אל דברי מזכירותיו, הגב' יאנקו והגב' עמרני, הסביר שרק עמרני קבעה לו פגישות, אלא, שבענייני הפגישות של סופי שבוע, קבע הוא את זמנן:

"... בזמן הפנוי הזה הרבה פעמים הייתי מצלצל לשרה והייתי אומר לה, שרה, תקבעי לי עם זה וזה בשעה זאת וזאת ביום שישי או ביום שבת. יש הרבה מאוד פעמים שאני הייתי קובע ישר עם האנשים את זה, לא עם שרה ולא עם אף אחד כי זה היה הזמנים שלי ואני קבעתי עם האנשים וישבתי אתם. אז עשיתי" (עמ' 2277-2278 לפרוט').

הסבריו של הנאשם בענין זה, דחוקים הם בעיני מאד, ואינם יכולים להתישב עם העדויות האוביקטיביות והשקולות של שתי מזכירותיו.

משמעותית בעיני היא גם העובדה, ששלושת הבכירים בהע"ל, רוסו אנשל ועובדיה כלל לא ידעו על מפגשי סופי שבוע אלה של היו"ר, והתקשו להסבירם.

ומדוע כך, כאשר טענת הנאשם היא היום; שהכל היה כשר, והכל נועד לטובת הארגון?

עדי ההגנה על ארוחות סופי שבוע

עד ההגנה, משה אוחיון

190. אחד מאורחיו של הנאשם שאותו שכח בחקירתו במשטרה, היה העד אוחיון, שהציג עצמו בעדותו בפני, כפעיל פוליטי של מרכז הליכוד, וידידו של הנאשם מזה שנים רבות. בעדותו סיפר אוחיון כי נהג לקבל פניות מן הנאשם לפגישות סופי שבוע, שרק בהם התפנה לכך, בשל היותו עסוק מאד במהלך השבוע בעבודתו (עמ' 2630 לפרוט').

מפגשים אלה נסובו לדבריו סביב הצורך בגיוס חברים חדשים לקופת חולים לאומית, בלשונו:

"... מטרת הפגישות בעיקר עסקו בנושא של גיוס עובדים במסגרת החברה שאני הבעלים שלה והמנכ"ל וגם היכולת להשפיע במסגרת שלי כי אברהם ידע שאני שחקן מרכזי בתחום חברות כ"א ומכיר הרקבה (צ"ל הרבה) ובאותה תקופה גם אני יכול להגיד שהיה מאבק לא קטן בין ההסתדרות לבין קופ"ח לאומית בתחום של גיוס חברים לקופה ובמסגרת הזו אנחנו נפגשנו גם לארוחות עסקיות ודיברנו על כל העניין הזה והוא ביקש ממני עזרה באפשרות שלי לעזור לי ולקופ"ח לגייס חברים במסגרת הזו" (וראו, עמ' 2630 עד עמ' 2631).

על דברי העד האלה יש להתפלא. האמנם היה צורך באמת במפגשים כאמור, על ארוחות יוקרה במסעדות פאר, על מנת שהירשזון יבקש מִפְּעיל המפלגה המסור הזה, לגייס אנשים לקופת החולים הלאומית? האם לא די היה בהרמת טלפון אחת לאיש המשוכנע – שאותו לא היה צורך לפתות בארוחות פאר וב"אוירה נעימה" – ולהודיעו שעליו לגייס אנשים?

מה עוד, שבצדק טען עו"ד שוורץ בסיכומיו, כי אין להבין מה היה לה, להע"ל ולגיוס אנשים לקופת חולים לאחר שזו הופרדה מן ההסתדרות עוד בשנת 1996?

ומה עוד, כאשר לפי עדותו של הנאשם עצמו, כבר לא נשא הוא בשום תפקיד בקופת החולים, מאז שנת 2002.

כך הנאשם באותו נושא:

"זה היה אפילו טיפה לפני, כשהייתי סגן, אבל זה היה לאחר מכן ב- 1995, גברתי וודאי זוכרת 1995 היא שנה מאד מיוחדת. מבחינה זאת שחוק ביטוח בריאות ממלכתית נקבע ב- 1995. והחוק הזה הוא עשה את ההפרדה בין קופות החולים לבין הסתדרויות העובדים, משום שלפני כן הייתה לשכת מס, כל אדם היה בא ומשלם את הכסף. ההסתדרויות היו מקבלות אחוז מסוים, קופות החולים היו מקבלות אחוז מסוים וככה הן היו מתנהלות. מאותו רגע, הביטוח הלאומי לו היו אנשים משלמים, וכל כסף שניתן לבריאות הלך לבריאות. והיה צריך לעשות מספר דברים..." (עמ' 1756 לפרוט').

יתרה מזו, מהמשך עדותו של אוחיון, עלה ברורות כי המפגשים שלו עם הירשזון בסופי שבוע נשאו, ככלל, אופי חברי, אישי, ועלו בהם גם נושאים פוליטיים ואחרים (עמ' 2631 לפרוט'). בלשונו:

"... הפגישות היו במסגרת גם כשהייתי מגיע לת"א לחברים, יש שלי הרבה מאוד חברים במרכז ואז השילוב היה בארוחה עסקית, זה היה גם בימי שישי וגם בשבתות שזה היה זמן יותר אישי בשבילי להרגיש בצורה יותר, הייתי אומר בריכוז גבוהה, לאותן פגישות ולדבר ולראות איך אפשר לפעול על מנת לעזור לאברהם בעניין".

כך או כך, אין בעדותו של העד הזה כדי לסייע כלשהו בידי הנאשם לאישוש הסבריו השונים והמשונים בכל הנוגע למפגשי סופי השבוע. במיוחד כך, לנוכח השליפה שלו מנבכי הזיכרון של הנאשם לאחר שנים ולאחר שנשכח מחקירותיו במשטרה.

עד ההגנה, יוסף שבתאי

191. עד זה, שהעיד על עצמו כי הוא "פעיל פוליטי וציבורי בחולון", הכיר את הנאשם לדבריו, במסגרת פעילותו הפוליטית.

בדבריו, התיחס העד אל פגישות רבות משתתפים שהיו לו עם הנאשם, לפעמים עד כדי "50 "60-70 איש", כלשונו (ראו, עמ' 2643 - 2645 לפרוט'). אלה, לדבריו, התקיימו בימי שישי ובשבתות. לעתים היו לדבריו מפגשים כאמור, גם במוצאי שבתות דווקא, משום שאנשים באו מיהודה ושומרון "ולא יכלו לבוא ביום שישי בגלל כניסת השבת".

העד התקשה לזכור שמות המסעדות בהן נערכו אותם מפגשים. לאחר מאמץ נזכר במסעדה בשם "פאגיה, ברחוב הארבעה, יש איזה מסעדה".

במאמר מוסגר יוער, כי המדובר הוא במסעדות שאינן כשרות, והשאלה היא כיצד ביקשו לשבת שם שומרי מסורת מיהודה ושומרון.

בהמשך עדותו, אישר העד שלעתים היו מעורבים עניינים פוליטיים בארוחות אלה (עמ' 2645 לפרוט'). לעתים, כך הוסיף, גם היה זה הוא דווקא שהזמין את הנאשם ואת חברי קופת החולים הלאומית למסעדות על חשבונו, שלו. ממילא, הסביר, ברור שהיה קיים קשר בין הארוחות לבין הפעילות הפוליטית של הנאשם (וראו, עמ' 2643 לפרוט').

עד ההגנה, ישראל יהושע

192. גם העד הזה, כמו קודמיו, הכיר את הנאשם לפי דבריו, בנסיבות פוליטיות וחברתיות. במהלך השנים 2000-2003 שימש כיועץ בתחום השיווק והלובינג של הע"ל, ועיקר פועלו היה בגיוס חברים חדשים להע"ל (עמ' 2651 לפרוט').

על מפגשיו עם הנאשם סיפר כי אלה התקיימו במהלך השבוע, לעתים במזנון המצודה בכנסת. בפגישות סופי שבוע לא השתתף לדבריו, בהיותו אדם דתי.

במהלך עבודתו עבור הע"ל פעל לדבריו, לעריכת פגישות בין הנאשם לבין ראשי ונציגי ועדי עובדים, וראשי רשויות, וזאת, לצורך שיכנועם לחבור להע"ל על עובדיהם. הפגישות נערכו, לטענת יהושע, במהלך ימי החול בשבוע, וב"פעמים בודדות" נערכו פגישות המשך בימי שישי בבוקר (עמ' 2652-2653 לפרוט').

לשאלת הסניגור, מה היה להע"ל להציע למצטרפים פוטנצאליים, השיב, "קשה לי לענות לך על השאלה הזו" (עמ' 2653 לפרוט'). כאשר נשאל היכן היו נערכות הפגישות בימי שישי, השיב:

"כמה פעמים בודדות ביותר ימי שישי בבית קפה ברמת אביב בקניון שם, תכף אני אזכר, אולי אפרופו... לא ארקפה דווקא, אפרופו" (עמ' 2654 לפרוט').

העד לא ידע לספר על פגישות עבודה שקיים הנאשם בסופי השבוע, למעט שמונה ארוחות בהן השתתף בימי שישי בבוקר. עדות זו יש לומר מיד, איננה מתיישבת כלל עם גירסת הנאשם לגבי עשרות רבות של ארוחות שקיים בסופי שבוע כאמור.

עד ההגנה, אהרון ברזילאי

193. העד, שהוא מסעדן, הכיר את הנאשם מהשכונה ומן הארוחות שלו במסעדה (עמ' 2648 לפרוט'). לדבריו, היה הנאשם מגיע למסעדה לעתים תכופות מאוד, לעיתים יחד עם משפחתו ולעיתים יחד עם אנשים אותם לא הכיר הוא.

משהוצגה לו החשבונית ע"ס 7547 ₪ שהתיחסה לארוחה מס' 57 בטבלה שבסעיף 5 לאישום השני, הסביר העד כי זוהי בפועל חשבונית אחת שסיכמה מספר ארוחות, שהאחרונה בהן היתה ע"ס 1354 ₪, אשר נוספה לסכום קודם ע"ס 6193 (עמ' 2649 לפרוט'). הסכום של 1354 ₪, כך טען, היווה תשלום עבור ארוחה אחת. לשאלה, מהו המחיר הממוצע לארוחה במסעדה שלו, הסביר כי זה עמד על 60 ₪.

בהמשך הסביר העד, כי למר הירשזון היה "מעין כרטיס" במסעדה, בו נרשמו כל ארוחותיו, כאשר על כל מספר ארוחות כאמור, זכה לארוחה חינם (עמ' 2650 לפרוט').

מעדות הגנה זו, עולה, ככלל, שהנאשם לא ראה להפריד בין רישום ארוחותיו הפרטיות במסעדה של העד הזה, ובין אלה שנועדו לדיונים בעניני ההסתדרות, אם בכלל.

ודוק, העד לא ידע לומר מי היו אורחיו של הנאשם באותן ארוחות רבות משתתפים, וממילא לא ידע לְמה נועדו אלה.

סיכום בינים; ארוחות סופי השבוע

194. מכל שהובא עד כאן, לא נותר לי אלא לקבוע כי מסד הראיות שהעמידה התביעה, בבואה להוכיח גירסתה בפרשת ארוחות סופי השבוע שאת מימונן דרש הנאשם מהע"ל, לא עורער על ידי עדויות ההגנה, ושום ספק לגבי מוצקותן לא הוצב בפני.

יודגש בהקשר זה, כי כמו בפרשת מימון הנסיעות, כך גם בפרשה זו, לא ראיתי לקבל טענת ההגנה כי שומה על התביעה להוכיח שכל הארוחות להן טענה, כל אחת לעצמה, מומנו שלא כדין על ידי הע"ל.

די לי שהוכח מעבר לספק סביר כי החזר ההוצאות בגין חלק מן הארוחות הנטענות היה לא כדין, על מנת שהנטל הטקטי יעבור אל הנאשם, לסתור. מה עוד, כאשר המדובר הוא בראייה שלילית הנמצאת בידיעתו של הנאשם לבדו, שרק הוא יכול להביא ראיות ישירות לגביה (על הנטל המונח על הנאשם בנסיבות של ראיה הנמצאת בחזקתו (ראו, ע"פ 309/74, סלומון גוטוירט נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2), 421, עמ' 426-427).

בין כך ובין כך נראה, כי החשבוניות, ת/138, שאותן לא הכחיש הנאשם, ואשר באו ברצוף לעדויותיהן האמינות והחד משמעיות של שתי מזכירותיו של הנאשם שלא קבעו לו מפגשים לסופי שבוע, ולצד עדויות הבכירים שמהם הוסתרו הארוחות הללו, די בהם יחדיו כדי להעמיד בסיס איתן לכל שטענה התביעה בענין הארוחות הללו.

בנקודה זו, לא היה בידי הנאשם עצמו ובידי עדיו, להסביר התנהלותו בפרשה זו, על מנת להסיר את מעטה הפליליות שעטָפה.

דבריו של הנאשם על מפגשי סופי שבוע שיעדם היה גיוס חברים להע"ל, בא מאוחר מדי והתייחס אל שמות האורחים שאותם לא זכר כלל עד עלותו לדוכן.

בענין זה, גם לא יכול היה הנאשם להפיק תועלת רבה מעדיו האחרים - כולם אנשים פוליטיים, פעילים במפלגה - שהפליגו הרחק מעבר להסבריו של הנאשם עצמו, בתיאור הארוחות רבות המשתתפים, שנועדו לדיונים על ענייני קופת חולים לאומית, וגיוס אנשים לשורותיה או לשורות הע"ל.

דבריהם של עדים אלה, לא גובו בשום ראיה, שום תאריך לא ננקב בהם, ושום נקודות אחיזה לא עלו מהם לחיזוק הסיפורים, שנשמעו סיפורים בעלמא. מה עוד, שלפחות שניים מעדים אלה, זרקו כלאחר יד, כי ברור שעלו במפגשים השונים, גם עניינים פוליטיים.

ויוזכר, התמקדותם של העדים בנושא גיוס אנשים לקופת החולים הלאומית, כטענתם, איננה גם היא בעיני, אלא אות וסימן לדחיית גירסתו של הנאשם באשר ליעדי הארוחות, שהרי, כבר הוזכר שמאז 1992 הופרדה קופת החולים מן ההסתדרות.

בנסיבות הענין, אין מנוס מאימוץ עמדת התביעה בכל הנוגע לפרשה זו.

פרק שנים-עשר; הארוחות במזנון הכנסת

עובדות

195. אליבא דתביעה, נהג מר הירשזון, במהלך התקופה מנובמבר 1999 עד סוף 2004, בהיותו חבר כנסת, לאכול ו/או לרכוש דברי מאפה ושתייה במזנון הכנסת, המצודה 2 (להלן - המצודה, או, מזנון הכנסת), וזאת, ככלל, שלא במסגרת תפקידו כיו"ר הע"ל (להלן – הארוחות בכנסת).

ארוחותיו וקניותיו של הירשזון במזנון היו נרשמות, לפי העדויות בפנַי, בכרטיס שנוהל במזנון על שמו, כאשר אחת לחודש, או, לאחר הצטברות מספר רב של ארוחות, נהג לשלם את מחירן הכולל, בכרטיס האשראי שלו, ולקבל מנגד את חשבוניות הקבלה בגינן (להלן: החשבוניות). את אלה, כך התביעה, נהג הנאשם להגיש להנהלת החשבונות של הע"ל, בהציגו בתוך כך, מצג כוזב, לפיו, מדובר היה בהוצאות עבור ארוחותיו במסגרת עבודתו כיו"ר הע"ל.

כך, קיבל הנאשם מהע"ל החזרי הוצאות בסך כולל של 36,957 ₪, בגין 1,580 ארוחות מתוך 1,586 ארוחותיו במזנון המצודה, בין השנים 2002-2004 (וראו, ת/138 על נספחיו, הכולל פירוט ממוחשב של כרטיס הנאשם במזנון המצודה, החשבוניות שהגיש להע"ל, וצילומי ההמחאות שקיבל מהע"ל עבור ארוחותיו.

וכך, קיבל במירמה מהע"ל, החזרי הוצאות בגין הארוחות שאכל במצודה במהלך כל אותן שנים, בסכום כולל של 53,112 ₪ (וראו, ת/138 על נספחיו, הכולל פירוט ממוחשב של כרטיס הנאשם במזנון המצודה, החשבוניות שהגיש להע"ל, וצילומי ההמחאות שקיבל מהע"ל עבור ארוחותיו).

בכך, אין די. אליבא דתביעה, קיבל הנאשם באותם ימים עצמם, במקביל, החזרי הוצאות אש"ל מן הכנסת, בסך 85 ₪ עבור כל יום של נוכחות בדיון בכנסת או באחת מועדותיה.

בפועל, כך התביעה, קיבל הנאשם החזר הוצאות אש"ל מהכנסת על מרבית הימים בגינם ביקש וקיבל החזרי הוצאות גם מהע"ל, עבור אותן ארוחות.

בנספח לאישום השני (סעיף 9) פורטו 39 חשבוניות המסכמות, כל אחת בנפרד, צבר ארוחות של הנאשם במצודה לאותו חודש, שבעלותן נשאה הע"ל, אליבא דתביעה.

על כל אלה הואשם הנאשם בביצוע עבירת קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977;

הארוחות במזנון הכנסת, ביתר פירוט

196. בתגובתו בכתב לכתב האישום, כפר הנאשם בעובדות שתוארו בו לענין הפרשה הזו, בטענו שוב, כמו בפרשה הקודמת, כי עסקינן בארוחות עסקיות שנועדו לדיונים בעניני הע"ל, עם אנשים שהגיעו אליו למזנון הכנסת. בלשון סניגוריו המלומדים של הנאשם:

"ההחזרים שקיבל מר הירשזון היו בגין ארוחות שקיים בזיקה לתפקידו כיו"ר הע"ל. החזרי אש"ל מהכנסת נגעו אך ורק לעלות האש"ל של מר הירשזון עצמו, אך כל אימת שמר הירשזון נפגש עם צדדים שלישיים, בזיקה להע"ל, היה מר הירשזון זכאי לייחס את עלות הוצאותיהם להע"ל, ולבקש החזרים בגינם" (וראו, סעיף 39 לתגובת הנאשם לכתב האישום).

המפגשים הללו בכנסת, כללו אליבא דהגנה, דיונים עם בכירי הע"ל ואישים שונים אחרים, הכל, בזיקה לענייניה של הע"ל, ולתפקידו של הנאשם בה, כיו"ר.

האמנם כך? - על מנת לעמוד על מהותן של הארוחות האמורות, יש לבחון בראש כל, את העדויות שהביאה התביעה לצורך אישוש גירסתה בנושא, ואת נפקותן על עמדתו של הנאשם ועדיו, שיובאו בהמשך.

עדת התביעה, הגב' שרה עמרני ז"ל על הארוחות בכנסת

197. מהודעותיה ת/319א'-ת/319ג', של עדה זו, שהוגשו בהסכמה, ואשר למרבה הצער לא יכלה עוד להעיד בפנינו כמפורט לעיל, עלה, כמוזכר בפרשת האישום הקודם, כי היתה זו היא שקבעה לנאשם את לוח הזמנים שלו, ובכלל זה, את פגישות העבודה שהיו קשורות בהע"ל (עמ' 2 להודעה ת/319א' ועמ' עמ' 2 להודעה ת/319ג'). מי שהיתה אחראית גם היא, לפי דבריה, על זימונם של אורחי היו"ר לפגישות עימו, היתה הגב' אורית יאנקו (ראו, דבריה בת/319א', עמ' 2 להודעה כציטוטם לעיל בעמ' 155).

גם את פגישותיו של הנאשם בענייני הכנסת, כך הגב' עמרני, קבעה אורית יאנקו, שגם דאגה לרשום ביומן הלשכה בהע"ל את מועדי המפגשים האלה ואת אלה של הע"ל (ת/319ג', עמ' 4 להודעה).

ככלל, כך הזכירה, נהג הירשזון לשהות בלישכתו בהע"ל, פעמיים בשבוע, בימים ראשון וחמישי, שעה שאת הימים שני, שלישי, ורביעי בשבוע העביר בכנסת (ת/319ג', עמ' 2).

לדבריה, קִיים הנאשם את מרבית פגישותיו בענייני הע"ל, בלשכתו, כמצופה לפי כל היגיון. את פגישותיו בענייני הכנסת, קִיים הנאשם, מדרך הטבע, בכנסת (ת/319א', עמ' 4).

וכלום יש להוסיף?

בהמשך, הוסיפה העדה, כי בהיותה אחראית גם על קביעת פגישותיו של הנאשם בכנסת, הייתה נוסעת לכנסת לפחות פעם או פעמיים בשבוע (עמ' 8 להודעה).

את הוצאותיה עבור אותן נסיעות לכנסת, קיבלה עמרני, לדבריה, מהע"ל, כנגד הקבלות שהגישה (ת/319א', עמ' 20 להודעה).

דומה, כי די בהודעה זו לבדה, של המזכירה הראשית, על מנת להבין את התמונה כולה בנושא הארוחות בכנסת, שממנה לא עלה כל אישוש לגירסת הנאשם, ולהיפך. אוסיף ואעמוד על כך בהמשך.

עדת התביעה, הגב' יאנקו על הארוחות בכנסת

198. הגב' יאנקו, אישרה בעדותה בפני, כל שאמרה עמיתתה בענין סידרי עבודתו של הנאשם בהע"ל וחלוקת זמנו בין הע"ל ובין הכנסת.

לדבריה, נהגה היא לקבוע לנאשם את פגישותיו, "בעיקר בימים שהוא היה בתל-אביב" (עמ' 530 לפרוט').

ושוב, לשאלה החוזרת, היכן נהג הנאשם לקיים פגישותיו בענייני הע"ל ככלל, השיבה: "בלשכה של ההסתדרות. בימים שהוא היה נמצא" (עמ' 531 לפרוט').

הדברים כאן חוזרים ומדברים לעצמם, ואין להוסיף.

עד התביעה, מרדכי שמחה על הארוחות בכנסת

199. מר שמחה היה בעליו של מזנון הכנסת, 'המצודה 2'. בהודעתו, ת/320, שהוגשה בהסכמה, התיחס העד אל כרטיס החשבון של הנאשם במזנון, לשנים 2000-2002, ממנו עלה שהנאשם לא נהג לשלם בשוטף ובמזומן עבור ארוחותיו במזנון. בלשונו: "אברהם היה רושם בקופה כאשר לוקח דבר מה והיה משלם בדרך כלל אחת לחודש את הסכום במצטבר" (עמ' 2 להודעה).

העד לא ידע על פגישותיו של הנאשם במזנון שלו עם גורמים כלשהם, ולא יכול היה לאשר או להכחיש דבר בענין תוכנן של הארוחות ושל השיחות שהתקימו, אם התקימו, במהלך ארוחותיו.

עד התביעה, מר אנשל אשכנזי

200. בעדותו, הבהיר מי שהיה ממלא מקום היו"ר לאחר פרישתו של הנאשם מהע"ל, כי לא נהג לערער אחר סכומי ההחזרים שביקש הנאשם מהע"ל, כיוון שהאמין לו שהכספים שדרש הוצאו אכן בזיקה לענייניה של הע"ל. בלשונו:

"לא ערערנו על זה. כי האמת היא שהייתה לו גישות עם המון אנשים, זה ראינו... אז במילא ההוצאות גדולות, אם הוא מזמין אנשים לכל מיני פגישות, לצורך ההסתדרות, שזה מה שהאמנו" (עמ' 392 לפרוט').

המנכ"ל, מר רוסו

201. המנכ"ל אישר בעדותו כי פגש את הנאשם בכנסת "במקרים דחופים" אף כי "פעמים ספורות" בלבד. בלשונו:

"אני נפגש איתו, א' – בימים שהוא מגיע אל ההסתדרות, אני יושב איתו ומעדכן אותו. ואם יש דברים דחופים וקשים שאני לא יכול, אז אני נוסע לפגוש אותו פעמים ספורות בכנסת, אני לא אהבתי לבוא לכנסת ולביתו. הייתי מגיע לביתו ויושב איתו ומעדכן אותו, וגם מלבנים מה ומו" (עמ' 1622 לפרוט').

השאלה שאין מנוס ממנה, היא, מה היה לו לרוסו לאכול על חשבונו של הירשזון, שקיבל את ההחזרים מהע"ל, כאשר היה הוא עצמו זכאי, לכאורה, להחזרים אישיים באותה מידה על ארוחות עסקיות לטובת הע"ל. רוסו לא נשאל על כך, ואין לדעת מה דין ההחזרים שקיבל הירשזון בגינו עבור אותן ארוחות משותפות לשניהם, ככל שהיו כאלה.

גירסת הנאשם מול כל אלה

202. לטענת הנאשם בחקירותיו במשטרה, אכן ניצל חלק מהותי מזמנו בכנסת למפגשים עם אנשים שונים שהיו קשורים בהסתדרות, לצורך דיון בענייניה, והכל, על ארוחות אליהן זימן את אורחיו במזנון הכנסת.

לשאלת החוקר, עם תחילת חקירתו (ראו, הודעתו ת/4) האם דיווח לכנסת על ההחזרים שקיבל מהע"ל על אלה, השיב בשלילה: "לא. משום שהכנסת קבעה כלל חריג שליו"ר ההסתדרויות מגיע לשכה, רכב והוצאות" (עמ' 5 להודעה). ככלל, הסביר:

"משום שכנראה ישבתי במזנון הכנסת בנושא הע"ל ובאו אלי לשם באמצע שבוע וכשדיברתי איתם במזנון ולכן הגשתי הוצאות להע"ל" (עמ' 7 להודעה).

רוצה לומר, די היה לו להירשזון, כפי הנראה, שפגש במזנון הכנסת אדם כלשהו שהיה קשור להסתדרות, על מנת שיטיל את הוצאות הארוחה עם זה, על קופת ההסתדרות.

הדבר משתקף היטב מסגנון דבריו של הנאשם בנושא הזה, ומן המניפולציות הלשוניות שלו, בנסותו להחליק דברים שאולי היו גם בעיניו בלתי הגיוניים. כך, תשובתו לשאלה מה היה טיב הארוחות שאת מימונן דרש מן ההסתדרות:

"אני לא זוכר כל פגישה ואני חושב שניצלתי חלק מאסיבי מהזמן בכנסת כדי להיפגש עם אנשים בנושא ההסתדרות... אני מניח שהיו בעניינים שקשורים בצורה כזו או אחרת להע"ל. עוד פעם, אני חייב לומר דברים במדויק אני לא יכול לזכור, וכהנחת עבודה אני אומר את דברי, כי עבר זמן" (עמ' 7 להודעה).

הביטויים החוזרים בפי הנאשם, אני לא זוכר; אני חושב; אני מניח, וכיו"ב, מציבים סימני שאלה לגבי גירסתו זו כולה.

לשאלת החוקר, מה ראה לחייב את הע"ל על אלה, השיב שוב בצורה מעורפלת:

"כי כנראה שהפגישות האלה נערכו במסגרת שקשורה בצורה כזו או אחרת לאחד ממוסדות הע"ל ולכן הבאתי את זה להע"ל" (עמ' 12 להודעה).

הווה אומר, ענין לנו לפי דבריו של הירשזון עצמו, בהנחה שבהיגיון, לפיה, טיפל אולי בעניינים שהיו קשורים באיזו שהיא צורה להע"ל, או אולי, לאחד ממוסדותיה, במהלך אותן ארוחות שאת הוצאותיהם הטיל על ההסתדרות.

האם די בכך כדי לדרוש החזר הוצאות על אלפי שקלים?

דוק, כמו בפרשה הקודמת, לא ידע הנאשם למסור בשלב זה, שמות של אורחיו לארוחות הנ"ל, שאיתם שוחח על ענייני הע"ל, לפי השערתו (עמ' 14 להודעה).

משהוטח בו סעיף 13א1 לחוק חסינות חברי כנסת, האוסר כאמור כל החזרי הוצאות כמתואר, השיב הירשזון:

"לי היה ברור בכל צורה שאני הייתי זכאי לקבל החזרי הוצאות בגלל שהייתה לי לשכה ואני תרגמתי את זה ללשכה והוצאות. אם הייתי יודע שאני לא זכאי לקבל הוצאות אז לא הייתי לוקח...אם עשיתי את זה נהגתי בתום לב" (עמ' 7-8 לת/4).

203. לא כך בבית המשפט; בתגובתו לעובדות כתב האישום חזר על טענתו, לפיה, היו כל ההחזרים שקיבל מהע"ל כרוכים בארוחות שנועדו לדיון בעניינים בעלי זיקה לתפקידו כיו"ר הע"ל. באשר להחזרי האשל שקיבל בה בעת מן הכנסת, הסביר אלה נועדו לכיסוי הוצאותיו שלו בלבד, להבדיל מן ההוצאות שקיבל מהע"ל על פגישותיו בענייניה.

בעדותו מעל הדוכן, הרחיב וטען כי דרישת ההחזרים על ידו, נעוצה היתה בנוהל שהיה מקובל בהע"ל, להעניק לעובדים החזרי הוצאות על ארוחות שעמדו בזיקה לענייני התאגיד (עמ' 1802 לפרוט'). מכאן, כך גרס, קמה זכותו לקבל ההחזרים על פגישות שניהל סביב שולחן אוכל, בנושאים של ההסתדרות.

בהמשך, מצא נימוק חדש. פתאום נזכר באנשים שונים מעובדי הע"ל ששהו עימו בכנסת ואכלו במזנון על חשבונו. כך, נהגו הפרטי שהיה הסיעו לירושלים דרך קבע; הוא, רובי מזרחי, אשר אותו שכח חקירתו במשטרה. רובי מזרחי, כך הנאשם, נהג לשהות עימו בכנסת, "... והוא היה אוכל שמה, והיה רושם את הארוחות, הוא אוכל על החשבון הזה. עכשיו, הוא היה אוכל פעמיים ביום, לפעמים גם שלוש אם היינו נשארים בכנסת הרבה מאד שעות..." (עמ' 1806 לפרוט').

ומדוע לא רשם הנהג שהועסק על ידי הע"ל, את הוצאותיו האמורות על שמו, לצורך קבלת החזרים שאולי הגיעו גם לו? – אין הסבר.

לדברי מר הירשזון היתה גם המזכירה, הגב' עמרני ז"ל, שהיתה מגיעה עימו לכנסת, וסועדת ליבה שם על חשבון כרטיסו, משום מה.

היה גם נציגה של הע"ל בכנסת, "שהיה יושב בין הוועדות", ואם אכל, כך הסביר "היה רושם את זה בחשבון".

היה גם רוסו שקפץ אליו לכנסת מדי פעם בענייני הע"ל, שאכל ושרשם על שמו. וגם היו "הרבה מאד פעמים גם במשך השבוע" בהן ישב עם אנשים בנושא ההסתדרות, קופת חולים לאומית, קרן הפנסיה, ועוד.

והיכן היו כל אלה בחקירותיו של הירשזון במשטרה? מדוע לא הסביר לחוקריו, מיד בפתח חקירתו, את המובן מאליו לשיטתו, קרי, שעשרות אלפי השקלים שקיבל כהחזר על ארוחותיו בכנסת, במהלך השנים, היו לא רק עבורו אלא, גם עבור אחרים מהע"ל, "שהתישבו" על כרטיסו במזנון?

כלום, יש לשוב ולהסביר מה משקלה של גירסה דחויה וכבושה כמו זו?

204. בהמשך, חזר וטען הירשזון, כי בכלל, אין לראות בהוצאות שאת החזרן קיבל מהע"ל, הוצאות חריגות. ומה כבר ביקש, לגירסתו? -

"אם תיקח את כל הארוחות ותחלק אותם פחות או יותר לסכום חודשי, זה שמונה מאות ומשהו שקל לחודש, ותראו אם אכל שם רובי מזרחי ואכלו שם עוד אחרים, תראו שהסכום בסך הכל סכום מינימאלי..." (עמ' 1806 לפרוט').

לשאלה, מדוע לא הקפיד להפריד בין ארוחותיו הפרטיות ובין אלה בהן עסק בענייני הע"ל לפי שיטתו, השיב:

"קודם כל אין הרבה ארוחות שקשורות בכנסת. אבל אני עד כמה שאני זוכר, ואני חושב שאני זוכר נכון, מידי פעם, יכול להיות פעם בשנה, פעמיים בשנה, חשבונית אחת הייתה פרטית, הייתי משלם. בזה נחה דעתי" (עמ' 1807 לפרוט').

אשר לאי ההפרדה בין סוגי הארוחות, שנעשתה בניגוד לנדרש על פי חוק, הסביר:

"כי לא היה טעם. הם היו עושים ריכוזים ואי אפשר היה להפריד..." (עמ' 1807 לפרוט').

ואם קרה שביקש פעם או פעמיים החזרים עבור ארוחות פרטיות, הרי, היה זה לדבריו, דבר "שולי שבשולי", שהרי ברור "... 90% או למעלה מזה של הארוחות היו במסגרת העבודה... כי זה היה גם במסגרת תפקידי ב"העל". כן" (עמ' 2266 לפרוט').

205. דילמה נוספת שהוצבה אל מול עדותו של הנאשם בענין זה, היתה העובדה שלפי החשבון ממזנון הכנסת (ראו, צרופות להודעות ת/320-321) עלה כי מדובר בהצטברות של תשלומים רבים מאד, אשר עמדו על סכומים מיזעריים, ואשר לא יכלו להוות מחירי ארוחות, אף לא של אדם יחיד. הסכומים בני 6 ₪, 7 ₪, 16 ₪ וכיו"ב, אמנם נצברו בסופו של דבר לאלפי שקלים כמובהר, אלא, שאלה לא יכלו בשום מקרה להוות תשלומים לארוחות עם אורחים ובכלל (ראו, דיון בעמ' 2272-2273 לפרוט'). השאלות שהוצגו למר הירשזון בענין זה, לא זכו להסבר מפיו.

סיכום ביניים; גירסת הנאשם על ארוחותיו במזנון הכנסת

206. שוב, כמו בפרשות הקודמות, ענין לנו, כמסתבר, בעדות כבושה שבאה מפי הנאשם רק בבית המשפט, מבלי הסבר סביר לכבישתה. יתרה מזו, גם הגירסה החדשה הזו התגלתה כחסרת היגיון על פניה, ובלתי אמינה.

גירסה זו לא התישבה בשום מקרה עם עדויות מזכירותיו של הנאשם ששללו ככלל, פגישות עבודה שלו בכנסת, בענייני הע"ל. השאלה העולה לנוכח דבריו של הנאשם בענין זה, היא, מה עשה ביומיים בהם ישב בלישכתו בתל-אביב, כאשר עניינים רבים כל כך של ההסתדרות בושלו ונותחו בעשרות ארוחות ויותר, שאליהן זימן לדבריו אישים רלוונטיים לדיון בענייני הע"ל דוקא.

ומה היה באותם ימים על עבודת הכנסת, אשר לה היה מחויב לא פחות?

בצדק, היקשה התובע, כיצד מתישבת גירסתו זו, עם דבריו, לפיהם, הלך וצימצם עם הזמן פעילותו בהע"ל, תוך הרחבת אפיקי פעילותו הפוליטית.

בענין זה חוששתני, לא הצליח גם עד ההגנה הנוסף, עוזרו הפרלמטרי של הנאשם באותה עת, להועיל לו. כך, לא רק בשל היות עדותו זו מהווה חלק מגירסתו הכבושה של הנאשם, אלא גם בשל תוכנה, כמפורט להלן.

עד ההגנה, שילו בן זאב

207. העד, בן זאב, אשר שימש כאמור כעוזרו הפרלמנטרי של הנאשם בתקופה בין 2.2000-7.2002, ליווה את הנאשם בפעילותו הפוליטית, להבדיל, מכל פעילות אחרת שלו, כולל, בענייני הע"ל. לשיטתו, נערכו כל הפגישות של הנאשם שלא עסקו בעניינים פוליטיים, במזנון הכנסת. אל אלה הגיעו לדבריו אנשים שונים, כולם אנשי הע"ל לשיטתו (עמ' 2633-2634 לפרוט').

בהמשך עדותו סיפר בן-זאב כי היקף הפגישות הלא פוליטיות שערך הנאשם בכנסת הגיע לכדי 80% מכלל פגישותיו, בעוד שאחוז הפגישות הפוליטיות עמד על כ-20%.

לדבריו, כאשר אכל הוא במזנון, שילם לעצמו, וכך גם העוזרת הפרלמנטרית הנוספת שעבדה עם הנאשם (עמ' 2634 לפרוט'). אשר ליתר, הסביר:

"היה לו נהג שקראו לו רובי שההסתדרות שילמה וגם סער, הרל"שית שלו הייתה אוכלת על חשבון ההסתדרות, הם לא היו עובדי כנסת, הם היו עובדי ההסתדרות... אנחנו עובדי הכנסת, ז"א אני ועוד מישהי שעבדה איתי שילמנו על עצמנו" (עמ' 2634 לפרוט').

לדבריו, היו פגישות פוליטיות בהן עלו גם ענייניה של הע"ל, ואולם זאת, "אולי פעמיים-שלוש כאלה" (עמ' 2634 לפרוט').

בהמשך, התבקש העד לתאר את משתתפי הפגישות הפוליטיות במזנון הכנסת, בהן נכח הנאשם. לדבריו, היו אלה בעיקר חברי מרכז הליכוד. לשאלת התובע, מי שילם עבור אותן ארוחות פוליטיות במזנון הכנסת, השיב בן-זאב:

"זה לא היה ארוחות ברוב המקרים, זה היה כוס קפה או משהו כזה... זה תמיד היה, ב-90 אחוז מהמקרים אברהם, כי היה חותם במזנון זה לא היה... או שהיינו מזמינים ונכנס להם לחדר" (עמ' 2635-2636 לפרוט').

ככלל, עלה מעדותו של עד זה, כי הנאשם לא הפריד בין התשלומים עבור הארוחות של עצמו ובין התשלומים עבור ארוחות בהשתתפות אורחים (וראו, החשבוניות עצמן, ת/138, מהן עולה הערבוב המוחלט בין סוגי הארוחות השונים, שקשה למצוא בהן את הידיים והרגליים).

בהמשך חקירתו הנגדית, שב העד ואישר כי הוא עצמו לא נכח בפגישות שעסקו בענייניה של הע"ל, אך ידע מה שידע (עמ' 2636 לפרוט').

סיכום ביניים; הארוחות בכנסת

208. גם כאן, כמו בפרשת ארוחות סופי שבוע, עלתה מן הראיות תמונה קשה שלא היה בה כדי להחמיא לנאשם. במיוחד כך, כאשר ברקע הדיון עמדו עדויותיהן של שתי מזכירותיו אשר שללו בדבריהן, טענתו, כי נהג להיפגש במזנון הכנסת עם אנשים מהע"ל, או, עם אנשים בענייני הע"ל.

דומה, כי גם ההיגיון הפשוט וגם השכל הישר מכתיבים העדפת עדויותיהן של שתי העדות המהימנות הנ"ל, על פני עדותו שלו, ועדות העד מטעמו. מה עוד, כאשר לצד עדויות אלה של שתי המזכירות, התיצבה גם עדותו של רוסו, מנכ"ל הע"ל, שהסכים כאמור כי אכן נפגש מספר פעמים עם הנאשם במזנון הכנסת, ואולם זאת, ב"מקרים דחופים וקשים" בלבד.

לא שמעתי מפיו של רוסו שאכל עם הנאשם באותן פעמים, או, שעלות ארוחותיו נרשמה בכרטיסו של הנאשם.

כך גם עובדיה, אשר אמנם הסכים שהנאשם היה זכאי להחזרים על ארוחותיו, ככל שהיו אלה מיועדות לדיונים בענייני הע"ל, אך לא היה מודע לארוחותיו במזנון הכנסת.

גם מעדותו של העד מרדכי שמחה, לא היה לי אלא להסיק שרישומי קניותיו של הנאשם במזנון, נעשו באופן כוללני, מבלי הפרדה כלל בין ההוצאות שיצאו על ארוחה אחת לעומת ארוחה אחרת, פרטית או עסקית. העד, בעל המזנון, לא סיפר דבר על מפגשים שקיים הנאשם במזנון, ומשום מה גם לא נשאל על כך מטעם ההגנה.

די בכל שהובא עד כאן, כדי לקבוע כי הנטל להוכחת קיומם של יסודות עבירת המירמה, עליה אעמוד בהמשך, הורם על ידי התביעה, בפרשת הארוחות במזנון הכנסת. שום דבר מן הדברים שהביא הנאשם בתורו, לא היה בכחו להעמיד ספק מול המערך הראייתי המתואר שהציבה התביעה בענין זה על ידי עדיה ועל ידי הראיות החפציות שהציגה בפני, בהן, הפירוט הממוחשב של קניות הנאשם (ת/320, ת/321); פירוט החשבוניות והשיקים, ת/138 ו-ת/4 על נספחיהם; השיקים של הע"ל שהיוו החזרי הוצאותיו (ראו למשל, המחאה 12253 ת/138; תלושי משכורתו של הנאשם מהכנסת, ת/92א' ובהם החזר דמי האש"ל שקיבל; ועוד.

סיכום האישום השני; האישומים והעבירות

כללי

209. שתיים הן, כפי שהובהר, עבירות המירמה שיוחסו לנאשם במסגרת האישום השני, בהקשר לשתי הפרשות הנדונות בו, הן, פרשת ארוחות סופי השבוע ופרשת הארוחות במזנון הכנסת, שאת הוצאותיהן דרש הנאשם וקיבל, לאורך השנים, בסכומים שנצברו לכדי עשרות אלפי שקלים.

עבירות המירמה גובשו לפי טענת התביעה, באישום השני, על רקע מצגי השווא שהציג הנאשם לגביהן בפני הנהלת הספרים של ההסתדרות, לפיהם, יועדו כל הארוחות, כולן, למפגשים עם אנשים מן התאגיד, או, למפגשים בענייני התאגיד. על כך, גרס הנאשם, זכאי היה להחזרים מבלי צורך לפרט כלל את מהות המפגשים הללו, מיהות המשתתפים בהם, והמטרות שלשמן נערכו. די היה, לשיטתו, בהגשת חבילות של קבלות להנהלת החשבונות מדי תקופה - בהן גם קבלות על שקלים בודדים - שנצברו יחדיו והפכו להיות כסף טוב, אשר הוחזר לו אוטומטית על פי דרישתו.

על מנת לעמוד על הבסיס המשפטי לגיבושן של שתי עבירות המירמה נשוא אישום זה, והנסיבות המחמירות בהן בוצעו אליבא דתביעה, תיבחן להלן עבירת המירמה על יסודותיה, ותיבחן גם שאלת יישומה על עניננו.

עבירת קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, כיצד?

210. סעיף 415 לחוק העונשין, קובע לאמור:

"המקבל דבר במירמה, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים."

רכיבי העבירה מוגדרים בסעיף 414 לחוק:

"דבר - מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה.נ

מירמה - טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת;

לרמות - להביא אדם במירמה לידי מעשה או מחדל".

על מנת שתשתכלל העבירה של קבלת דבר במירמה כניסוחה בסעיף זה, על עושה המעשה להציג, במודע, מצג שווא, ולקבל כתוצאה מכך, "דבר".

"קבלת הדבר" הוא לפי הפסיקה, הרכיב התוצאתי שבלעדיו לא תושלם העבירה (ראו, ע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מט(4) 1, 34).

רוצה לומר, אין די בכך שאדם הגיע, כתוצאה ממעשה המירמה, להחלטה למסור את "הדבר" כדי שתקום העבירה על רגליה. צריך ש"הדבר" ימסר בפועל.

המונח "דבר", הוגדר בסעיף 414 לחוק, כך: "מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה". הגדרה זו רחבה היא, ועל בסיסה קבעה הפסיקה כי אין הכרח שיהיה זה "דבר" בעל מאפיינים "חומריים" בלבד. יכול שיהיה הדבר מופשט (ראו, ע"פ 1075/98 מדינת ישראל נ' אופנהיים, פ"ד נד(1) 303, 330; ע"פ 310/85 זוסיה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 673, 682). משמעות הדבר היא, שאין הכרח שיגרם למרומה נזק מוחשי או הפסד מוחשי בעטייה של המירמה. אפשר שההפסד יתבטא בנטילת חופש הבחירה ושיקול הדעת מן המרומה, לא יותר. שהרי, הערך החברתי עליו נועדה להגן עבירת המירמה הוא, בין היתר, חופש הרצון וחופש הפעולה של האדם באשר הוא. כך, בית המשפט בע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, פסקה 70 לפסק-הדין (טרם פורסם):

"ערכים אלה [חופש הבחירה והרצון] נפגעים כאשר אדם מוסר לחברו פרטים מטעים ובעקבות כך מקבל הלה החלטה שונה מזו אליה היה מגיע לו ידע את מצב הדברים לאשורו. חופש בחירה קיים מקום בו פרושה בפני מקבל ההחלטה אינפורמציה מלאה ומהימנה. מסירת פרטים שגויים באופן מודע, משכללת את יסוד ה"מירמה" (סעיף 414 לחוק העונשין). כאשר בעקבות מירמה זו מתבצעת העברה של רכוש או זכויות ("קבלת דבר"), הופכת העבירה של קבלת דבר במירמה למוגמרת".

כך גם באשר ליסוד המירמה עצמו המתבסס על המצג הכוזב המוצג בפני המרומה, בכל דרך שהיא; קרי, בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ובלבד, שיכלול "טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד".

היסוד העובדתי יכול גם שיכלול מצג כוזב שהוצג באמצעות אי גילוי עובדות מהותיות שבנסיבות העניין מתבקש גילוין, וכן מצג התנהגותי שממנו משתמע מצג חיובי שאיננו אמת (וראו לעניין זה, ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 601).

"לרמות" – משמעו, "להביא אדם במירמה לידי מעשה או מחדל", אם על ידי אי גילוי עובדות מהותיות שבנסיבות העניין מתבקש גילוין, ואם על ידי מצג התנהגותו ממנו משתמע מצג חיובי שאיננו אמת (וראו לעניין זה, ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 601).

ויוזכר, המצג הכוזב, אינו חייב להיות פיזי. אפשר שיהיה זה מצג משפטי, או, ביטוי של כוונה, או, אמת פנימית (ראו, ע"פ 224/57 ליברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב(1) 665, 669).

וגם זאת, בהיות עבירת קבלת הדבר במירמה, עבירה תוצאתית הרי היא מחייבת הוכחת קשר סיבתי בין המירמה ובין קבלת ה"דבר". המירמה צריכה להיות הסיבה או הגורם, לקבלתו של הדבר (ראו לעניין זה, ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 689).

211. אשר ליסוד הנפשי של עבירת המירמה, לגיבושו של זה, מתחייבת ידיעה של המירמה כי המצג אותו הציג אינו אמת. בעניין זה, הסבירה השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ, פ"ד מט(2) 4, 22:

"במישור היסוד הנפשי, יסוד המירמה משמעו 'הלך נפש של 'ידיעה' שאותה טענה אינה אמת או הלך נפש של 'אי אמון' באמיתות הטענה, המלווה את הצגת הטענה הכוזבת' (י' קדמי, על הדין בפלילים (דיונון, כרך א', תשנ"ד) 405). בנוסף מחייבת עבירת המירמה כי המציג יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה המזיקה כפועל יוצא מן המצג. קרי, נדרשת מודעות לרכיב התוצאתי ולרכיב הסיבתיות. כוונה במובן רצון בקרות ההתרחשות אינה נדרשת לעניין העבירה המושלמת של קבלת דבר במירמה (ראו פרשת ברזל, פד"י מו(2) 539 בעמ' 565, תוך שבית המשפט מאזכר בהסכמה את ע"פ 839/78 מדינת ישראל נ' אבני ואח', פד"י לג(3) 821)" (ראו גם, ע"פ 4336/96 מדינת ישראל נ' דיניץ, פד"י נא(5) 97, בעמ' 118 – 119).

יוצא מן האמור, כי שתיים הן החלופות הבאות בגדר ה"ידיעה", קרי, הידיעה הממשית המלאה והברורה שהטענה הינה כוזבת; ואי האמון באמיתותה. שתי החלופות מחייבות מודעות בפועל לאי האמת שבטענה.

ו"נסיבות מחמירות", מה הן?

212. הנסיבות המחמירות אינן מוגדרות בחוק. הן פרי הפסיקה המחייבת את בית המשפט להכריע אם נתקיימו אלה בארוע העומד לדיון, אם לאו. כך, בע"פ 399/88 בלאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 705, 742):

"לצורך ההבחנה בין הרישא לבין הסיפא של הסעיף 415 האמור עשויים להשפיע הצורה בה מבוצעת המירמה, השיטה, התכנון, התחכום, ההיקף וכדומה גורמים".

המירמה, יש לומר, צריך שיהיה מודע לנסיבות המחמירות על מנת שתיזקפנה לחובתו.

בין הגורמים המגבשים את אלמנט הנסיבות המחמירות, מנתה הפסיקה, ריבוי של מעשי מירמה, תחכומם היקפם וביצוע עבירות נוספות לצידן שנועדו לאפשר אותה מירמה (ראו ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 42).

גם התמדה במעשי מירמה לאורך זמן יכולה לזקוף לחובת הנאשם נסיבות מחמירות (ראו, ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, בפסקה 33 (טרם פורסם).

מן הכלל אל הפרט

213. בענייננו, אין חולק שהנאשם קיבל כספים רבים מהע"ל בגין הוצאותיו במסעדות בהן נהג לסעוד במהלכי שבוע ובסופיהם, כמו גם על ארוחותיו במזנון הכנסת.

האישום דנא, מדבר עם זאת, רק על ארוחות סופי שבוע, מאה וארבע ארוחות במספר, שאת מימומן קיבל מהע"ל במלואו. אלה היוו סיכום ארוחות שקיים לאורך תקופה של כשש שנים, כשהסכום שנצבר עליהן הגיע, אליבא דתביעה, לסך כולל של כ-60,000 ₪ לכל התקופה.

המדובר הוא גם במאות ארוחות שקיים הנאשם במזנון הכנסת, כמתואר, ואשר את הוצאותיהן, בסכום כולל של כ-53,000 ₪, ביקש וקיבל מן ההסתדרות.

גם לענין ארוחות סופי שבוע, וגם לענין ארוחותיו בכנסת, נאלץ היה הנאשם להעמיד בפני ההסתדרות מצג, שהתברר כמצג שווא, לפיו, התקימו כל ארוחותיו אלה, בזיקה לתפקידו כיו"ר הע"ל. טענה זו, נדרשה מטבע הדברים, לביסוס בראיות מטעמו, אלא, שאלה לא באו בפני, ומכל מקום, מה שהובא, לא שיכנעני באמינותו.

מכל מכלול הראיות שהביאו שני הצדדים בפרשות אלה, עלה ברורות, כי בבסיס קבלת ההחזר הכספי שדרש הנאשם, עמד מצג השווא בענין יעודן של כל הארוחות האמורות, קרי, דיונים בענייניה של ההסתדרות, או, דיונים עם אנשי ההסתדרות על ענייניה.

הובהר, כי אילולא טענה זו, ואילולא קשירת הארוחות בטובתה של ההסתדרות, לא היה קם הבסיס להחזרים האמורים.

רוצה לומר, המצג השיקרי היה חיוני לנאשם לצורך קבלת ההחזרים בני עשרות אלפי השקלים שמימנו את מאות ואולי אלפי ארוחותיו, בשתי הפרשות נשוא האישום השני.

אין ספק, איפוא, שרק עובדת היותו מנהל כל יכול בהע"ל, שאיש לא בדק בציציותיו, אפשרה לנאשם הטבה חריגה זו, שהיתה כרוכה בשלילת שיקול הדעת החופשי מן ההסתדרות, ושלילה, הלכה למעשה, של חופש הבחירה שלה בבואה לבדוק את הבסיס לדרישת ההחזר, ולהחליט על הענות או דחיה.

הנאשם ידע כמסתבר, כי בהיותו עומד בראש סולם הפירמידה בתאגיד, לא יעז מי מבין עובדי הנהלת החשבונות של הע"ל, לבדוק התנהלותו בסופי שבוע, אם פעל בהן למען התאגיד, אם לאו, גם לא את ארוחותיו במזנון הכנסת.

באלה האחרונות, יש להזכיר, מדובר היה לא רק במימון הוצאות על ארוחות רגילות של הנאשם במזנון הכנסת, אשר הוצגו על ידו כארוחות עסקיות לצורכי ההסתדרות, אלא גם בטענת מימון ארוחותיהם של מלוויו השונים מן ההסתדרות, שעלו אליו לרגל, אל מזנון הכנסת, על מנת להסדיר שם, משום מה, את ענייני ההסתדרות.

אשר להלוך נפשו של הנאשם עובר להגשת החשבוניות שלו להנהלת החשבונות של ההסתדרות, למותר להבהיר, כי מדובר היה במודעות מלאה שלו לאי האמת שהיתה כרוכה בהתנהלותו זו. שהרי, היתה זו אי אמת שיזם וביצע הוא עצמו.

214. לענין הנסיבות לחומרה שקשרה התביעה בשתי העבירות האמורות, אלה נגזרו אכן, מדרך הטבע, ממצבור הגורמים שנאספו יחדיו, הם, ריבוי הארוחות נשוא הדיון; היקפן, תדירותן, השיטתיות בהן נהג הנאשם בדרישת החזרי ההוצאות עליהן, התכנון והגזילה המתמשכת של קופת התאגיד ועמיתיו באמצעותן, לאורך תקופה ארוכה.

נסיבה נוספת לחומרה, בעלת משמעות, נעוצה בעובדה הבלתי מוכחשת, שבמקביל לתביעת החזרי הוצאותיו של הנאשם מן ההסתדרות, על ארוחותיו במזנון הכנסת, קיבל דמי אש"ל מן הכנסת שמימנו את ארוחותיו בימים בהם שהה בה בדיוניה או בוועדותיה. המדובר הוא, בפועל, בהחזרי הוצאות כפולים שהגיונם לא הוסבר לי.

כל אלה, שהוכחו כאמור בראיות התביעה, לא אותגרו על ידי הנאשם, שלא זימן איש מאורחיו המיומרים במזנון הכנסת, גם לא איש ממלוויו שם, בהם עובדי הע"ל, לצורך אישוש קשירתם לאותן הוצאות (וראו שוב, על נפקות ההימנעות מהזמנת עד חיוני לצד המעונין, בע"פ 7463/00, פלוני נגד מדינת ישראל, פ"ד נז(4), 865, וכן, ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ז (2) 85, 97 (1983)].

סוף דבר

215. שש פרשות של גניבה, מירמה והפרת אמונים, רישום כוזב במסמכי תאגיד והלבנת הון, ייחסה התביעה לנאשם במסגרת האישום הראשון, לצד שתי פרשות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, אותן ייחסה לו במסגרת האישום השני.

לשיטתה של התביעה, בוצעו כל אלה על ידי הנאשם, כנגד ההסתדרות הלאומית וכנגד עמותת נילי הקשורה בה, שאת קופותיהן עשק אליבא דתביעה, ביחד עם חבריו לכתב האישום, ונוספים, שכבר הורשעו במיוחס להם.

בשתיים מן הפרשות נשוא האישום הראשון - הן, מימון הפריימריס ומימון הכנס בגני התערוכה - נמצא, לאחר שמיעת הראיות בתיק, כי לא קם הבסיס הראייתי שהיה צריך לאישוש האשמות שנדונו בהן.

הנאשם יזוכה מן העבירות נשוא שתי הפרשות האמורות.

אשר לארבע הפרשות האחרות נשוא האישום הראשון, ושתי הפרשות הנוספות נשוא האישום השני, באלה, כך נמצא, השכילה התביעה להעמיד תשתית ראייתית מוצקה דיה, שהובילה להרשעת הנאשם במיוחס לו; הכל, כמפורט בגוף הכרעת הדין.

גרסתה של התביעה, כמוסבר לאורך הדיון, בוססה, על מכלול העדויות שהביאה, על הראיות החפציות שהגישה, ועל המסקנות שהסיקה מהתנהלותו של הנאשם בחקירותיו במשטרה, כולל, כבישת גירסתו בבית המשפט, והשינוים המהותיים שעברה זו בשלבים השונים של הדיון בתיק.

לאור כלל ראיותיה של התביעה כמפורט, כך קבעתי, עבר הנטל הטקטי אל הנאשם להוכיח, בתורו, כי על אף מוצקותן של הראיות הנ"ל, לא היה בהן כדי לסבכו בעבירות שהצמיחו אלה על פניהן.

בכך לא עמד הנאשם. בין הראיות המסבכות שעימן נדרש להתמודד בעומדו על הדוכן, היו, לצד העדויות שהפלילוהו, גם הכחשותיו הגורפות לגבי כל שיוחס לו בחקירותיו במשטרה, בהן שלל כאמור כל אחריות לנעשה, וזאת, כאשר מנגד, באה הודייתו החלקית והמאוחרת בבית המשפט בעובדות הבסיס עליהן עמדה תיזת האשמה.

הנאשם לא השכיל להסביר בבית המשפט, באופן מניח את הדעת, את אי האמיתוֹת שהביא בפני חוקריו במשטרה, וכן, לא השכיל להסביר את הרקע לכבישת גירסתו בבית המשפט.

כשלונו המרכזי בבניית הגנתו, נבע לפי העולה מהכרעת הדין, מאי הבאת הסבר "תמים" אחד אלטרנטיבי, למעשיו, אשר אמור היה לשלול את ההיסק הלוגי שהתחייב ממיקבץ ראיותיה המפלילות של התביעה. רוצה לומר, עיקר בעייתו היה, ריבוי גירסאותיו והשינוים שחלו בהן, חדשות לבקרים.

ביתר פירוט, אותן שלוש גירסאות שהעמיד הנאשם בפני, במסגרת הגנתו, לא זו בלבד שהתישו האחת את רעותה, אלא שגם סתרו זו את זו, עד שלילת כל אפשרות לאמץ, ולו, אחת מהן. כך, גירסת הפנסיה, שהמירה את גירסת ההכחשה הטוטאלית עליה התעקש לאורך כל חמש חקירותיו במשטרה; וכך, גירסת התגמול שהמירה את גירסת הפנסיה, במסגרת סיכומי ההגנה.

האבסורד, כפי שהובהר לעיל, עלה מכל אחת מן הגירסאות הנ"ל, היא לעצמה; קל וחומר מהעמדתן זו לצד זו, או, מצירופן יחדיו. שאם עמדו לו זכויות של פנסיה שלא מוצו, מה טעם ראה להסתיר עובדה זו מפני חוקריו במשטרה לאורך כל חמש חקירותיו שם? ואם עמדה לו זכותו לתגמול בגין עבודת ההתנדבות שלו בהסתדרות, מה ראה לסבך עצמו בגירסת הפנסיה, שלא היו לה ידיים ורגלים בחומר הראיות?

אלה, ועוד מיגוון שאלות קשות שעוררו דבריו של הנאשם במשטרה ובבית המשפט, שכאמור, פשטו צורה ולבשו צורה, הובילו בסופו של יום, להעדפת תיזת ההרשעה של התביעה, בכל שש הפרשות הנ"ל, על פני האנטיתזה התיאורתית שלו, אשר בוססה על אותן חלופות שלא אוששו בראיות, ואשר הסבירות היתה מהן והלאה.

216. יותר מכל, קשה היה לקבל טענת תום הלב שהעלה הנאשם, בבואו להסביר את אי מעורבותו בפרשת השחיתות שחגגה באותם ימים בהסתדרות ובבנותיה. הדברים ברורים לדעתי, וכמו מדברים לעצמם; פשיטא, שאילולא פתח הוא, יו"ר ההסתדרות, את השער רחב, בפני כל אותם בכירים שהפכו את מחלקת הנהלת החשבונות של הארגון, לקאזינו, אפשר ופרשת השחיתות נשוא שני כתבי האישום הקשורים, היתה נמנעת.

על אחריותו של הנאשם כמנהל בתאגיד, האמון על טוהר המידות בו, ועל ההתנהלות הנורמטיבית שנדרשה ממנו במיוחד, עמדתי בהרחבה לאורך כל הדיון בהכרעת דין זו.

וזאת אין לשכוח, הנאשם הוא זה שהתנדב להמשיך ולנהל את עניני ההסתדרות לאחר פרישתו ממנה, לאורך שנים, בהן הפך את קופתה ואת קופת נילי, למקור לא אכזב לכספים שהוצאו מהן במירמה.

בכל אלה, הודו כאמור כל חבריו של הנאשם לכתבי האישום, במסגרת הסדרי הטעון שקשרו עם התביעה, בהותירם אותו, עומד על הדוכן לבדו, טוען לחפותו ומכה על חטא על הדרך בלבד, ולא על העשייה העבריינית עצמה.

חרטתו של הירשזון על הדרך הקלוקלת בה צעד, גם לשיטתו, היא בודאי כנה. שהרי, זו הובילה אותו אל המקום בו הוא ניצב היום. עם זאת, קשה לקבל חרטה זו כאותנטית כאשר, בה בעת, עומדים מאחוריה כל אותם הסברים חסרי אחיזה בהיגיון ובמציאות, בדבר תום ליבו בעצם ביצוע מעשי הגניבה והמעילה נשוא אישומים אלה.

217. הנאשם יזוכה איפוא, מן העבירות שיוחסו לו בשתי הפרשות נשוא האישום הראשון, הן, פרשת מימון הפריימריס ופרשת מימון הכנס בגני התערוכה, וכן יזוכה מפרשת מימון הקנסות ודוחות התנועה, נשוא האישום השני, שלא באה לכלל דיון.

הנאשם יורשע בארבע העבירות נשוא האישום הראשון בהקשר לפרשת התשלומים החודשיים, כספי החגים, כספי התרופות וכספי הנסיעות לחו"ל, הכל, כמפורט לעיל בסיפת הדיון באישום הראשון.

הנאשם גם יורשע בשתי העבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, נשוא שתי פרשותיו של האישום השני, הן, החזר הוצאות ארוחות סופי שבוע והחזר הוצאות ארוחות במזנון הכנסת; הכל כמפורט בסיפת הדיון באישום השני.

ניתנה בפומבי בנוכחות התביעה הנאשם וסניגוריו, היום טז סיון תשס"ט(8.6.09).

ב' אופירֿֿתום, שופטת

סגניתֿֿנשיא

רוצה שעורך דין פלילי יחזור אליך?

הכרעת דין בעניינו של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון

כבית-המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו

פרק שביעי

כספי הנסיעות

שלמה ארואס על כספי הנסיעות

אמציה בונר על כספי הנסיעות

עדות עובדיה לגופה

אנשל אשכנזי, על ארוחות סופי שבוע

והנאשם, מה אמר הוא על כל אלה?

עדותו בבית המשפט

משה אוחיון

יוסף שבתאי

ישראל יהושע

אהרון ברזילאי

גירסת הנאשם מול כל אלה

סיכום ביניים; גירסת הנאשם על ארוחותיו במזנון הכנסת

עולה מדבריו של העד, כי הוא עצמו לא חסך בשעתו, דבר מן היו"ר, ועשה למענו כל שיכול, מתוך כבוד שרחש לו. על רקע זה, כך יוצא, דאג לשיגור הכספים לביתו, ללא שאלות (עמ' 1063 לפרוט').

"אני אמרתי כבר בחקירה הראשונה, בחקירה הראשית, שאני לא מתגאה

במה שעשיתי. אני אמרתי את המצב הנפשי שאני נתון, שהייתי נתון בו ולכן אחרי שאמרתי את כל זה אני חושב שכבר אמרתי הכל לבית המשפט..." (עמ' 1864 לפרוט').

עד ההגנה, רו"ח יוסף צור, וחוות דעתו החשבונאית

כללי

פרק שישי; מימון התרופות לנאשם בכספי ההסתדרות

פרק שביעי; כספי הנסיעות

שלמה ארואס על כספי הנסיעות

העד, אמציה בונר על כספי הנסיעות

עדות עובדיה לגופה

146. וגם זאת, עיון בהודעת עמר עצמו, מיום 25.3.07, ת/379, שהוגשה לי בהסכמה, יש גם בו כדי להוסיף לא מעט לסימן השאלה הגדול המתיצב מול עדותו של עובדיה.

לקראת סוף שנת 2000, כך כתב האישום, ערך הנאשם כנס קבלת פנים לחברי מרכז הליכוד בגני התערוכה (להלן – הכנס) שעלות הוצאותיו הגיעה לכדי 30,000 ₪.

חודשים מספר לאחר אירוע זה, כך נטען, פנו נציג בנק דיסקונט בו נוהל חשבונו של הנאשם, אל בן צור, והודיעוהו על חריגת יתר בחשבונו.

156. סעיף 383(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן - החוק) מגדיר את עבירת הגניבה, כך:

הרכיב הנסיבתי מחייב, שעושה העבירה יהיה "מנהל או עובד אחר של תאגיד אשר נהג אגב מילוי תפקידו".

עד התביעה, מר אנשל אשכנזי על ארוחות סופי שבוע

והנאשם, מה אמר הוא על כל אלה?

עדיין, יש להזכיר, לא היה בידי הנאשם לנקוב, ולו, בשם אחד משמות אורחיו במפגשי סופי שבוע אלה, הגם שחזר ונשאל על כך.

עדותו בבית המשפט

עד ההגנה, משה אוחיון

עד ההגנה, יוסף שבתאי

עד ההגנה, ישראל יהושע

עד ההגנה, אהרון ברזילאי

גירסת הנאשם מול כל אלה

סיכום ביניים; גירסת הנאשם על ארוחותיו במזנון הכנסת

מאמרים נוספים בתחום